דרך פסיקת הלכה בדבר הכרה בכיפת הסלע כמקיימת את יסוד ציווי "ועשו לי מקדש" - דיון הלכתי ורעיוני להשראה

Updated: May 20

בעניין מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), שהיא חובה לאומית, וחובה דתית-לאומית על כל יהודי היכול לתרום בלעמול לקיומה, באתי לעשות כאן בירור הלכתי, ולהציע כי ניתן לראות את כיפת הסלע כמקיימת את הציווי. אכן "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים, קכ"ו, א') ואנו מצפים לבניין המקדש, אבל ברצוני להציע, שדווקא מצד היותנו "כחולמים" איננו רואים שבמציאות עיקר המצווה כבר קיים מקוימת הלכה למעשה. במאמר זה אדון ברעיון זה הן מבחינה הלכתית יבשה והן מבחינה רעיונית ביחס לחזון אחרית הימים הנבואי. אני חושב שהדיון ראוי להיות חשוב מבחינה הלכתית ורעיונית, ולהוות השראה לרעיון אחדות הדתות, הגם שבשביל ליישם את ההשלכות שלו מבחינת מצוות המקדש הנותרות, יש לתאם תיאום ציפיות פוליטי בין-דתי ובין-לאומי העשוי להגיע רק בהתגברות האמינות, השלום והאחווה הכלל אנושית, הבין-דתית והבין-לאומית.

א. בחינה הלכתית יבשה

אחת הבעיות בעיסוק בחזון המקדש היה תמיד ניסיון לחשוב על עניין המקדש שלעתיד לבוא לפי המידות המצוינות בספר יחזקאל. למעשה, ספר יחזקאל אינו יכול להחשב מקור הלכתי בשום אופן, שהרי הלכות קרבנות המצויים בו סותרים את הלכות קרבנות שבספר במדבר, וכן את פסיקת חכמים הלכה למעשה על פי ספר במדבר.

ביחזקאל נאמר -


יח כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים; וְחִטֵּאתָ, אֶת-הַמִּקְדָּשׁ. יט וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל-מְזוּזַת הַבַּיִת, וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה, לַמִּזְבֵּחַ; וְעַל-מְזוּזַת--שַׁעַר, הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כ וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ, מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי; וְכִפַּרְתֶּם, אֶת-הַבָּיִת. כא בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם, הַפָּסַח; חָג--שְׁבֻעוֹת יָמִים, מַצּוֹת יֵאָכֵל. כב וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא, בַּיּוֹם הַהוּא, בַּעֲדוֹ, וּבְעַד כָּל-עַם הָאָרֶץ--פַּר, חַטָּאת. כג וְשִׁבְעַת יְמֵי-הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַיהוָה, שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם, שִׁבְעַת, הַיָּמִים; וְחַטָּאת, שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם. כד וּמִנְחָה, אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל--יַעֲשֶׂה; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. כה בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֶּחָג, יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה, שִׁבְעַת הַיָּמִים: כַּחַטָּאת, כָּעֹלָה, וְכַמִּנְחָה, וְכַשָּׁמֶן. {ס} (יחזקאל מ"ה)

