דגשים ליהדות משיחית לא אלילית, המאמינה בישוע כנביא ומשיח ובכתבי הברית החדשה כמורשתו, תוך כיבוד ההלכה

Updated: 2 days ago


במקום אחר (כאן) כתבתי על הדרך, בה הכניס רבי עקיבא את תורתו של ישוע לתוך כתבי המשנה. כתבתי שם על דגש על האהבה, שהכניס ליהדות דרך שיר השירים והדגשת "מצוות והאהבת לרעך כמוך" וכן על המחילה ביום כיפור כקשורה להטהרות בטבילה, בבחינת "מקווה ישראל ה'" (ירמיהו, י"ז, י"ג), קשר שהדגיש בסוף מסכת יומא (מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'). כמו כן עמדתי שם על עניינו של רבי עקיבא בדרישת תגי אותיות, בשחזור הדגשת היותו "בן יוסף", משיח רוחני לצד בר כוכבא ומותו על דבר האמונה, אשר את כל אלו גם כן למד מישוע. לא אחזור כאן על הדברים, והרוצה לעיין מוזמן לעיין במאמר עצמו. סיכומו של עניין היה לאמור שתורת האהבה היהודית היא בעיקרה שאולה מראשית הנצרות. במקום אחר נוסף (כאן) תיארתי את חשיבות האמונה במשיחיות של ישוע לעידן הזה ולשלום הבין-דתי בין הדתות האברהמיות הגדולות – יהדות, נצרות ואסלאם – באשר ישוע משמש משיח גם בנצרות וגם באסלאם, ופעל בתוך מסגרת יהודית. כן תיארתי את השיבה השנייה, שמאמיני הברית החדשה מייחלים לה, כהתגשמות ערכיו של ישוע בגוף קהילת המאמינים בהם, ומיישמים אותם בחייהם, על פי הנרמז בספר דניאל, אודות בן האדם היורד בעננים, שדניאל עצמו מפרש חזיונו זה כעליית קרנם של "עם קדושים".


במאמר זה ברצוני להמשיך מגמה זו של הענקת כבודו של ישוע, הראוי לו בעם ישראל ובעולם המונותאיסטי, בכך שאפנה לכמה מושגים בברית החדשה ובנצרות אשר יכולים להרגיש מאוד קשים לאוזן המאמינים באמונת הייחוד הטהורה, מרחיקי הגשמת האלוה, מאמינים באל אחד, בדרך ההלכתית ובדחיית השניות בציווי האלוהי וברצונו יתברך (כלומר, שאלהים לא רוצה רצונות סותרים ולא מפר בריתות). ברצוני לגעת במושג השילוש של האב, הבן ורוח הקודש, במושג "בן האלהים", בהיות ישוע "שה תמים", בעניין הלידה מרוח הקודש, בהשתחוויה לכיוון צלב והסגידה לישוע ובכבוד למצוות התורה ולחוק הרבני שהורה ישוע, ולא דחו הבאים אחריו שנכנסו לכתבי הברית החדשה (גם לא פאולוס שנהוג לחשוב בחוגים מסוימים, שהקים דת חדשה והתנתק מיסודות היהדות). המוטיבציה שלי במאמר זה היא אחת שהיא שתים – אחת: לקרב בין יהודים לנוצרים מתוך הבנה שהדתות לא כל כך סותרות ואין ביניהן התנגשות חזיתית, והיא שתים: כי מצד היהדות, ברצוני לפתוח פתח להכרת חשיבותו של ישוע כמשיח בן יוסף לדורו בהיותו מנחיל תורת האהבה והמחילה לדורות ופתח לעיון בכתבי הברית החדשה, ומצד הנצרות, ברצוני לרכך את המושגים הדוגמאטיים ולתת להם רפלקציה, אשר תשים אותם במקום הראוי להם במרקם האמונה המונותאיסטית, ותשיל מהם את הקונוטציות האליליות אשר נדבקו בהם במשך השנים. אם כך, אתחיל במלאכה.


בעניין השילוש


בעניין השילוש יש להדגיש, כי תמציות האלוהות של ישוע, רוח הקודש והאב הם בראש ובראשונה המהות של הוראה, הדרכה ושיפוט לגבי הדרך הנכונה של אהבה, סליחה ואמונה בה', ורק בגלל התכונות הללו יש להם את הכוח הטוטאלי שלהם, ואת הקוהרנטיות שלהם כהופעות של אחדות - האהבה האחת המופיעה בשילוש שלהם: האב, הבן ורוח הקודש. כל שאר תכונות הקדמות, החוכמה האינסופית, הכוח לשנות את העולם ותכונות חזקות אחרות הן רק השלכות של כוח האהבה המופיעים בהוראתם, בהדרכתם ובשיפוטם, אך לא המהות העיקרית של אלוהותם. על כן, בהיותם מופעים של האהבה, אין לראות בהם שלושה אלהים נפרדים אלא אלהים אחד, שהוא האהבה, המופיע דרך שלושה כוחות. לפי תורת הקבלה הנוצרית אלהים האב מייצג את התגלות האהבה ביקום, בידע ובחוקים, אלהים הבן - ברגש, באמונה ובמחילה, ורוח הקודש - ברצון שמעל השכל והרגש, באור האקסטטי שמניע את כל התהליכים בהוויה ובחיי האמונה של המאמין. בהקבלה לתורת הקבלה היהודית רוח הקודש היא כנגד ספירת הכתר, אלהים האב הוא כנגד חכמה ובינה, ואלהים הבן הוא כנגד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. אני חושב זה כבר נשמע פחות מאיים לאמונת הייחוד של היהודי, הרגיל לחשיבה הקבלית, כאשר מובן שמדובר באור אחד המופיעה דרך שלושה כלים.


