דגשים ליהדות משיחית לא אלילית, המאמינה בישוע כנביא ומשיח ובכתבי הברית החדשה כמורשתו, תוך כיבוד ההלכה

Updated: Apr 12


במקום אחר (כאן) כתבתי על הדרך, בה הכניס רבי עקיבא את תורתו של ישוע לתוך כתבי המשנה. כתבתי שם על דגש על האהבה, שהכניס ליהדות דרך שיר השירים והדגשת "מצוות והאהבת לרעך כמוך" וכן על המחילה ביום כיפור כקשורה להטהרות בטבילה, בבחינת "מקווה ישראל ה'" (ירמיהו, י"ז, י"ג), קשר שהדגיש בסוף מסכת יומא (מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'). כמו כן עמדתי שם על עניינו של רבי עקיבא בדרישת תגי אותיות, בשחזור הדגשת היותו "בן יוסף", משיח רוחני לצד בר כוכבא ומותו על דבר האמונה, אשר את כל אלו גם כן למד מישוע. לא אחזור כאן על הדברים, והרוצה לעיין מוזמן לעיין במאמר עצמו. סיכומו של עניין היה לאמור שתורת האהבה היהודית היא בעיקרה שאולה מראשית הנצרות. במקום אחר נוסף (כאן) תיארתי את חשיבות האמונה במשיחיות של ישוע לעידן הזה ולשלום הבין-דתי בין הדתות האברהמיות הגדולות – יהדות, נצרות ואסלאם – באשר ישוע משמש משיח גם בנצרות וגם באסלאם, ופעל בתוך מסגרת יהודית. כן תיארתי את השיבה השנייה, שמאמיני הברית החדשה מייחלים לה, כהתגשמות ערכיו של ישוע בגוף קהילת המאמינים בהם, ומיישמים אותם בחייהם, על פי הנרמז בספר דניאל, אודות בן האדם היורד בעננים, שדניאל עצמו מפרש חזיונו זה כעליית קרנם של "עם קדושים".


במאמר זה ברצוני להמשיך מגמה זו של הענקת כבודו של ישוע, הראוי לו בעם ישראל ובעולם המונותאיסטי, בכך שאפנה לכמה מושגים בברית החדשה ובנצרות אשר יכולים להרגיש מאוד קשים לאוזן המאמינים באמונת הייחוד הטהורה, מרחיקי הגשמת האלוה, מאמינים באל אחד, בדרך ההלכתית ובדחיית השניות בציווי האלוהי וברצונו יתברך (כלומר, שאלהים לא רוצה רצונות סותרים ולא מפר בריתות). ברצוני לגעת במושג השילוש של האב, הבן ורוח הקודש, במושג "בן האלהים", בהיות ישוע "שה תמים", בעניין הלידה מרוח הקודש, בהשתחוויה לכיוון צלב והסגידה לישוע ובכבוד למצוות התורה ולחוק הרבני שהורה ישוע, ולא דחו הבאים אחריו שנכנסו לכתבי הברית החדשה (גם לא פאולוס שנהוג לחשוב בחוגים מסוימים, שהקים דת חדשה והתנתק מיסודות היהדות). המוטיבציה שלי במאמר זה היא אחת שהיא שתים – אחת: לקרב בין יהודים לנוצרים מתוך הבנה שהדתות לא כל כך סותרות ואין ביניהן התנגשות חזיתית, והיא שתים: כי מצד היהדות, ברצוני לפתוח פתח להכרת חשיבותו של ישוע כמשיח בן יוסף לדורו בהיותו מנחיל תורת האהבה והמחילה לדורות ופתח לעיון בכתבי הברית החדשה, ומצד הנצרות, ברצוני לרכך את המושגים הדוגמאטיים ולתת להם רפלקציה, אשר תשים אותם במקום הראוי להם במרקם האמונה המונותאיסטית, ותשיל מהם את הקונוטציות האליליות אשר נדבקו בהם במשך השנים. אם כך, אתחיל במלאכה.