וממשיך שם -

א כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים, יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה; וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. ב וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ, וְעָמַד עַל-מְזוּזַת הַשַּׁעַר, וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-עוֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו, וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל-מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא; וְהַשַּׁעַר לֹא-יִסָּגֵר, עַד-הָעָרֶב. ג וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ, פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא, בַּשַּׁבָּתוֹת, וּבֶחֳדָשִׁים--לִפְנֵי, יְהוָה. ד וְהָעֹלָה, אֲשֶׁר-יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַיהוָה: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם--וְאַיִל תָּמִים. ה וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. {ס}
ו וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ, פַּר בֶּן-בָּקָר תְּמִימִם; וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל, תְּמִימִם יִהְיוּ. ז וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל, יַעֲשֶׂה מִנְחָה, וְלַכְּבָשִׂים, כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. ח וּבְבוֹא, הַנָּשִׂיא--דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא, וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא. ט וּבְבוֹא עַם-הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, בַּמּוֹעֲדִים, הַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב, וְהַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹנָה: לֹא יָשׁוּב, דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר-בָּא בוֹ--כִּי נִכְחוֹ, יצאו (יֵצֵא). י וְהַנָּשִׂיא--בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא, וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ. יא וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים, תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים, מַתַּת יָדוֹ; וְשֶׁמֶן, הִין לָאֵיפָה. {פ}
יב וְכִי-יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ-שְׁלָמִים, נְדָבָה לַיהוָה, וּפָתַח לוֹ אֶת-הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים, וְעָשָׂה אֶת-עֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וְיָצָא וְסָגַר אֶת-הַשַּׁעַר, אַחֲרֵי צֵאתוֹ. יג וְכֶבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָּמִים, תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם--לַיהוָה: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. יד וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, שִׁשִּׁית הָאֵיפָה, וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין, לָרֹס אֶת-הַסֹּלֶת: מִנְחָה, לַיהוָה--חֻקּוֹת עוֹלָם, תָּמִיד. טו ועשו (יַעֲשׂוּ) אֶת-הַכֶּבֶשׂ וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הַשֶּׁמֶן, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: עוֹלַת, תָּמִיד. {ס} (יחזקאל פרק מ"ו)

מן המקרא הזה, נהיר כי יחזקאל מתיימר לדבר על הלכות שאינן בבחינת הוראת שעה, הוא מציין ביוטיים של חזרתיות קבועה "ששת ימי המעשה" (מ"ו, א'), "וביום השבת" (שם), "במועדים" (מ"ו, ח'), "ובחגים ובמועדים" (מ"ו, י"א) "חקות עולם תמיד" (מ"ו, י"ד), אך מבחינה הלכתית, אין סמכות לנביא להפר דין תורה או דין חכמים, אלא בהוראת שעה. נאמר בגמרא -


ת"ש (דברים יח, טו) אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון. (מסכת יבמות, דף צ', עמוד א')

ומכאן, שכל סמכותו של הנביא הבא אחר משה הוא בגדר הוראת שעה על פי חז"ל ולא לעבור על האיסור לגרוע או להוסיף מצוות על המצוות של תורת משה, או לפסוק הלכה כחכם - "הכל לפי שעה".


אמנם כן, דיני קרבנות ביחזקאל סותרים את דיני תורת משה, שנפסקו להלכה גם בידי חכמים, כפי שהראה להלן.

על קרבנות הפסח נאמר בספר במדבר פרק כ"ח, שלא כמו האמור בספר יחזקאל המובא לעיל -

טז ובחודש הראשון, בארבעה עשר יום--לחודש: פסח, ליהוה. יז ובחמישה עשר יום לחודש הזה, חג: שבעת ימים, מצות ייאכל. יח ביום הראשון, מקרא-קודש: כל-מלאכת עבודה, לא תעשו. יט והקרבתם אישה עולה ליהוה, פרים בני-בקר שניים ואיל אחד; ושבעה כבשים בני שנה, תמימים יהיו לכם. כ ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל--תעשו. כא עישרון עישרון, תעשה, לכבש, האחד--לשבעת, הכבשים. כב ושעיר חטאת, אחד, לכפר, עליכם. כג מלבד עולת הבוקר, אשר לעולת התמיד--תעשו, את-אלה. כד כאלה תעשו ליום, שבעת ימים--לחם אישה ריח-ניחוח, ליהוה; על-עולת התמיד ייעשה, ונסכו. כה וביום, השביעי--מקרא-קודש, יהיה לכם: כל-מלאכת עבודה, לא תעשו. {ס} (פרק כ"ח)

על קרבנות השבת נאמר בבמדבר פרק כ"ח, שלא כמו האמור בספר יחזקאל המובא לעיל -

ט וביום, השבת--שני-כבשים בני-שנה, תמימים; ושני עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן--ונסכו. י עולת שבת, בשבתו, על-עולת התמיד, ונסכה. {פ}

על קרבנות ראש חודש נאמר בספר במדבר בפרק כ"ח, שלא כמו האמור בספר יחזקאל המובא לעיל -