אם כן, מדוע נקראו מופעים אלו בברית החדשה "אלהים"? התשובה מתחלקת בין השפות יוונית, לטינית ואנגלית לבין העברית. מבחינת השפות הלועזיות, מושג האלוהות בהן נחשב לישות עוצמתית בעלת כוח, בהיות שפות אלו שאבו את מושג האלוהות שלהם (teos, Τέως, god) מהאלילות ההלניסטית, הרומית ושאר פנתאוני האלים. אין הכוונה בכתבי הברית החדשה עצמה לומר, שיש לשרת כוחות אלו כאחדות העליונה שמעל הכל, אלא שהם מכילים כוח רב וטוטאלי, כמו שבעבר שגו עובדי האלילים ליחס לאליליהם. כך יש לפרש את המילים "ואלהים היה הדבר" (הבשורה על פי יוחנן 1, 1) בהבנה כי "וכוח כוללני היה הדבר" (כמו ש"תיאו-ריה" היא מחשבה כוללת, כך "תיאוס" הוא כוח כוללני וטוטאלי.). מבחינת השפה העברית, תיאור היות שלושת מופעי האהבה כ-"אלהים" מבטא את היות ישויות אלו מורות דרך ומדריכות, כפי שה' אומר למשה -

"ראה, נתתיך אלהים לפרעה" (שמות, ז', א')

והכוונה היא שופט ומורה דרך, ולא שה' הפך את משה להיות ה' בעצמו, או כפי שנאמר בתהלים על מורי הדרך שעליהם לעבוד את ה' בלבד –

"יבשו כל עבדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים." (תהלים צ"ז, ז')

למעשה, שני התרגומים ("אלהים" ככוח טוטאלי ו"אלהים" כשופט ומורה דרך) מתאחדים במחשבתם של מחפשי הדרך, מכיוון שבדרך כלל התלמיד לומר ממורי הדרך, שהוא רואה בהם כמבטאים את הסדר הקוסמי של היקום כולו, בהיותם משקפים את הכוחות הפועלים בהוויה העוטפת את ישותו. אדם הרואה את היקום כאקראיות מוחלטת, יטה לחפש כיצד להשלים עם האקראיות, לבטא אותה בספונטאניות של חייו, ויחפש ללמוד תורות חופש ושחרור מאחריות ממוריהן של תורות אלו, אדם הרואה את היקום כביטוי לאהבה, יחפש ללמוד את סודות האהבה בחייו, וכיוצא בזה.


עניין זה, אשר הן הבן, הן האב והן רוח הקודש הם ביטויים של האהבה כיסוד קמאי לזהותם מתבטא בעקרון, שמה שמבדיל בין נביא אמיתי, שמתנבא מרוח הקודש מאת האב לבין נביא שקר או למכשף, אשר לוקחים את כוחם מהשטן הוא התשובה לשאלה, האם המסר של אותו נביא מוביל אנשים המאזינים לו והולכים לפיו, לדרך טובה של אהבה ומחילה או לדרך רעה של שנאה ואיבה. ישוע הוא אשר הביא לאנשים את הדרך המהותית והמרכזית ביותר והפתח הראשוני, לאיכות זו של אהבה, סליחה ואמונה בה' כמה שמבסס יחסים אינדיבידואלים בין אדם לאלהיו כבן לאביו (כאמור, ניתחתי את התחקות היהדות אחר דרך זו של ישוע דרך תורתו של רבי עקיבא במקום אחר, כאן). באופן ספציפי, תחילת הבשורה של יוחנן המדברת על אלוהות "המילה" או "הלוגוס" ("דבר ה'") שהפכה לבשר, מדברת על סגולה זו של הדרכת האהבה שהופיעה בישוע המשיח בכל חייו באומרה –

"בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלהים, ואלהים היה הדבר... הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו, ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (הבשורה על פי יוחנן, 1, 1-14).

עניין זה של הופעת האהבה בחייו של ישוע כדמות בשר ודם אבאר בסעיף הבא, המבאר את היותו של ישוע "בן האלהים".


בעניין מושג "בן האלהים"


יש לומר, כי על פי הברית החדשה, כולנו בני אלוהים כמו איברים בגופו של המשיח (עניין "גוף המשיח" מבואר באגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים, פרק 12). ישוע הוא בנו הבכור של האב, שאני ומשיחיים רבים מאמינים ומזהים כבן הבכור, מכיוון שהמצוינות המוסרית שלו נתנה את הפתח העיקרי לכולנו לחיות חיי אהבה, סליחה ואמונה, כפי שהוכיח בחייו ובסבלו, ומותו על הצלב עבור כולנו. אנו מבינים, שאיכות היות "בני אלוהים", ואיברים גוף המשיח אינה בלעדית לישוע, אלא משותפת לכל האנשים, המסבירים ומפגינים את האהבה בחייהם, כפי שהיא מחויבת מהבשורה על פי יוחנן 10, 30-39 על פי תהילים פ"ב, ו' -

"אני אמרתי אלהים אתם"

כתוב בבשורה על פי יוחנן בפסוקים הנ"ל, שישוע אמר -

"כלום לא כתוב בתורתכם - 'אני-אמרתי אלהים אתם?' אם הוא אמר 'אלהים' לאלה אשר דבר אלהים היה אליהם - ואת הכתוב אי אפשר להפר - האם תאמרו אתם לזה אשר האב קדשו ושלח אותו אל העולם, 'מגדף אתה', משום שאמרתי 'בן-אלהים אני'? אם אינני עושה את מעשי אבי, אל תאמינו לי. אבל אם אני עושה, אף אם אינכם מאמינים לי, האמינו למעשים, למען תכירו ותדעו שהאב בי ואני באב."