בעניין השילוש


בעניין השילוש יש להדגיש, כי תמציות האלוהות של ישוע, רוח הקודש והאב הם בראש ובראשונה המהות של הוראה, הדרכה ושיפוט לגבי הדרך הנכונה של אהבה, סליחה ואמונה בה', ורק בגלל התכונות הללו יש להם את הכוח הטוטאלי שלהם, ואת הקוהרנטיות שלהם כהופעות של אחדות - האהבה האחת המופיעה בשילוש שלהם: האב, הבן ורוח הקודש. כל שאר תכונות הקדמות, החוכמה האינסופית, הכוח לשנות את העולם ותכונות חזקות אחרות הן רק השלכות של כוח האהבה המופיעים בהוראתם, בהדרכתם ובשיפוטם, אך לא המהות העיקרית של אלוהותם. על כן, בהיותם מופעים של האהבה, אין לראות בהם שלושה אלהים נפרדים אלא אלהים אחד, שהוא האהבה, המופיע דרך שלושה כוחות. לפי תורת הקבלה הנוצרית אלהים האב מייצג את התגלות האהבה ביקום, בידע ובחוקים, אלהים הבן - ברגש, באמונה ובמחילה, ורוח הקודש - ברצון שמעל השכל והרגש, באור האקסטטי שמניע את כל התהליכים בהוויה ובחיי האמונה של המאמין. בהקבלה לתורת הקבלה היהודית רוח הקודש היא כנגד ספירת הכתר, אלהים האב הוא כנגד חכמה ובינה, ואלהים הבן הוא כנגד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. אני חושב זה כבר נשמע פחות מאיים לאמונת הייחוד של היהודי, הרגיל לחשיבה הקבלית, כאשר מובן שמדובר באור אחד המופיעה דרך שלושה כלים.


אם כן, מדוע נקראו מופעים אלו בברית החדשה "אלהים"? התשובה מתחלקת בין השפות יוונית, לטינית ואנגלית לבין העברית. מבחינת השפות הלועזיות, מושג האלוהות בהן נחשב לישות עוצמתית בעלת כוח, בהיות שפות אלו שאבו את מושג האלוהות שלהם (teos, Τέως, god) מהאלילות ההלניסטית, הרומית ושאר פנתאוני האלים. אין הכוונה בכתבי הברית החדשה עצמה לומר, שיש לשרת כוחות אלו כאחדות העליונה שמעל הכל, אלא שהם מכילים כוח רב וטוטאלי, כמו שבעבר שגו עובדי האלילים ליחס לאליליהם. כך יש לפרש את המילים "ואלהים היה הדבר" (הבשורה על פי יוחנן 1, 1) בהבנה כי "וכוח כוללני היה הדבר" (כמו ש"תיאו-ריה" היא מחשבה כוללת, כך "תיאוס" הוא כוח כוללני וטוטאלי.). מבחינת השפה העברית, תיאור היות שלושת מופעי האהבה כ-"אלהים" מבטא את היות ישויות אלו מורות דרך ומדריכות, כפי שה' אומר למשה -

"ראה, נתתיך אלהים לפרעה" (שמות, ז', א')

והכוונה היא שופט ומורה דרך, ולא שה' הפך את משה להיות ה' בעצמו, או כפי שנאמר בתהלים על מורי הדרך שעליהם לעבוד את ה' בלבד –

"יבשו כל עבדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים." (תהלים צ"ז, ז')

למעשה, שני התרגומים ("אלהים" ככוח טוטאלי ו"אלהים" כשופט ומורה דרך) מתאחדים במחשבתם של מחפשי הדרך, מכיוון שבדרך כלל התלמיד לומר ממורי הדרך, שהוא רואה בהם כמבטאים את הסדר הקוסמי של היקום כולו, בהיותם משקפים את הכוחות הפועלים בהוויה העוטפת את ישותו. אדם הרואה את היקום כאקראיות מוחלטת, יטה לחפש כיצד להשלים עם האקראיות, לבטא אותה בספונטאניות של חייו, ויחפש ללמוד תורות חופש ושחרור מאחריות ממוריהן של תורות אלו, אדם הרואה את היקום כביטוי לאהבה, יחפש ללמוד את סודות האהבה בחייו, וכיוצא בזה.


עניין זה, אשר הן הבן, הן האב והן רוח הקודש הם ביטויים של האהבה כיסוד קמאי לזהותם מתבטא בעקרון, שמה שמבדיל בין נביא אמיתי, שמתנבא מרוח הקודש מאת האב לבין נביא שקר או למכשף, אשר לוקחים את כוחם מהשטן הוא התשובה לשאלה, האם המסר של אותו נביא מוביל אנשים המאזינים לו והולכים לפיו, לדרך טובה של אהבה ומחילה או לדרך רעה של שנאה ואיבה. ישוע הוא אשר הביא לאנשים את הדרך המהותית והמרכזית ביותר והפתח הראשוני, לאיכות זו של אהבה, סליחה ואמונה בה' כמה שמבסס יחסים אינדיבידואלים בין אדם לאלהיו כבן לאביו (כאמור, ניתחתי את התחקות היהדות אחר דרך זו של ישוע דרך תורתו של רבי עקיבא במקום אחר, כאן). באופן ספציפי, תחילת הבשורה של יוחנן המדברת על אלוהות "המילה" או "הלוגוס" ("דבר ה'") שהפכה לבשר, מדברת על סגולה זו של הדרכת האהבה שהופיעה בישוע המשיח בכל חייו באומרה –

"בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלהים, ואלהים היה הדבר... הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו, ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (הבשורה על פי יוחנן, 1, 1-14).