יא ובראשי, חודשיכם--תקריבו עולה, ליהוה: פרים בני-בקר שניים ואיל אחד, כבשים בני-שנה שבעה תמימים. יב ושלושה עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן, לפר, האחד; ושני עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן, לאיל, האחד. יג ועישרון עישרון, סולת מנחה בלולה בשמן, לכבש, האחד; עולה ריח ניחוח, אישה ליהוה. יד ונסכיהם, חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש--יין: זאת עולת חודש בחודשו, לחודשי השנה. טו ושעיר עיזים אחד לחטאת, ליהוה, על-עולת התמיד ייעשה, ונסכו. {ס}

וכן בהמשך במדבר פרק כ"ח ובפרק כ"ט נאמר על קרבנות החגים והמועדים הנוספים שלא כמו האמור ביחזקאל המובא לעיל -

כו וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה ליהוה--בשבועותיכם: מקרא-קודש יהיה לכם, כל-מלאכת עבודה לא תעשו. כז והקרבתם עולה לריח ניחוח, ליהוה--פרים בני-בקר שניים, איל אחד; שבעה כבשים, בני שנה. כח ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים, לפר האחד, שני עשרונים, לאיל האחד. כט עישרון, עישרון, לכבש, האחד--לשבעת, הכבשים. ל שעיר עיזים, אחד, לכפר, עליכם. לא מלבד עולת התמיד, ומנחתו--תעשו; תמימים יהיו-לכם, ונסכיהם. {פ} (במדבר, כ"ח)
א ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא-קודש יהיה לכם--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו: יום תרועה, יהיה לכם. ב ועשיתם עולה לריח ניחוח, ליהוה--פר בן-בקר אחד, איל אחד; כבשים בני-שנה שבעה, תמימים. ג ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל. ד ועישרון אחד, לכבש האחד, לשבעת, הכבשים. ה ושעיר-עיזים אחד, חטאת, לכפר, עליכם. ו מלבד עולת החודש ומנחתה, ועולת התמיד ומנחתה, ונסכיהם, כמשפטם: לריח ניחוח, אישה ליהוה. {ס} ז ובעשור לחודש השביעי הזה, מקרא-קודש יהיה לכם, ועיניתם, את-נפשותיכם; כל-מלאכה, לא תעשו. ח והקרבתם עולה ליהוה ריח ניחוח, פר בן-בקר אחד איל אחד; כבשים בני-שנה שבעה, תמימים יהיו לכם. ט ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים, לפר, שני עשרונים, לאיל האחד. י עישרון, עישרון, לכבש, האחד--לשבעת, הכבשים. יא שעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד חטאת הכיפורים, ועולת התמיד, ומנחתה, ונסכיהם. {ס} יב ובחמישה עשר יום לחודש השביעי, מקרא-קודש יהיה לכם--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו; וחגותם חג ליהוה, שבעת ימים. יג והקרבתם עולה אישה ריח ניחוח, ליהוה--פרים בני-בקר שלושה עשר, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים יהיו. יד ומנחתם--סולת, בלולה בשמן: שלושה עשרונים לפר האחד, לשלושה עשר פרים, שני עשרונים לאיל האחד, לשני האילים. טו ועישרון, עישרון, לכבש, האחד--לארבעה עשר, כבשים. טז ושעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכה. {ס} יז וביום השני, פרים בני-בקר שנים עשר--אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. יח ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. יט ושעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכיהם. {ס} כ וביום השלישי פרים עשתי-עשר, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. כא ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. כב ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכה. {ס} כג וביום הרביעי פרים עשרה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. כד מנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. כה ושעיר-עיזים אחד, חטאת; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכה. {ס} כו וביום החמישי פרים תשעה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. כז ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. כח ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכה. {ס} כט וביום השישי פרים שמונה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. ל ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפט. לא ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכיה. {ס} לב וביום השביעי פרים שבעה, אילים שניים; כבשים בני-שנה ארבעה עשר, תמימים. לג ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים, במספרם--כמשפטם. לד ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, מנחתה ונסכה. {ס} לה ביום, השמיני--עצרת, תהיה לכם: כל-מלאכת עבודה, לא תעשו. לו והקרבתם עולה אישה ריח ניחוח, ליהוה--פר אחד, איל אחד; כבשים בני-שנה שבעה, תמימים. לז מנחתם ונסכיהם, לפר לאיל ולכבשים במספרם--כמשפט. לח ושעיר חטאת, אחד; מלבד עולת התמיד, ומנחתה ונסכה. לט אלה תעשו ליהוה, במועדיכם--לבד מנדריכם ונדבותיכם, לעולותיכם ולמנחותיכם, ולנסכיכם, ולשלמיכם. (במדבר, כ"ט)