דהיינו, שלהיות בן לאלהים אומר, שהנך קודם כל אתה ממש את דברו בחייך, אחר כך, מתוך הקוהרנטיות הזו עם האלהים האב, מתנות רוח נוספות יוכלו להיות מוענקות לך. פסוק אחר בבשורה על פי יוחנן אומר -

"האינך מאמין שאני באב והאב בי" (14, 10)

אבל הפתרון של הבעיה התיאולוגית הצצה בפסוק זה מגיע ישר בהמשך הפסוק -

"האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו." (שם, שם)

כלומר, ישוע מלמד שהיותו באב והאב בו אינה אלא העבודה שהוא צינור להתגלות האלוהות בעולם בדרך התנהלותו בין הבריות, כפי שהוא אומר -

"אני הדרך האמת והחיים." (שם, 6)

עוד יש לציין שהמחשבה שהמושג "בן אלהים" היא כאילו המצאה של הברית החדשה היא טעות, שהרי כבר הושע אומר -

"במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (הושע, ב', א')

או בספר בראשית -

"ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה" (בראשית, ו', ב')

ולפיכך נראה, כי גם על פי התנ"ך, כל אדם המפגין בחייו איכויות אלוהיות נקרא "בן אלהים".


בכל אופן, מנקודת מבט היסטורית, אנו יכולים לראות שישוע אכן עשה את עבודתו העיקרית של אביו, בכך שהוא היה המורה הטוב ביותר למסר אהבת ה' וראש לבאים אחריו. אנו יכולים לראות זאת בעובדה, שהמסר שלו הביא את הארת האהבה הזו, המסר הפנימי של כל התנ"ך, לאנשים בכל רחבי העולם (נוצרים ומוסלמים ומאמינים נוספים), הוא היה כנראה המייסד של הגישה היהודית של הדגש על עבודת ה' הפנימית וטיפוח יחסי הקרבה האינדיבידואליים עם האל כמו בן ואבא כדרך הפתוחה לכלל המאמינים, לעומת יחסי עבד ואדון שהיו מקובלים הרבה יותר בשפה התנ"כית, וכנראה התחייבו מריכוזיות הכוח הדתי בידי כהני הדת, שהציות להם דרש שהמון העם ישליט ברוחו את תודעת היותם עבדים לחוקי האל. על כן נראה שהוא אכן ראוי לתארים "הבן הבכור של אלהים", "ראש גופו של המשיח", ולכן הוא המשיח עצמו. מבחינה זו אני רואה אותו כ"בן האלהים".


ישוע כשה תמים


לדעתי, העיקרון שישוע היה "שה תמים", שמותו על הצלב מכפר על חטאי המאמינים, איננו אומר שישוע היה "מושלם" מבחינת מעשיו שהרי -

"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא." (קהלת, ז', כ')

והרי שיחד עם סגולתו האלוהית בכל זאת ישוע מתואר כבן אדם בכתבי הברית החדשה. אלא מאי? שלימד כיצד לזכות בדין – לתרגל את ערכי הסליחה והמחילה ובכך שאיש איננו מושלם, ורק כך, על ידי שמחל לאחרים נחשב הוא לתמים, כי במידה אדם מודד לאחרים מודדים אותו, וממילא חטאיו נמחלו לו. מכיוון שהוא פתח את הפתח לתורת המחילה, הוא נחשב לבן הבכור של אלהים. כך ההזדהות עם סבלו ומותו של הצדיק מאפשרת ללמוד מערכיו ולבקש להמשיך את מורשתו, מורשת המחילה והאהבה, שנפסקה להילמד בחייו עקב מותו הגופני. עקרון זה של מות הצדיק כמכפר על ידי ההזדהות עמו נכנס ליהדות דרך הנושא של "עשרת הרוגי מלכות", אשר ההרוג המרכזי שבהם היה רבי עקיבא, שכאמור (כאן) המשיך את מורשתו של ישוע בכל דרכיו אל תוך היהדות הרבנית.


בעניין הלידה מרוח הקודש


אני רוצה לצטט מתרגום הברית החדשה של המלך ג'יימס ומהתלמוד הירושלמי של מסכת חגיגה ולהציע פרשנות שונה להולדתו של ישוע מרוח הקודש. המשמעות היא קריטית לגבי מיניות ואהבה.

“Now the birth of Jesus Christ was on this wise: When as his mother Mary was espoused to Joseph, before they came together, she was found with child of the Holy Ghost.” (הבשורה על פי מתי, 1, 18).

אני רוצה לטעון כי אכן יוסף ומרים היו במצב בו הם "before they came together", כלומר, לא התחתנו, אבל אין זה אומר שהם לא קיימו יחסי אישות. אין בתנ"ך איסור לקיים יחסי אישות ללא חתונה, וגם ההלכה הרבנית הכירה במושג הפילגשות בו זוג מקיים קשר אהבים ללא כריתת ברית ביניהם. אני רוצה להציע שהלידה מרוח הקודש פירושה לידה מאהבה צרופה ללא אגו של רכושנות ושיוך בן הזוג על ידי ברית. אני רוצה להציע שמדובר בשריד שנשאר מקשר האהבה שהיה נהוג בישראל לפני שהתרבות הרבנית הנהיגה קניין נשים בכסף, בשטר או בביאה (מסכת קידושין, פרק א', משנה א'). מנהג נתינת הטבעת הנהוג היום, אינו אלא דרך לממש קניית נשים בדבר שהוא שווה פרוטה, ובכך ממשיך מסורת רבנית זו של רכושנות בקשר הזוגי.


