דרך פסיקת הלכה בדבר הכרה בכיפת הסלע כמקיימת את יסוד ציווי "ועשו לי מקדש" - דיון הלכתי ורעיוני להשראה

Updated: May 20

בעניין מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), שהיא חובה לאומית, וחובה דתית-לאומית על כל יהודי היכול לתרום בלעמול לקיומה, באתי לעשות כאן בירור הלכתי, ולהציע כי ניתן לראות את כיפת הסלע כמקיימת את הציווי. אכן "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים, קכ"ו, א') ואנו מצפים לבניין המקדש, אבל ברצוני להציע, שדווקא מצד היותנו "כחולמים" איננו רואים שבמציאות עיקר המצווה כבר קיים מקוימת הלכה למעשה. במאמר זה אדון ברעיון זה הן מבחינה הלכתית יבשה והן מבחינה רעיונית ביחס לחזון אחרית הימים הנבואי. אני חושב שהדיון ראוי להיות חשוב מבחינה הלכתית ורעיונית, ולהוות השראה לרעיון אחדות הדתות, הגם שבשביל ליישם את ההשלכות שלו מבחינת מצוות המקדש הנותרות, יש לתאם תיאום ציפיות פוליטי בין-דתי ובין-לאומי העשוי להגיע רק בהתגברות האמינות, השלום והאחווה הכלל אנושית, הבין-דתית והבין-לאומית.

א. בחינה הלכתית יבשה

אחת הבעיות בעיסוק בחזון המקדש היה תמיד ניסיון לחשוב על עניין המקדש שלעתיד לבוא לפי המידות המצוינות בספר יחזקאל. למעשה, ספר יחזקאל אינו יכול להחשב מקור הלכתי בשום אופן, שהרי הלכות קרבנות המצויים בו סותרים את הלכות קרבנות שבספר במדבר, וכן את פסיקת חכמים הלכה למעשה על פי ספר במדבר.

ביחזקאל נאמר -


יח כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים; וְחִטֵּאתָ, אֶת-הַמִּקְדָּשׁ. יט וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל-מְזוּזַת הַבַּיִת, וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה, לַמִּזְבֵּחַ; וְעַל-מְזוּזַת--שַׁעַר, הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כ וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ, מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי; וְכִפַּרְתֶּם, אֶת-הַבָּיִת. כא בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם, הַפָּסַח; חָג--שְׁבֻעוֹת יָמִים, מַצּוֹת יֵאָכֵל. כב וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא, בַּיּוֹם הַהוּא, בַּעֲדוֹ, וּבְעַד כָּל-עַם הָאָרֶץ--פַּר, חַטָּאת. כג וְשִׁבְעַת יְמֵי-הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַיהוָה, שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם, שִׁבְעַת, הַיָּמִים; וְחַטָּאת, שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם. כד וּמִנְחָה, אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל--יַעֲשֶׂה; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. כה בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֶּחָג, יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה, שִׁבְעַת הַיָּמִים: כַּחַטָּאת, כָּעֹלָה, וְכַמִּנְחָה, וְכַשָּׁמֶן. {ס} (יחזקאל מ"ה)

וממשיך שם -

א כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים, יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה; וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. ב וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ, וְעָמַד עַל-מְזוּזַת הַשַּׁעַר, וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-עוֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו, וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל-מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא; וְהַשַּׁעַר לֹא-יִסָּגֵר, עַד-הָעָרֶב. ג וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ, פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא, בַּשַּׁבָּתוֹת, וּבֶחֳדָשִׁים--לִפְנֵי, יְהוָה. ד וְהָעֹלָה, אֲשֶׁר-יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַיהוָה: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם--וְאַיִל תָּמִים. ה וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. {ס}
ו וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ, פַּר בֶּן-בָּקָר תְּמִימִם; וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל, תְּמִימִם יִהְיוּ. ז וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל, יַעֲשֶׂה מִנְחָה, וְלַכְּבָשִׂים, כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. ח וּבְבוֹא, הַנָּשִׂיא--דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא, וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא. ט וּבְבוֹא עַם-הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, בַּמּוֹעֲדִים, הַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב, וְהַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹנָה: לֹא יָשׁוּב, דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר-בָּא בוֹ--כִּי נִכְחוֹ, יצאו (יֵצֵא). י וְהַנָּשִׂיא--בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא, וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ. יא וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים, תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים, מַתַּת יָדוֹ; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. {פ}
יב וְכִי-יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ-שְׁלָמִים, נְדָבָה לַיהוָה, וּפָתַח לוֹ אֶת-הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים, וְעָשָׂה אֶת-עֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וְיָצָא וְסָגַר אֶת-הַשַּׁעַר, אַחֲרֵי צֵאתוֹ. יג וְכֶבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָּמִים, תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם--לַיהוָה: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. יד וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, שִׁשִּׁית הָאֵיפָה, וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין, לָרֹס אֶת-הַסֹּלֶת: מִנְחָה, לַיהוָה--חֻקּוֹת עוֹלָם, תָּמִיד. טו ועשו (יַעֲשׂוּ) אֶת-הַכֶּבֶשׂ וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הַשֶּׁמֶן, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: עוֹלַת, תָּמִיד. {ס} (יחזקאל פרק מ"ו)