כמו כן, אין כלל קרבן קבוע שמביא הנשיא "חוקת עולם" לפי תורת משה והלכות חכמים, ואין ביכולת נביא לחדש הלכה.

אם דיברתי בראש המאמר על בחינת "היינו כחולמים" של שיבת ציון מתהלים קכ"ו, וטענתי, שהיא מתייחסת לכך שאנו מתקשים להפנים שמהלכים בגאולה כבר התגשמו לנגד עיננו, הרי שאין ביטוי רעיוני משמעותי לכך מאשר הניסיון לפסוק הלכה לגבי בית המקדש השלישי מתוך ספר יחזקאל, העוסק בחלומות נבואיים ברמה דמיונית אינטנסיבית (אגב, מראשיתו בחזון המרכבה) ולא בהלכה ארצית. עזרא ונחמיה, וכן חכמים בימי הורדוס הבינו זאת בזמנם, ועל כן, לא בנו את בית המקדש על פי המידות המצויות בספר יחזקאל, למרות שהיה מצוי לפניהם חזונו, ואף עזרא בעצמו הכניס הכליל את ספרו במקרא לפי מסורת הגמרא.


בעיה אחרת היא שיש המנסים להבין את עניין מידותיו של המקדש שלעתיד לבוא לפי המידות שבמסכת מידות שבמשנה. אך המשנה במסכת מידות מדבר על העבר ולא מתיימרת לתאר את העתיד לבוא. כשהיא כן מדברת על העתיד, היא מציינת זאת במפורש, ומפנה לחזון (ה"חולמני") של יחזקאל מתוך הבנה שאין אפשרות להחליט מה מידות המקדש שלעתיד לבוא (היא בעצם מפנה למקור לא כשיר הלכתית) -

"עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש.
וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, של ארבעים ארבעים אמה.
ולא היו מקורות.
וכך הם עתידים להיות, שנאמר (יחזקאל, מ"ו) "ויוציאני אל החצר החיצונה ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר והנה חצר במקצוע החצר, חצר במקצוע החצר, בארבעת מקצעות החצר חצרות קטורות". [ואין קטורות] אלא שאינן מקורות."
(מסכת מידות, פרק ב', משנה ה')

מדוע ציינה המשנה "וכך הם עתידים להיות", אם ההנחה של התנאים היתה מראש, כי כל המסכת מדברת גם על העתיד להיות? התשובה היא שהתנאים הבינו שמידות המקדש אינם קבועות לעולם, וכשם שמידות בית שני היו שונות ממידות בית ראשון, כך אין נימוק מקראי או הלכתי להבין שמידות בית המקדש השלישי מחויבות להיות כמידות בית שני, או אילו שהן מידות המוצעות לנו בימינו.


מהי כן חובת ההיכל?


בתורה הצטוונו -

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')

ומכאן נידונות סוגיות בגמרא בעירובין דף ב' ע"ב, כתובות, ס"ב, ע"ב, שבועות, ט"ז, ע"ב, שאינן עוסקות ישירות בעצם החיוב. עצם העובדה שהגמרא לא דנה בדיני מצווה זו, אך מקבלת את הפסוק כמחייב הלכתית לדורות גם לאחר בניין בית ראשון שבנה שלמה וחורבנו, מלמדת שראוהו כבעל תוקף הלכתי, אך ללא דינים קבועים.