כך במסכת חגיגה בתלמוד הירושלמי על משנת "אין דורשין" נאמר –

"בן זומא אמר לו מסתכל הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן (דברים לב) כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע" (ירושלמי, חגיגה, ב', א')

מים עליונים ומים תחתונים הם לכאורה מי הזרע לעומת דם הביצית, מי הזכר ומי הנקבה, ונראה שהתלמוד הירושלמי מלמד על פרדס האהבה, אליו נכנסו רבי עקיבא, אלישע בן אבויה, בן זומא ובן עזאי, שאפשר לקיים יחסי אישות ללא רכושנות "נוגע ואינו נוגע". האם "הנוגע לא נוגע", משחק האהבה הזה, זו אינה כל משמעות שיר שירים? "פרדס", הרי זו מילה שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך - שיר השירים. נראה שמשנה זו קבלה קונוטציה נוצרית כבר בעת כתיבתה, שהרי אלישע בן אבויה נחשב, כמי שנכנס לפרדס ובעקבות זאת נעשה "מין", קרי: התנצר.


לחיזוק יש לטעון כי מה שאמר ישוע בדרשה על ההר (מתי, 5, 32) שקניין אישה בפעם השניה הוא כמו ניאוף - ומכאן הנישואים הקתוליים, שלכאורה אינם ניתנים להתרה – איננו בא להגביל את קשרי האהבה אלא לצמצם את תופעת קניין הנשים בכסף, בשטר ובביאה שהנהיגו הרבנים. בזמנו של ישוע אפיק הפילגשות היה קיים, ועל כן ישוע כלל לא התנגד לחילוף בן או בת הזוג בחיי אדם, אלא ניסה לדחות את הנישואין ולהגביר את קשרי האהבה הספונטאניים כפי שלמד מהוריו. יתכן והיו שצחקו עליו שהוא ממזר, אבל הוא ידע, שהוא תולדה של אהבה בלתי רכושנית בעליל. על כן אמר - אם גרשת את אשתך, ואתה שוב הולך לאפיק קניין הנשים - זו זנות. כי אחרי גירושין היית אמור להיות מספיק חכם כדי לנטוש את אפיק הרכושנות לטובת אפיק האהבה. לפיכך, טענתי כאן היא, שהלידה מרוח הקודש איננה אלא לידה שתהליך ההיריון שלה נעשה באהבה צרופה ללא הרכושנות של קניין נשים, שהחל להיות נהוג בזמן שקרנם של הרבנים הפרושים עלתה.


בעניין שמירה על איסור עשיית פסל וסגידה לישוע


למרות שיש נוצרים שמשתחווים לכיוון צלב, הכוונה תמיד להשתחוות לכבוד ה'. אינני מעוניין לעודד התנהגות זו, אך אני רוצה לטעון שאין זה ברור שהיא אסורה על פי התנ"ך. יהודים יכולים להבין שהתנ"ך אינו בהכרח אוסר על מעשה זה, או שאינו אוסר על מעשה זה עבור מי שאינו יהודי, אשר לא קבלו את החוק התורני בהר סיני, בו נלמדה ריכוזיות העבודה לבית המקדש. הבנה זו אודות ההיתר העקרוני להשתחוות לכבוד ה', אך לכיוון פסל, יכולה להיות מוסקת מכך, שגם בהיסטוריה הישראלית היה מקובל להשתחוות לכיוון ארון הברית והכרובים שבקודש הקודשים, בזמן שבית המקדש היה קיים.


נושא אחר היא התפילה לישוע ומערכת היחסים עמו. פטרוס אומר במעשה השליחים –

"שמעוני ראשי העם וזקני ישראל. אם-אנחנו נחקר היום על-הטובה אשר עשינו לאיש חולה ושאלתם במה זה נושע. יודע לכלכם ולכל-עם ישראל כי-בשם ישוע המשיח הנצרי אשר צלבתם ואשר האלהים הקימו מן-המתים בשמו עמד האיש הזה בריא לפניכם. והוא האבן אשר מאסתם אתם הבונים ותהי לראש פנה. ואין הישועה באחר כי לא נתן תחת השמים שם אחר לבני אדם אשר-בו נושע:" (מעשה השליחים, 4, 8-12)

מפסוקים אלו לכאורה נראה שישוע הוא מקור של ישועה שיש לקרוא בשמו כדי להירפא, דבר בעייתי מאוד מבחינת ייחוד הפולחן רק לאל אחד. לעניות דעתי, יש לזכור בעניין זה של קריאה בשם ישוע את דברי ישוע עצמו בבשורה על פי מרקוס, פרק 10, 13-16 -

"הביאו אליו ילדים כדי שיגע בהם, אך התלמידים גערו בהם. ראה ישוע והתכעס. אמר להם: 'הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות האלהים. אמן, אומר אני לכם, כל מי שאיננו מקבל את מלכות האלהים כילד לא יכנס לתוכה.' הוא חבק אותם וברכם בשימו את ידיו עליהם."