מן המקרא הזה, נהיר כי יחזקאל מתיימר לדבר על הלכות שאינן בבחינת הוראת שעה, הוא מציין ביוטיים של חזרתיות קבועה "ששת ימי המעשה" (מ"ו, א'), "וביום השבת" (שם), "במועדים" (מ"ו, ח'), "ובחגים ובמועדים" (מ"ו, י"א) "חקות עולם תמיד" (מ"ו, י"ד), אך מבחינה הלכתית, אין סמכות לנביא להפר דין תורה או דין חכמים, אלא בהוראת שעה. נאמר בגמרא -


ת"ש (דברים יח, טו) אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון. (מסכת יבמות, דף צ', עמוד א')

ומכאן, שכל סמכותו של הנביא הבא אחר משה הוא בגדר הוראת שעה על פי חז"ל ולא לעבור על האיסור לגרוע או להוסיף מצוות על המצוות של תורת משה, או לפסוק הלכה כחכם - "הכל לפי שעה".


אמנם כן, דיני קרבנות ביחזקאל סותרים את דיני תורת משה, שנפסקו להלכה גם בידי חכמים, כפי שהראה להלן.

על קרבנות הפסח נאמר בספר במדבר פרק כ"ח, שלא כמו האמור בספר יחזקאל המובא לעיל -

טז ובחודש הראשון, בארבעה עשר יום--לחודש: פסח, ליהוה. יז ובחמישה עשר יום לחודש הזה, חג: שבעת ימים, מצות ייאכל. יח ביום הראשון, מקרא-קודש: כל-מלאכת עבודה, לא תעשו. יט והקרבתם אישה עולה ליהוה, פרים בני-בקר שניים ואיל אחד; ושבעה כבשים בני שנה, תמימים יהיו לכם. כ ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל--תעשו. כא עישרון עישרון, תעשה, לכבש, האחד--לשבעת, הכבשים. כב ושעיר חטאת, אחד, לכפר, עליכם. כג מלבד עולת הבוקר, אשר לעולת התמיד--תעשו, את-אלה. כד כאלה תעשו ליום, שבעת ימים--לחם אישה ריח-ניחוח, ליהוה; על-עולת התמיד ייעשה, ונסכו. כה וביום, השביעי--מקרא-קודש, יהיה לכם: כל-מלאכת עבודה, לא תעשו. {ס} (פרק כ"ח)

על קרבנות השבת נאמר בבמדבר פרק כ"ח, שלא כמו האמור בספר יחזקאל המובא לעיל -

ט וביום, השבת--שני-כבשים בני-שנה, תמימים; ושני עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן--ונסכו. י עולת שבת, בשבתו, על-עולת התמיד, ונסכה. {פ}

על קרבנות ראש חודש נאמר בספר במדבר בפרק כ"ח, שלא כמו האמור בספר יחזקאל המובא לעיל -

יא ובראשי, חודשיכם--תקריבו עולה, ליהוה: פרים בני-בקר שניים ואיל אחד, כבשים בני-שנה שבעה תמימים. יב ושלושה עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן, לפר, האחד; ושני עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן, לאיל, האחד. יג ועישרון עישרון, סולת מנחה בלולה בשמן, לכבש, האחד; עולה ריח ניחוח, אישה ליהוה. יד ונסכיהם, חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש--יין: זאת עולת חודש בחודשו, לחודשי השנה. טו ושעיר עיזים אחד לחטאת, ליהוה, על-עולת התמיד ייעשה, ונסכו. {ס}

וכן בהמשך במדבר פרק כ"ח ובפרק כ"ט נאמר על קרבנות החגים והמועדים הנוספים שלא כמו האמור ביחזקאל המובא לעיל -