הרמב"ם מפרט על חובה זו -


מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה--שנאמר "ועשו לי מקדש"; וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה - שנאמר "כי לא באתם עד עתה...".
כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה. ושלוש מאות ותשע ושישים שנה, עמד מקדש שילה. וכשמת עלי הכהן, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון, שבע וחמישים שנה.
כיון שנבנה המקדש בירושלים - נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה', ולהקריב בהן קרבן; ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המוריה שבה - שנאמר "ויאמר דויד, זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל", ואומר "זאת מנוחתי עדי עד".
בניין שבנה שלמה, כבר מפורש במלכים; וכן בניין העתיד ליבנות - אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני, כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבניין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכול נקרא מקדש.

בויקדפדיה מתואר מבנה הכיפת הסלע כך, והוא אכן מתאים למבנה של היכל הקודש שבתוכו קודש הקודשים -


"כיפת הסלע היא מבנה מרכזי (או מבנה מרכזני). במבנה המרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במרכז כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו."

השרטוט הבא מתאר זאת -

וזוהי תמונה של כיפת הסלע מבפנים -

בסעיף הבא אדון בשאלת משמעות המחשבה שבית שנבנה בעל ידי שלטון מוסלמי בהר הבית על מקום אבן השתיה נחשב כ"בית לה'" ובסעיף הבא לאחריו אדון בשאלה ההלכתית האם מצוות המקדש יכולה להעשות על ידי גוים והלכה לגבי כוונת גוים בחפצי מצווה.

ג. מהותו ומשמעותו האפוקליפטית של בית ה' - האם הן מתקיימות בכיפת הסלע?

אני חושב, שאם נבין כי דת האסלאם מחפשת לממש צדק כלל עולמי כביטוי לאמונת הייחוד הטהורה, והדת היהודית, כשהיא מצטרפת לשאיפות הלאומיות הלגיטימיות של היהודים, מחייבת הקמת מקדש שבו מתקיימות עיקר החובות התורניות ההצעה תראה מחויבת גם מבחינה פילוסופית.


אמונת הייחוד מנוסחת לראשונה בסורת הייחוד (112) (ראה בויקיפדיה כאן) -


(א) אמור: הוא אלהים אחד,
(ב) אלהי עולם,
(ג) לא הוליד ולא נולד,
(ד) ולא ידמה לו כל יצור.
(סורה 112, תרגום רקנדורף)

את טביעות עצבאותיה ניתן לראות היטב בניסוח שלוש עשרה עיקרים של הרמב"ם ובהלכות יסודי התורה, בהם אסף מקצוות התנ"ך פסוקים הדומים לאיות (פסוקים) של סורה זו. למעשה, הבנתה של סורה זו השפיעה על כל הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. סורה זו חקק בכיפת הסלע עבד אל-מלכ בן מרואן, החליף החמישי לבית אומיה, שבתקופת שלטונו נבנתה כיפת הסלע.


החובות התורניות מתמקדות ב"חובות האיברים" (בניסוחו של רבינו בחיי בסיפור חובת הלבבות), והכוונה היא לעיקר פרטי הלכות ועיסוק בגוף האומה הישראלית הבאה להנכיח את האלוהות בהרכבתה על רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לעומת החיפוש אחר אהבה וצדק אוניברסאליים בדתות הנצרות והאסלאם. (על היות הגוף מרכבה לשכינה ראה כאן במאמרי על רבי יוסף ג'קטיליא.)


ניתן לראות בהשראת חזון העצמות היבשות של יחזקאל את הציונות כתחילת רקימת האברים והגידים ואת האסלאם כמי שמביאה את הרוח, שהרי מהפילוסופיה המוסלמית (המבוססת גם על תרגומי הפילוסופיה היוונית הניאואריסטוטאלית והניאואפלטונית האוניברסאלית, ומביאה אותה בצורה הדתית המונותאיסטית לדת הלכתית-משפטית, ראה כאן באתר מטח) שאבו חכמי ישראל בימי הביניים את ניסוח אמונת הייחוד הישראלית, השולטת בעולם המחשבה הישראלי, שהוא כנגד רוח האומה.


חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל הוא כדלהלן -


א הָיְתָה עָלַי, יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת. ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם--הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ--וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. ז וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ {ס} כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. י וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. יא וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ. יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי. יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם-יְהוָה. (יחזקאל, ל"ז, חזון העצמות היבשות)

לעניין שפיטת הצדק האוניברסאלי חזון אחרית הימים המקראי מלמד על הר בית ה' כמקור לחכמה אוניברסאלית ולמשפט צדק אוניברסלי בין עמים רבים שמעבר לחשיבות הפרטיקולרית של העם היהודי -

א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם. ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. {פ} (ישעיה, ב')
א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים. ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ג וְשָׁפַט, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים, עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. ד וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ--וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת, דִּבֵּר. ה כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--לְעוֹלָם וָעֶד. {פ} (מיכה, פרק ד')

על כן, בעוד ביהדות מצד עצמה יש דעות שונות לגבי חובת השיוויון בין העמים, המחויבת לקביעת אמת מידה מוסרית שתהווה את בסיס משפט הצדק לגוים, דווקא מבנה המייצג ביסודו את דת האסלאם שבתשתיתה עומדת אמונת הייחוד הטהורה מבחינה רעיונית וחובת משפט הצדק הכלל אנושי יכול להוות מבנה המסמל ביתר שאת את חזונה של היהדות עצמה.


את חובת השיוויון הכלל אנושי בדת האסלאם ניתן ללמוד בשיחות עם מוסלמים על דתם, ובאופן ישיר מהאיות (הפסוקים) הבאים בקוראן -

(יג) בני אדם! אנחנו בראנוכם מאיש אחד ומאשה אחת, ונפרידכם לגויים ולשבטים למען תאהבו איש את אחיו; והירא את ד' הוא הטוב מכם, כי אלהים שומע כל ומביט אל כל. (סורת החדרים, 49, תרגום רקנדורף)
(לה) לכן צווינו את בני ישראל: איש כי יכה נפש אחת אם לא משילום‏ או על אשר השחית בארץ‏, יחשב לו כאילו המית את כל בני האדם‏; ואיש כי יחיה נפש אחת כאילו חיה את כל בני האדם. (סורה 5, השולחן הערוך, תרגום רקנדורף)
וכן מנואמו האחרון של הנביא מוחמד עליו השלום -
“There is no superiority of an Arab over a non-Arab, or of a non-Arab over an Arab, and no superiority of a white person over a black person or of a black person over a white person, except on the basis of personal piety and righteousness.” (הנאום האחרון של מוחמד)

יתכן ובעיני ישראלים רבים נראה בימים אלו, כי האסלאם מקפח את זכויותיהם או אף את חייהם מתוך העימות הלאומי בין יהודים לפלסטינים, אך בעוד העימותים הלאומיים מהווים פריזמה קצרה על הבנת מהלך הדת, כתבי הדת המקוריים והנהגת והוראות מוסר הדת מהווים השקפה יותר מדויקת לכיוון והמגמה הכללית של הדת עצמה. בשביל להבין כיצד לחתור לפתרון נצחי בהר הבית, חובה להסתכל על היסודות הנצחיים בדיון, הרבה יותר מאשר על המצב הזמני במערכה. אין החזון בא לבטל את השאלות האקטואליות, אך אין השאלות האקטואליות מסוגלות לבוא היות מכוונות בתבונה ללא החזון הרחוק.


הרמב"ם כותב -

יא אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד". (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א)

בכך מלמד הרמב"ם, כי אין ההגעה לימות המשיח כרוכה בביטול הנצרות והאסלאם אלא ביישור דרך בני האדם לעבוד את ה' יחד אתן. החזון שמציב הרמב"ם הוא קבלת יסודותיהן הרעיוניים של הדתות, גם אם לא את דרכי התבטאותן בפועל בקרב הגוים. ובהפך זאת - המחשבה שבשביל הקמת בית מקדש יהיה עלינו חלילה להרוס בית שהוקם לכבודו יתברך סותרת הבנה זו של הרמב"ם, והיא חסרת פשר מעשי בפילוסופיה של דתיות מונותאיסטית רציונלית, וממילא גם לא נשמע, שנביא אמת ישראלי יבקש לעשות זאת אי פעם על פי איזושהי הבנה של מיקום המזבח, בהיות הנבואה הישראלית איננה יכולה לסתור את ההבנה השכלית, על פי הבנת מהותה מאז ימי הביניים בקרב חכמי ישראל, שעיינו במחשבת הנבואה (בהשראת הפילוסופיה המוסלמית ובהתכתבות עמה).