לעניות דעתי, פסוקים אלו מלמדים על אופי האמונה במשיח, שעיסוקה היא בדמיון והפנטזיה, כמו של ילדים, וכך היא מערכת היחסים עם ישוע והקריאה בשמו. היא איננה תפילה וסגידה לו, אלא כמעין "תקשור" נוגע לא נוגע. המאמין מעלה את דמותו של ישוע בעיני רוחו, והדמות מקבלת את כוחה הקוגניטיבי מזיכרון אורחות חייו המתוארות בכתבי ברית החדשה. עצם ניהול מערכת יחסים עם האהבה המתגלה דרך "חבר דמיוני" זה, כמעין משחק של ילדים, מאפשרת לקבל כוחות מרפאים לחיים, לפי רוחו ומורשתו של ישוע.


בעניין מצוות הברית הישנה ודת ישראל הרבנית


אף על פי שישוע התנגד לפסיקת הרבנים בתקופתו, לא ראה בתורתם דברי אלוהים, והתנגד להתנהגותם, הוא הורה לכבד את הרבנים כמנהיגי המסורת והתרבות היהודית, ולא אמר שההלכה רעה לגמרי משורשה. על פי הבשורה על פי מתי 23, 2-3 אמר ישוע על הרבנים -

"הסופרים והפרושים יושבים על-כסא משה, לכן כל אשר-יאמרו לכם שמרו ועשו, רק השמרו מעשות כמעשיהם, כי אמרים הם ואינם עושים."

במילים אלה הוא הורה לכבד את הרבנים ואת הדרכתם, אך לא לציית להם בצורה עיוורת. ברוח זו הורה ישוע לשמור על חוק התורה בדבריו בדרשה על ההר -

"אל-תדמו כי באתי להפר את-התורה או את-דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם-למלאת. כי אמן אמר אני לכם, עד כי-יעברו השמים והארץ לא תעבר יוד אחת או-קוץ אחד מן-התורה, עד אשר יקוים הכל. לכן האיש אשר יפר אחת מן-המצות הקטנות האלה, וילמד את-בני האדם לעשות כמוהו, קטון יקרא לו במלכות השמים, ואשר יעשה, וילמד אותן לזה גדול יקרא במלכות השמים. כי אני אמר לכם, אם לא-תהיה צדקתכם מרבה מצדקת הסופרים והפרושים לא תבאו במלכות השמים." (מתי, 5, 17-20).

על פי גישה זו של ישוע, יהודים בכל רחבי העולם צריכים לשמור על חוק התורה ולכבד את ההלכה הרבנית, אף על פי שישוע הורה בעיקר לחשוב על המהות הפנימית של עבודת ה' ולא לציית לרבנים באופן עיוור. כך נאמר גם בירושלמי על הפסוק "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים, י"ז, י"א) -

"יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין – תשמע להם? תלמוד לומר: 'ימין ושמאל', שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל." (ירושלמי, הוריות, א', א')

אחת העדויות לכך ישוע כיבד את הממסד המחוקק הינה, שכאשר בא מצורע אל ישוע, הוא שלח אותו להיטהר אצל הכהן –

"הוא ירד מן ההר והמון עם רב הלכו אחריו. אז התקרב איש מצורע, השתחווה לו ואמר: 'אדוני, אם תרצה תוכל לטהר אותו.'. הושיט ישוע את ידו, נגע בו ואמר: 'רוצה אני! הטהר!', ומיד נרפאה צרעתו. אמר לו ישוע: 'ראה, אל תספר לאיש, אבל לך הראה אל הכהן והקרב את הקורבן אשר צווה משה לעדות להם.'." (הבשורה על פי מתי 8, 1-4)

כן הסיפור נכתב בבשורה על פי מרקוס 1, 40-45, וכן בבשורה על פי לוקס 5, 12-16.


ניתן לחשוב, שלמרות שישוע לא קרא להפסיק לקיים מצוות, בכל זאת הורה כך פאולוס, וכך יצר דת חדשה שנפרדה מהיהדות. אני מתנגד למחשבה זו. על פי איגרת פאולוס אל הגלאטים, 3, 10-13 וכן באגרת פאולוס אל הרומיים 7, 14-25 פאולוס מכיר בכך שהתורה מנחה כללים המורים מהו חטא, ובכל זאת מורה כי רק בגלל שאיננו יכולים למלא אחר כל התורה מחולשת נפשנו, אנו נזקקים גם לאמונה במשיח. בכל אופן מה שמגדיר את החטא המעשי הינו גם החוק התורני. אכן, לפי פאולוס איננו יכולים להישען על התורה בלבד כדי להיות צדיקים, שהרי איש אינו יכול לקיים את כל חוקי התורה, כאמור - "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא." (קהלת, ז', כ') אבל אין זה אומר שאין חשיבות למעשי המצוות כלל. כך באגרת אל הגלאטים 3, 10-13 הוא אומר –

"הנשענים על קיום מצוות התורה נתונים תחת קללה, שהרי כתוב, 'ארור כל מי שלא יקים את כל הדברים הכתובים בספר התורה לעשות אותם' דבר ברור הוא שאיש לא יצדק לפני אלהים על-ידי התורה, שכן צדיק באמונתו יחיה, והתורה איננה נזקקת לאמונה, אלא שיעשה האדם את דבריה וחי בהם, המשיח פדה אותנו מקללת התורה בכך שהיה לקללה בעדנו - שכן הכתוב אומר, 'קללת אלהים תלוי על-עץ'."