עניין זה של הופעת האהבה בחייו של ישוע כדמות בשר ודם אבאר בסעיף הבא, המבאר את היותו של ישוע "בן האלהים".


בעניין מושג "בן האלהים"


יש לומר, כי על פי הברית החדשה, כולנו בני אלוהים כמו איברים בגופו של המשיח (עניין "גוף המשיח" מבואר באגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים, פרק 12). ישוע הוא בנו הבכור של האב, שאני ומשיחיים רבים מאמינים ומזהים כבן הבכור, מכיוון שהמצוינות המוסרית שלו נתנה את הפתח העיקרי לכולנו לחיות חיי אהבה, סליחה ואמונה, כפי שהוכיח בחייו ובסבלו, ומותו על הצלב עבור כולנו. אנו מבינים, שאיכות היות "בני אלוהים", ואיברים גוף המשיח אינה בלעדית לישוע, אלא משותפת לכל האנשים, המסבירים ומפגינים את האהבה בחייהם, כפי שהיא מחויבת מהבשורה על פי יוחנן 10, 30-39 על פי תהילים פ"ב, ו' -

"אני אמרתי אלהים אתם"

כתוב בבשורה על פי יוחנן בפסוקים הנ"ל, שישוע אמר -

"כלום לא כתוב בתורתכם - 'אני-אמרתי אלהים אתם?' אם הוא אמר 'אלהים' לאלה אשר דבר אלהים היה אליהם - ואת הכתוב אי אפשר להפר - האם תאמרו אתם לזה אשר האב קדשו ושלח אותו אל העולם, 'מגדף אתה', משום שאמרתי 'בן-אלהים אני'? אם אינני עושה את מעשי אבי, אל תאמינו לי. אבל אם אני עושה, אף אם אינכם מאמינים לי, האמינו למעשים, למען תכירו ותדעו שהאב בי ואני באב."

דהיינו, שלהיות בן לאלהים אומר, שהנך קודם כל אתה ממש את דברו בחייך, אחר כך, מתוך הקוהרנטיות הזו עם האלהים האב, מתנות רוח נוספות יוכלו להיות מוענקות לך. פסוק אחר בבשורה על פי יוחנן אומר -

"האינך מאמין שאני באב והאב בי" (14, 10)

אבל הפתרון של הבעיה התיאולוגית הצצה בפסוק זה מגיע ישר בהמשך הפסוק -

"האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו." (שם, שם)

כלומר, ישוע מלמד שהיותו באב והאב בו אינה אלא העבודה שהוא צינור להתגלות האלוהות בעולם בדרך התנהלותו בין הבריות, כפי שהוא אומר -

"אני הדרך האמת והחיים." (שם, 6)

עוד יש לציין שהמחשבה שהמושג "בן אלהים" היא כאילו המצאה של הברית החדשה היא טעות, שהרי כבר הושע אומר -

"במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (הושע, ב', א')

או בספר בראשית -

"ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה" (בראשית, ו', ב')

ולפיכך נראה, כי גם על פי התנ"ך, כל אדם המפגין בחייו איכויות אלוהיות נקרא "בן אלהים".


בכל אופן, מנקודת מבט היסטורית, אנו יכולים לראות שישוע אכן עשה את עבודתו העיקרית של אביו, בכך שהוא היה המורה הטוב ביותר למסר אהבת ה' וראש לבאים אחריו. אנו יכולים לראות זאת בעובדה, שהמסר שלו הביא את הארת האהבה הזו, המסר הפנימי של כל התנ"ך, לאנשים בכל רחבי העולם (נוצרים ומוסלמים ומאמינים נוספים), הוא היה כנראה המייסד של הגישה היהודית של הדגש על עבודת ה' הפנימית וטיפוח יחסי הקרבה האינדיבידואליים עם האל כמו בן ואבא כדרך הפתוחה לכלל המאמינים, לעומת יחסי עבד ואדון שהיו מקובלים הרבה יותר בשפה התנ"כית, וכנראה התחייבו מריכוזיות הכוח הדתי בידי כהני הדת, שהציות להם דרש שהמון העם ישליט ברוחו את תודעת היותם עבדים לחוקי האל. על כן נראה שהוא אכן ראוי לתארים "הבן הבכור של אלהים", "ראש גופו של המשיח", ולכן הוא המשיח עצמו. מבחינה זו אני רואה אותו כ"בן האלהים".