כו וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה ליהוה--בשבועותיכם: מקרא-קודש יהיה לכם, כל-מלאכת עבודה לא תעשו. כז והקרבתם עולה לריח ניחוח, ליהוה--פרים בני-בקר שניים, איל אחד; שבעה כבשים, בני שנה. כח ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים, לפר האחד, שני עשרונים, לאיל האחד. כט עישרון, עישרון, לכבש, האחד--לשבעת, הכבשים. ל שעיר עיזים, אחד, לכפר, עליכם. לא מלבד עולת התמיד, ומנחתו--תעשו; תמימים יהיו-לכם, ונסכיהם. {פ} (במדבר, כ"ח)
א ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא-קודש יהיה לכם--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו: יום תרועה, יהיה לכם. ב ועשיתם עולה לריח ניחוח, ליהוה--פר בן-בקר אחד, איל אחד; כבשים בני-שנה שבעה, תמימים. ג ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל. ד ועישרון אחד, לכבש האחד, לשבעת, הכבשים. ה ושעיר-עיזים אחד, חטאת, לכפר, עליכם. ו מלבד עולת החודש ומנחתה, ועולת התמיד ומנחתה, ונסכיהם, כמשפטם: לריח ניחוח, אישה ליהוה. {ס} ז ובעשור לחודש השביעי הזה, מקרא-קודש יהיה לכם, ועיניתם, את-נפשותיכם; כל-מלאכה, לא תעשו. ח והקרבתם עולה ליהוה ריח ניחוח, פר בן-בקר אחד איל אחד; כבשים בני-שנה שבעה, תמימים יהיו לכם. ט ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים, לפר, שני עשרונים, לאיל האחד. י עישרון, עישרון, לכבש, האחד--לשבעת, הכבשים. יא שעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד חטאת הכיפורים, ועולת התמיד, ומנחתה, ונסכיהם. {ס} יב ובחמישה עשר יום לחודש השביעי, מקרא-קודש יהיה לכם--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו; וחגותם חג ליהוה, שבעת ימים. יג והקרבתם עולה אישה ריח ניחוח, ליהוה--פרים בני-בקר שלושה עשר, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים יהיו. יד ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים לפר האחד, לשלושה עשר פרים, שני עשרונים לאיל האחד, לשני האילים. טו ועישרון, עישרון, לכבש, האחד--לארבעה עשר, כבשים. טז ושעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכה. {ס} יז וביום השני, פרים בני-בקר שנים עשר--אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. יח ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. יט ושעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכיהם. {ס} כ וביום השלישי פרים עשתי-עשר, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. כא ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. כב ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכה. {ס} כג וביום הרביעי פרים עשרה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. כד מנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. כה ושעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכה. {ס} כו וביום החמישי פרים תשעה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. כז ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. כח ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכה. {ס} כט וביום השישי פרים שמונה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. ל ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. לא ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכיה. {ס} לב וביום השביעי פרים שבעה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. לג ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפטם. לד ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכה. {ס} לה ביום, השמיני--עצרת, תהיה לכם: כל-מלאכת עבודה, לא תעשו. לו והקרבתם עולה אישה ריח ניחוח, ליהוה--פר אחד, איל אחד; כבשים בני-שנה שבעה, תמימים. לז מנחתם ונסכיהם, לפר לאיל ולכבשים במספרם--כמשפט. לח ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכה. לט אלה תעשו ליהוה, במועדיכם--לבד מנדריכם ונדבותיכם, לעולותיכם ולמנחותיכם, ולנסכיכם, ולשלמיכם. (במדבר, כ"ט)

כמו כן, אין כלל קרבן קבוע שמביא הנשיא "חוקת עולם" לפי תורת משה והלכות חכמים, ואין ביכולת נביא לחדש הלכה.

אם דיברתי בראש המאמר על בחינת "היינו כחולמים" של שיבת ציון מתהלים קכ"ו, וטענתי, שהיא מתייחסת לכך שאנו מתקשים להפנים שמהלכים בגאולה כבר התגשמו לנגד עיננו, הרי שאין ביטוי רעיוני משמעותי לכך מאשר הניסיון לפסוק הלכה לגבי בית המקדש השלישי מתוך ספר יחזקאל, העוסק בחלומות נבואיים ברמה דמיונית אינטנסיבית (אגב, מראשיתו בחזון המרכבה) ולא בהלכה ארצית. עזרא ונחמיה, וכן חכמים בימי הורדוס הבינו זאת בזמנם, ועל כן, לא בנו את בית המקדש על פי המידות המצויות בספר יחזקאל, למרות שהיה מצוי לפניהם חזונו, ואף עזרא בעצמו הכניס הכליל את ספרו במקרא לפי מסורת הגמרא.