כמובן שקללת התורה בפסוקים אלו היא קללת המעבר על חוקיה. כך, גם באגרתו אל הרומיים 7, 14-25 הוא אומר –

"אנו יודעים שהתורה היא רוחנית, אך אני הנני בשר ודם ומכור לחטא. אכן אינני מבין את מעשי, כי לא את מה שאני חפץ אני עושה, אלא דוקא את מה ששנוא עלי אני עושה. ואם אני עושה את מה שאינני חפץ לעשות, אני מודה שהתורה טובה. מכאן שלא עוד אני עושה את המעשה, אלא החטא השוכן בי, שהרי אני יודע כי בי, כלומר בבשרי, לא שוכן הטוב. אמנם לרצות אני יכול, אך לעשות את הטוב אינני יכול, כי אינני עושה את הטוב שאני חפץ בו, אלא את הרע שאינני חפץ בו - אותו אני עושה. ואם אני עושה את מה שבנגוד לרצוני, הרי שלא עוד אני עושה אותו, אלא החטא השוכן בי. לפיכך אני מוצא את החק הזה: רצוני לעשות את הטוב, אלא שהרע עומד לפני. באדם הפנימי שבי אני שמח בתורת אלהים, אך באיברי אני רואה חק אחר, והוא נלחם נגד החק שבשכלי ומשעבד אותי לחק החטא השורר באיברי. אוי לי, אדם אמלל שכמותי, מי יצילני מגוף זה שהמות בו? תודה לאלהים על ישוע המשיח אדוננו! ובכן, בשכלי אני עבד לתורת אלהים, אך בבשרי אני משעבד לחק החטא."

ובכן, על פי פאולוס, אנשים אינם יכולים להיוושע על ידי מילוי חוק התורה, משום שאנשים אינם יכולים למלא את כל המצוות שהתורה מצווה עליהם, כולנו חוטאים על פי חוק התורה, ולכן איננו יכולים להיות צדיקים (ומוצדקים) על פי חוק התורה, אך אנו יכולים להיוושע על ידי האמונה בישוע המשיח, הקרבתו, רוחו ובסגולת המחילה שהנחיל למאמינים. על ידי שנלמד מישוע למחול לבריות - ימחל גם לנו. בכל מקרה החטאים המעשיים מוגדרים בין השאר על פי התורה, לפחות עבור יהודים שקיבלו אותה בהר סיני.


עד היום הנצרות מלמדת בדרך כלל לכבד את חוק המדינה, ובפניה ליהודים מדברים על כך שראוי לכבד את חוק התורה בתור מסורת לאומית. לאחר שישוע מת, פאולוס בקש להמשיך את הרוח שישוע השאיר לאנושות. הוא אמר שהוא נשלח אל הגויים (בדומה לנביא ירמיה שנאמר אליו "נביא לגוים נתתיך" (ירמיהו, א', ה')) לעומת פטרוס שנשלח אל היהודים –

"אדרבא, הם הכירו שבידי הפקדה הבשורה אשר לערלים כשם שבידי פטרוס הפקדה הבשורה אשר לנמולים." (אגרת פאולוס אל הגלאטים, 2, 7)

בכלל בשורתו של פאולוס היה שהגויים לא צריכים לקיים את מצוות התורה כדי לזכות בגאולה, אלא מספיק שישמרו כללי מוסר, צניעות, לא יעבדו אלילים, ויתרחקו מהדם, עניינים המקבילים לשבע מצוות בני נח, יתכן שמתוך שהדגיש שוב ושוב את אי חיובה של התורה באגרותיו אל הגוים, נוצרה המחשבה הלא נכונה כאילו התיר גם ליהודים לעבור על התורה. פטרוס עדיין המשיך להטיף לקיים מצוות בקרב היהודים. אני משער שאם פאולוס היה חי בין מוסלמים, היה אומר להם – "לא תוכלו להיוושע על ידי השריעה כי אם על ידי האמונה במשיח ובמורשתו. יחד עם זאת הקפידו על השריעה כחוק המקובל בחברתכם.".


בעוד האמונה היא העיקר על פי כתבי הברית החדשה, חשיבות המעשה משמש לסימן, שאכן האמונה חזקה, אמיתית וכנה. וכך אומר יעקב באגרת יעקב 2, 18-26 –

"ואולם מישהו יאמר, 'אתה, יש לך אמונה; ואני, יש לי מעשים. הראני את אמונתך בבלי המעשים, ואני אראה לך את אמונתי מתוך מעשי. אתה מאמין שהאלהים אחד הוא. היטבת לעשות! גם השדים מאמינים ואף רועדים.' איש בער, האם רצונך להוכח שאמונה בלי מעשים עקרה היא? אברהם אבינו, האם לא במעשיו נצדק בהעלותו את יצחק בנו על המזבח? הנך רואה כי האמונה עזרה למעשיו ומתוך המעשים השלמה האמונה' והתקים הכתוב האומר, 'והאמן אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה', וגם נקרא 'אוהב אלהים'. הנכם רואים כי במעשים יצדק איש ולא באמונה לבדה. וכן גם רחב הזונה, האם לא נצדקה במעשים כאשר אספה את שליחי יהושע אל ביתה ושלחה אותם בדרך אחרת? כי כשם שהגוף בלא הרוח מת הוא, כן גם האמונה בלא מעשים מתה היא."