ישוע כשה תמים


לדעתי, העיקרון שישוע היה "שה תמים", שמותו על הצלב מכפר על חטאי המאמינים, איננו אומר שישוע היה "מושלם" מבחינת מעשיו שהרי -

"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא." (קהלת, ז', כ')

והרי שיחד עם סגולתו האלוהית בכל זאת ישוע מתואר כבן אדם בכתבי הברית החדשה. אלא מאי? שלימד כיצד לזכות בדין – לתרגל את ערכי הסליחה והמחילה ובכך שאיש איננו מושלם, ורק כך, על ידי שמחל לאחרים נחשב הוא לתמים, כי במידה אדם מודד לאחרים מודדים אותו, וממילא חטאיו נמחלו לו. מכיוון שהוא פתח את הפתח לתורת המחילה, הוא נחשב לבן הבכור של אלהים. כך ההזדהות עם סבלו ומותו של הצדיק מאפשרת ללמוד מערכיו ולבקש להמשיך את מורשתו, מורשת המחילה והאהבה, שנפסקה להילמד בחייו עקב מותו הגופני. עקרון זה של מות הצדיק כמכפר על ידי ההזדהות עמו נכנס ליהדות דרך הנושא של "עשרת הרוגי מלכות", אשר ההרוג המרכזי שבהם היה רבי עקיבא, שכאמור (כאן) המשיך את מורשתו של ישוע בכל דרכיו אל תוך היהדות הרבנית.


בעניין הלידה מרוח הקודש


אני רוצה לצטט מתרגום הברית החדשה של המלך ג'יימס ומהתלמוד הירושלמי של מסכת חגיגה ולהציע פרשנות שונה להולדתו של ישוע מרוח הקודש. המשמעות היא קריטית לגבי מיניות ואהבה.

“Now the birth of Jesus Christ was on this wise: When as his mother Mary was espoused to Joseph, before they came together, she was found with child of the Holy Ghost.” (הבשורה על פי מתי, 1, 18).

אני רוצה לטעון כי אכן יוסף ומרים היו במצב בו הם "before they came together", כלומר, לא התחתנו, אבל אין זה אומר שהם לא קיימו יחסי אישות. אין בתנ"ך איסור לקיים יחסי אישות ללא חתונה, וגם ההלכה הרבנית הכירה במושג הפילגשות בו זוג מקיים קשר אהבים ללא כריתת ברית ביניהם. אני רוצה להציע שהלידה מרוח הקודש פירושה לידה מאהבה צרופה ללא אגו של רכושנות ושיוך בן הזוג על ידי ברית. אני רוצה להציע שמדובר בשריד שנשאר מקשר האהבה שהיה נהוג בישראל לפני שהתרבות הרבנית הנהיגה קניין נשים בכסף, בשטר או בביאה (מסכת קידושין, פרק א', משנה א'). מנהג נתינת הטבעת הנהוג היום, אינו אלא דרך לממש קניית נשים בדבר שהוא שווה פרוטה, ובכך ממשיך מסורת רבנית זו של רכושנות בקשר הזוגי.


כך במסכת חגיגה בתלמוד הירושלמי על משנת "אין דורשין" נאמר –

"בן זומא אמר לו מסתכל הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן (דברים לב) כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע" (ירושלמי, חגיגה, ב', א')

מים עליונים ומים תחתונים הם לכאורה מי הזרע לעומת דם הביצית, מי הזכר ומי הנקבה, ונראה שהתלמוד הירושלמי מלמד על פרדס האהבה, אליו נכנסו רבי עקיבא, אלישע בן אבויה, בן זומא ובן עזאי, שאפשר לקיים יחסי אישות ללא רכושנות "נוגע ואינו נוגע". האם "הנוגע לא נוגע", משחק האהבה הזה, זו אינה כל משמעות שיר שירים? "פרדס", הרי זו מילה שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך - שיר השירים. נראה שמשנה זו קבלה קונוטציה נוצרית כבר בעת כתיבתה, שהרי אלישע בן אבויה נחשב, כמי שנכנס לפרדס ובעקבות זאת נעשה "מין", קרי: התנצר.