כדי להעמיק חקירה בעניין הצדק שבו דוגלת דת האיסלאם ויישומו המעשי, מומלץ לעיין בספרי ההסטוריה אודות ראשית האסלאם ודרכי הנהגתו של הנביא מוחמד עליו השלום, ולנסות להבין אם ניתן למצוא פסול בשפיטת הצדק שלו, ללא הנחת הזדהות ראשונית עם המוצא האתני ממנו אנו מגיעים. הנביא מוחמד עליו השלום הוכיח את כל מי שהיה בסביבתו, ערבים, בדואים, יהודים, נוצרים ועוד, וזה מתחייב מכל חיים של אדם, הרודף משפט צדק, שיהיה ביקורתי, שימשוך כנגדו התנגדויות כוחניות, וינהג באסרטיביות לממש את הדין שרואה כאמתי, על כן "מציאת פגמים" במשפט צודק תהיה מחויבת על ידי כל מי שמעדיף את טובתו האישית והזדהותו השבטית על פני בקשת מימוש הצדק האלוהי. לדעתי, דווקא האפשרות של הגעת היהדות להכרה באסלאם, עשויה לסמל כלל אנושי בו הדת המסמלת יותר מכל את השיח והמחלוקת אודות הדין תתמזג עם הדת המסמלת יותר מכל את הבטחון בדין הסופי והבלתי מתפשר. מצב זה יתאפשר, רק כאשר נמצא בתוכנו את הנקיות המוסרית המספקת לכך. עוד על היכולת לקיים תרבות יהודית-מוסלמית ובהתייחסות לתרבות יהודית-מוסלמית בישראל ניתן לראות בכתיבתי במאמר כאן.


ב. דיון בשאלה ההלכתית האם מצוות המקדש יכולה להעשות על ידי גוים

לגבי בנית המקדש כנעשית על ידי גוים, אמרו שבי הגולה לצרי יהודה ובנימין כמובא בספר עזרא כך -


א וַיִּשְׁמְעוּ, צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן: כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם--כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה. ג וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ, וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל--לֹא-לָכֶם וָלָנוּ, לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ: כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ד וַיְהִי, עַם-הָאָרֶץ--מְרַפִּים, יְדֵי עַם-יְהוּדָה; ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם, לִבְנוֹת. ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים, לְהָפֵר עֲצָתָם--כָּל-יְמֵי, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וְעַד-מַלְכוּת, דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. (עזרא, פרק ד')

צרי יהודה ובנימין מבקשים להשתתף בבניית המקדש עם שבי הגולה בזמן עזרא בטענה שגם הם עובדים לאלהי ישראל. אין זו הצהרת שווא לכאורה. הם טוענים למסורת עבודה לאלהי ישראל. אפשר לתת לכך גם גיבוי מספר מלאכי -

"כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת." (מלאכי, א', י"א)

אמנם צרי יהודה ובנימין גם עובדי אלילים הם. התקופה עליהם מדברים צרי יהודה ובינמין היא זו האמורה בספר ישעיה בתקופת שלטונו של המלך חזקיה -


לו וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה, וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה, אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. לז וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר; וַיֵּשֶׁב, בְּנִינְוֵה. לח וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט; וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו. {ס} (ישעיה, ל"ז)