בעניין הלכות כשרות, משתמע מדבריו של ישוע, שהוא ביטל את הלכות כשרות, או לפחות ביטל את החובה הגמורה לשמור עליהן כעיקרים הלכתיים. וכך מסופר בבשורה על פי מתי, פרק 15, 10-20 -

"הוא קרא לעם ואמר להם: 'שמעו והבינו! לא הנכנס אל הפה מטמא את האדם, אלא היוצא מן הפה - זה מטמא את האדם.'. נגשו תלמידיו ואמרו לו - 'האם אתה יודע שהפרושים בשמעם את הדבר הזדעזעו?' השיב ואמר - 'כל נטע אשר לא נטע אבי שבשמים עקור יעקר. הניחו להם. מורי-דרך עורים הם לעורים, ואם עור מדריך את העור הרי שניהם יפלו לבור.'. הגיב כיפא ואמר לו - 'באר נא לנו את המשל.'. השיב ישוע - 'גם אתם עוד חסרי בינה? האינכם מבינים שכל מה שנכנס לפה יורד אל הבטן ומוטל למוצאות? אבל הדברים היוצאים מן הפה נובעים מן הלב ואלה מטמאים את האדם, כי מן הלב נובעות מחשבות רשע, רציחות, נאופים, זנונים, גנבות, עדיות שקר וגדופים. אלה הם המטמאים את האדם, אבל אכילה בלא נטילת ידים אינה מטמאת את האדם.'."

בבשורה על פי מרקוס פרק 7 מסופר הסיפור שנית ומרקוס מוסיף בפסוק 17 את מובנו כי -

"בכך טהר את כל המאכלים."

ובכן, יתכן ולא ישוע הוא הראשון שהצביע על דיני המאכלים כצדדים יותר טפלים של ההלכה. ניתן לראות זאת כהמשך לדברי ירמיהו -

"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיה, ז', כ"ב)

והרי מאכלי חולין גם נקראו זבחים שנאמר -

"רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת יהוה אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים, י"ב, ט"ו)

וכך, גם פאולוס הורה לא להקפיד על כשרות בקהילות מעורבות בין יהודים לגוים -

"בטרם באו כמה אנשים מאת יעקב הוא סעד יחד עם האחים מן הגוים, אבל כאשר באו הללו נסוג מהם בגלל פחדו מן האחים הנמולים. ויתר האחים היהודים כחשו כמוהו, עד שאפלו בר-נבא נגרר אחריהם בכחשם. בראותי כי הם סוטים מאמת הבשורה, אמרתי לכיפא לעיני כל הנוכחים: 'אם אתה היהודי מתנהג כגוי ולא כיהודי, מדוע תאלץ את הגוים לחיות כיהודים?" (אל הגלאטים, 2, 12-14)

נראה שבאלו, דיני האכילה, התבצעו השינויים ההלכתיים היחידים שישוע והשליחים שינו הלכה למעשה. מבחינה הלכתית, ניתן לראות כאן הבחנה בין עיקר לטפל בהלכה, אך כמובן שניתן לראות זאת כפשוטו שישוע והשליחים בקשו להתיר את האסור. לפי אפשרות אחרונה זו ניתן להצדיק את השינוי, מבחינה הלכתית, מהנימוק שישוע ושליחיו ראו עצמם כנביאים, שהוכיחו נבואותיהם באותות, ויתכן ובאו ממסורת פסיקה הלכתית, בה נביא יכול לשנות את ההלכה כמהלך הלכתי ממש, אולי כפי שיחזקאל שינה את הלכות קורבנות לגבי בית המקדש השלישי לעומת אלו שהיו נוהגים לפי ספר ויקרא, או שמשה הוסיף את כל המצוות על עם ישראל לאחר שפורטו הרבה פחות מצוות בברית של אלהים עם האנושות כולה בזמנו של נח (שבע מצוות בני נח).


סיכום


לסיכום, במאמר זה נגעתי בכמה נקודות אשר מדייקות את מסר הברית החדשה לחייו של היהודי המאמין ביהדות הרבנית. הראיתי שאין סתירה חזיתית בין היהדות הרבנית לכתבי הברית החדשה, והפרכתי את הטענה שכתבי הברית החדשה כשלעצמם הם ספרים אליליים. בכל זאת, ברור שיש כאלו ממאמיני כתבי הברית החדשה, שיאמינו באמונות אליליות, וזה נכון גם ליהודים שאינם מאמינים בכתבי הברית החדשה אלא רק בתנ"ך ובספרות הרבנית, ויוכיחו על כך מאמציו של הרמב"ם בזמנו להרחיק את האלילות מהעם היהודי. אין זה חדש, שהרי זהו מאבק הגלוי לכל אורך התנ"ך, בו הנביאים נשלחים להסיר את האלילות מעם ישראל עצמו.


ישוע עצמו מתנבא ואומר על פירושים לא נכונים של תורתו ותגבורת השנאה שתעלה גם בקרב קהילות תלמידיו -

"כשיצא ישוע מבית־המקדש, באו אליו תלמידיו להראות לו את מבני המקדש. אולם ישוע אמר להם: 'כל המבנים האלה ייהרסו ואף אבן לא תישאר במקומה.'. מאוחר יותר, כשישב ישוע על מדרון הר הזיתים, שאלו אותו התלמידים - 'מתי יקרה הדבר הזה? אילו מאורעות יסמנו את שובך ואת סוף העולם?'. 'אל תניחו לאיש לרמות אתכם', השיב להם ישוע, 'כי אנשים רבים יבואו ויטענו כל אחד 'אני המשיח‘, ויטעו אנשים רבים. כאשר תשמעו על מהומות ומלחמות – אל תיבהלו. אמנם תפרוצנה מלחמות ותחוללנה מהומות, אבל הקץ לא יבוא מיד. מדינות וממלכות תילחמנה זו בזו, ובמקומות רבים יהיו רעידות אדמה ורעב. אולם כל אלה יציינו רק את ראשית הצרות והסבל העתידים לבוא. לאחר מכן יענו אתכם, יהרגו אתכם והעולם כולו ישנא אתכם, משום שאתם שייכים לי. רבים ישובו לחטוא, יבגדו זה בזה וישנאו איש את אחיו. נביאי שקר רבים יופיעו ויוליכו שולל אנשים רבים. החטא והרשע יתפשטו בכל מקום וידכאו את אהבתם של רבים. אולם אלה שיחזיקו מעמד עד הסוף, יינצלו. הבשורה הטובה על דבר המלכות תתפשט בעולם כולו – כך שכל האומות תשמענה אותה – ולבסוף יגיע הקץ.'" (הבשורה על פי מתי 1-14, 24)