לחיזוק יש לטעון כי מה שאמר ישוע בדרשה על ההר (מתי, 5, 32) שקניין אישה בפעם השניה הוא כמו ניאוף - ומכאן הנישואים הקתוליים, שלכאורה אינם ניתנים להתרה – איננו בא להגביל את קשרי האהבה אלא לצמצם את תופעת קניין הנשים בכסף, בשטר ובביאה שהנהיגו הרבנים. בזמנו של ישוע אפיק הפילגשות היה קיים, ועל כן ישוע כלל לא התנגד לחילוף בן או בת הזוג בחיי אדם, אלא ניסה לדחות את הנישואין ולהגביר את קשרי האהבה הספונטאניים כפי שלמד מהוריו. יתכן והיו שצחקו עליו שהוא ממזר, אבל הוא ידע, שהוא תולדה של אהבה בלתי רכושנית בעליל. על כן אמר - אם גרשת את אשתך, ואתה שוב הולך לאפיק קניין הנשים - זו זנות. כי אחרי גירושין היית אמור להיות מספיק חכם כדי לנטוש את אפיק הרכושנות לטובת אפיק האהבה. לפיכך, טענתי כאן היא, שהלידה מרוח הקודש איננה אלא לידה שתהליך ההיריון שלה נעשה באהבה צרופה ללא הרכושנות של קניין נשים, שהחל להיות נהוג בזמן שקרנם של הרבנים הפרושים עלתה.


בעניין שמירה על איסור עשיית פסל וסגידה לישוע


למרות שיש נוצרים שמשתחווים לכיוון צלב, הכוונה תמיד להשתחוות לכבוד ה'. אינני מעוניין לעודד התנהגות זו, אך אני רוצה לטעון שאין זה ברור שהיא אסורה על פי התנ"ך. יהודים יכולים להבין שהתנ"ך אינו בהכרח אוסר על מעשה זה, או שאינו אוסר על מעשה זה עבור מי שאינו יהודי, אשר לא קבלו את החוק התורני בהר סיני, בו נלמדה ריכוזיות העבודה לבית המקדש. הבנה זו אודות ההיתר העקרוני להשתחוות לכבוד ה', אך לכיוון פסל, יכולה להיות מוסקת מכך, שגם בהיסטוריה הישראלית היה מקובל להשתחוות לכיוון ארון הברית והכרובים שבקודש הקודשים, בזמן שבית המקדש היה קיים.


נושא אחר היא התפילה לישוע ומערכת היחסים עמו. פטרוס אומר במעשה השליחים –

"שמעוני ראשי העם וזקני ישראל. אם-אנחנו נחקר היום על-הטובה אשר עשינו לאיש חולה ושאלתם במה זה נושע. יודע לכלכם ולכל-עם ישראל כי-בשם ישוע המשיח הנצרי אשר צלבתם ואשר האלהים הקימו מן-המתים בשמו עמד האיש הזה בריא לפניכם. והוא האבן אשר מאסתם אתם הבונים ותהי לראש פנה. ואין הישועה באחר כי לא נתן תחת השמים שם אחר לבני אדם אשר-בו נושע:" (מעשה השליחים, 4, 8-12)

מפסוקים אלו לכאורה נראה שישוע הוא מקור של ישועה שיש לקרוא בשמו כדי להירפא, דבר בעייתי מאוד מבחינת ייחוד הפולחן רק לאל אחד. לעניות דעתי, יש לזכור בעניין זה של קריאה בשם ישוע את דברי ישוע עצמו בבשורה על פי מרקוס, פרק 10, 13-16 -

"הביאו אליו ילדים כדי שיגע בהם, אך התלמידים גערו בהם. ראה ישוע והתכעס. אמר להם: 'הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות האלהים. אמן, אומר אני לכם, כל מי שאיננו מקבל את מלכות האלהים כילד לא יכנס לתוכה.' הוא חבק אותם וברכם בשימו את ידיו עליהם."

לעניות דעתי, פסוקים אלו מלמדים על אופי האמונה במשיח, שעיסוקה היא בדמיון והפנטזיה, כמו של ילדים, וכך היא מערכת היחסים עם ישוע והקריאה בשמו. היא איננה תפילה וסגידה לו, אלא כמעין "תקשור" נוגע לא נוגע. המאמין מעלה את דמותו של ישוע בעיני רוחו, והדמות מקבלת את כוחה הקוגניטיבי מזיכרון אורחות חייו המתוארות בכתבי ברית החדשה. עצם ניהול מערכת יחסים עם האהבה המתגלה דרך "חבר דמיוני" זה, כמעין משחק של ילדים, מאפשרת לקבל כוחות מרפאים לחיים, לפי רוחו ומורשתו של ישוע.


בעניין מצוות הברית הישנה ודת ישראל הרבנית