בעיה אחרת היא שיש המנסים להבין את עניין מידותיו של המקדש שלעתיד לבוא לפי המידות שבמסכת מידות שבמשנה. אך המשנה במסכת מידות מדבר על העבר ולא מתיימרת לתאר את העתיד לבוא. כשהיא כן מדברת על העתיד, היא מציינת זאת במפורש, ומפנה לחזון (ה"חולמני") של יחזקאל מתוך הבנה שאין אפשרות להחליט מה מידות המקדש שלעתיד לבוא (היא בעצם מפנה למקור לא כשיר הלכתית) -

"עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש.
וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, של ארבעים ארבעים אמה.
ולא היו מקורות.
וכך הם עתידים להיות, שנאמר (יחזקאל, מ"ו) "ויוציאני אל החצר החיצונה ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר והנה חצר במקצוע החצר, חצר במקצוע החצר, בארבעת מקצעות החצר חצרות קטורות". [ואין קטורות] אלא שאינן מקורות."
(מסכת מידות, פרק ב', משנה ה')

מדוע ציינה המשנה "וכך הם עתידים להיות", אם ההנחה של התנאים היתה מראש, כי כל המסכת מדברת גם על העתיד להיות? התשובה היא שהתנאים הבינו שמידות המקדש אינם קבועות לעולם, וכשם שמידות בית שני היו שונות ממידות בית ראשון, כך אין נימוק מקראי או הלכתי להבין שמידות בית המקדש השלישי מחויבות להיות כמידות בית שני, או אילו שהן מידות המוצעות לנו בימינו.


מהי כן חובת ההיכל?


בתורה הצטוונו -

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')

ומכאן נידונות סוגיות בגמרא בעירובין דף ב' ע"ב, כתובות, ס"ב, ע"ב, שבועות, ט"ז, ע"ב, שאינן עוסקות ישירות בעצם החיוב. עצם העובדה שהגמרא לא דנה בדיני מצווה זו, אך מקבלת את הפסוק כמחייב הלכתית לדורות גם לאחר בניין בית ראשון שבנה שלמה וחורבנו, מלמדת שראוהו כבעל תוקף הלכתי, אך ללא דינים קבועים.


הרמב"ם מפרט על חובה זו -


מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה--שנאמר "ועשו לי מקדש"; וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה - שנאמר "כי לא באתם עד עתה...".
כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה. ושלוש מאות ותשע ושישים שנה, עמד מקדש שילה. וכשמת עלי הכהן, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון, שבע וחמישים שנה.
כיון שנבנה המקדש בירושלים - נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה', ולהקריב בהן קרבן; ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המוריה שבה - שנאמר "ויאמר דויד, זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל", ואומר "זאת מנוחתי עדי עד".
בניין שבנה שלמה, כבר מפורש במלכים; וכן בניין העתיד ליבנות - אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני, כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבניין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכול נקרא מקדש.

בויקדפדיה מתואר מבנה הכיפת הסלע כך, והוא אכן מתאים למבנה של היכל הקודש שבתוכו קודש הקודשים -


"כיפת הסלע היא מבנה מרכזי (או מבנה מרכזני). במבנה המרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במרכז כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו."

השרטוט הבא מתאר זאת -

וזוהי תמונה של כיפת הסלע מבפנים -

בסעיף הבא אדון בשאלת משמעות המחשבה שבית שנבנה בעל ידי שלטון מוסלמי בהר הבית על מקום אבן השתיה נחשב כ"בית לה'" ובסעיף הבא לאחריו אדון בשאלה ההלכתית האם מצוות המקדש יכולה להעשות על ידי גוים והלכה לגבי כוונת גוים בחפצי מצווה.

ג. מהותו ומשמעותו האפוקליפטית של בית ה' - האם הן מתקיימות בכיפת הסלע?

אני חושב, שאם נבין כי דת האסלאם מחפשת לממש צדק כלל עולמי כביטוי לאמונת הייחוד הטהורה, והדת היהודית, כשהיא מצטרפת לשאיפות הלאומיות הלגיטימיות של היהודים, מחייבת הקמת מקדש שבו מתקיימות עיקר החובות התורניות ההצעה תראה מחויבת גם מבחינה פילוסופית.


אמונת הייחוד מנוסחת לראשונה בסורת הייחוד (112) (ראה בויקיפדיה כאן) -


(א) אמור: הוא אלהים אחד,
(ב) אלהי עולם,
(ג) לא הוליד ולא נולד,
(ד) ולא ידמה לו כל יצור.
(סורה 112, תרגום רקנדורף)