כך גם באגרת פטרוס השניה 2, 1-3 -

"אבל גם נביאי שקר היו בעם, כשם שגם ביניכם יהיו מורי שקר. הללו יכניסו בחשאי תורות הרסניות ויכפרו באדון אשר קנה אותם, ויביאו על עצמם אבדן פתאם. רבים ילכו אחרי תועבותיהם, ובגללם תגדף דרך האמת. ובתאותם לבצע ידברו כזב ויסחרו בכם; ואמנם לא יתעכב משפטם שנחרץ מקדם, ואבדנם לא ינום."

נראה לפרש על פי פסוקים אלו הרבה מהתופעות האליליות ותופעות השנאה ומרחץ הדמים, אשר פשו בקהילות הנוצריות במשך השנים.


זו בשורתי.

בסופו של דבר, אל תסמכו על דבריי. חקרו בעצמכם.


נספח - חזון משיחי לשלום בין-דתי


אני מאמין, כי באשר יקבלו היהודים את רוח ישוע המשיח, יובן כי אלהותו, והיותו בן אלהים, איננו כי אם באשר מורה הוא דבר האהבה, ויבואר על ידי כך פרק 10 בבשורה על פי יוחנן (כנ"ל בגוף המאמר). והבנת פרק זה אפשרית רק בהבנת השפה העברית את שם "אלהים", כי מעיד ישוע על היותו בן אלהים מהפסוק בתהלים -

"אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם." (תהלים, פ"ב, ו')

והבנתו של פסוק זה מובנת דווקא למביני העברית.


ביום ההוא למרות שעיקר המחלוקת בין המוסלמים לנוצרים היא אודות אלוהותו של ישוע, כאמור בסורת מרים (19) -

(לב) ויאמר הילד: אני עבד ד'; הוא נתן לי כתב‏ וישימני לנביא. (לג) ויצו אתי את ברכתו בכל אשר אהיה, ויצוני להתפלל אליו ולחון דלים כל ימי חיי. (לד) שלום על יום הולדי ושלום על יום מותי ושלום על יום הקיצי מעפר. (לה) זה ישו בן מרים‏; דברי אמת, גם אם הם‏ מריבים בו. (לו) לא לאלהים להוליד בן; חלילה לו! אם יגזר אומר ויאמר: יהי! ויהי. (לז) ד' הוא אדוני ואדונכם; אך אותו עבדו! זאת הדרך הישרה. (לח) אך מפרידי הדת יריבו בה; אוי לבוגדים בבוא היום הנורא! (תרגום רקנדורף)

למרות זאת יסכימו גם המוסלמים להמשילו לבן אלהים, כפי שהתיר הקוראן להמשיל את אללה למאור מאיר בסורת אל-נור (24), איה 35 -

אלהים הוא מאור השמים והארץ. אורו נמשל כשיפוע בחומה אשר בו מנורה, והמנורה בכלי זכוכית, והזכוכית תהל אור ככוכב נוגה‏. פרי עץ מבורך, הזית, יוקד בה; איננו צומח לא במזרח ולא במערב‏. שמנו מפיק אור, גם אם לא תגע בו האש; נרו יהל על כל הנרות, ואלהים ינחה באורו את הישר בעיניו. כך ממשל אלהים משלים לבני האדם, כי הוא יודע כל. (תרגום רקנדורף)

ועל ישוע אומר יוחנן פרק 1, כי הוא האור האלהי שהאיר בדמות אדם –

1 בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלהים, ואלהים היה הדבר. 2 הוא היה בראשית עם האלהים. 3 הכל נהיה על-ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. 4 בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם. 5 והאור מאיר בחשך והחשך לא השיגו. 6 איש היה שלוח מאת אלהים ושמו יוחנן. 7 הוא בא לעדות, להעיד על האור כדי שעל-פיו יאמינו הכל. 8 הוא לא היה האור; הוא בא להעיד על האור. 9 האור האמתי, המאיר לכל אדם, בא אל העולם. 10 בעולם היה ועל-ידיו נהיה העולם, והעולם לא הכירו. 11 הוא בא אל שלו ואלה אשר לו לא קבלו אותו. 12 אבל לאלה אשר קבלו אותו, המאמינים בשמו, נתן תקף להיות בנים לאלהים. 13 לא מדם ולא מחפץ הבשר נולדו, אף לא מחפץ גבר, כי אם מאלהים. 14 הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת.

ביום ההוא, הנה הוא בא היום הזה, יחזו המאמינים את דמות בן האדם יורד בערפילי ענני חזיונותיהם המסטיים, מתוך חווית הקשר האישי עם יהוה ואור אהבתו, כאשר הוטלה דמותו של יהוה על הכרת הנביאים בדמות אדם. כי כאשר האדם רואה את עצמו במראות קשרי אהבתו, כך המאמין חוזה את האלהים אשר הוא אוהב באספקלריא שלו. ואמר קסלופנס - .

"אם לשוורים או לסוסים או לאריות היו ידיים והיו יכולים לצייר את האלים, הסוסים היו מציירים סוסים, השוורים כשוורים וכו." (קסנופנס, פרגמנט 15)

זו תהא הביאה השניה.