בספר מלכים נאמר על אותם אנשים שהגלה מלך אשור בתקופת חזקיה כך -


כד וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ. כה וַיְהִי, בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם, לֹא יָרְאוּ, אֶת-יְהוָה; וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם. כו וַיֹּאמְרוּ, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר, הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ; וַיְשַׁלַּח-בָּם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. כז וַיְצַו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְיֵלְכוּ, וְיֵשְׁבוּ שָׁם; וְיֹרֵם, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. כח וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית-אֵל; וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם, אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-יְהוָה. כט וַיִּהְיוּ עֹשִׂים, גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו; וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים, גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. ל וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. לא וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם). לב וַיִּהְיוּ יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת, וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת. לג אֶת-יְהוָה, הָיוּ יְרֵאִים; וְאֶת-אֱלֹהֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם. לד עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים, כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים: אֵינָם יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר-שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. לה וַיִּכְרֹת יְהוָה אִתָּם, בְּרִית, וַיְצַוֵּם לֵאמֹר, לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם--וְלֹא תַעַבְדוּם, וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם. לו כִּי אִם-אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה--אֹתוֹ תִירָאוּ; וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ, וְלוֹ תִזְבָּחוּ. לז וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם--תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, כָּל-הַיָּמִים; וְלֹא תִירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לח וְהַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם, לֹא תִשְׁכָּחוּ; וְלֹא תִירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לט כִּי אִם-אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, תִּירָאוּ--וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם, מִיַּד כָּל-אֹיְבֵיכֶם. מ וְלֹא, שָׁמֵעוּ: כִּי אִם-כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן, הֵם עֹשִׂים. מא וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְרֵאִים אֶת-יְהוָה, וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים; גַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. {פ}

מה שמשתמע מכך, שתשובת שבי בבל לצרי יהודה ובנימין היתה במהותה - אתם לא באמת עובדים רק את ה', אלא ממשיכים לאחוז גם בעבודת אלילים. הם האשימו אותם באמונת השיתוף, שהיא מוגדרת הלכתית כמינות. לאנשים כאלו אסור לאפשר לבנות את המקדש. יחד עם זאת עצם העובדה שהתשובה מבקשת שרק העובדים לאלהי ישראל יבנו את המקדש, מאפשרת לדרוש טעמא דקרא (כלומר, לדרוש את הטעם של הפסוקים עצמם המורה את הנימוק מדוע לא שתפו את הגוים בזמנם, כדי להבין מה צריך להתקיים בבונה המקדש) בקשר למוסלמים ולומר, שמכיוון שהאסלאם איננו עבודה זרה או מינות כלל, אלא ההיפך - המוסלמים לימדו את ישראל את ניסוח אמונת הייחוד בימי הביניים, וכך פסק הרמב"ם שגם ליהודי מותר להתפלל במסגד (לעומת תפילה בכנסיה שפסק לאסור), הרי שדין בניית המקדש על ידי שלטון מוסלמי הוא שונה מהצעתם של צרי יהודה ובנימין, ודווקא יכול להחשב כתקף מבחינה הלכתית.


לשם הבנת החזקה על מוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה והחלת הבנה זו על בנייני התפילה שלהם יש לעיין בדברי הרמב"ם לגבי תפילה במסגד -

"אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה אמונת הע"ז מפיהם ומלבם, והם מיחדים לאל יתברך יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי, ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסים בו בית ע"ז הוא, וצפונה בתוכו ע"ז שהיו עובדים אותה אבותיהם, מה בכך, אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים, וכבר אמרו בסנהדרין (ס"א, ב') שהמשתחוה לבית ע"ז וכסבור בית הכנסת הוא הרי לבו לשמים. ולכן אלו הישמעאלים היום כולם נכרתה ע"ז מפיהם, רק טעותם וטפשותם בשאר דברים, אבל ביחוד ה' אין להם טעות כלל. ואמת שהיה לישמעאלים מקודם שלשה מיני ע"ז, פעור ומרקוליס וכמוש, וכולם מפורשים וידועים מקודם שתעמוד דת הישמעאלים, אבל היום אומרים הישמעאלים כי זה שנשליך אבנים, בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו." (שו"ת הרמב"ם סימן, שס"ט)

עצם הרעיון שבני אדם טועים בדרכיהם לעומת הדת הטהורה הוא ברור לכל - גם ליהודים וגם למוסלמים וגם לכל מאמין שפוי, וזה מה שמביא הרמב"ם לדיון כשאומר "רק טעותם וטפשותם בשאר דברים". המצד האסלאם הטהור אין שום סתירה לתורת ישראל, והקוראן אף מעודד יהודים לקיים את מצוות התורה על פי מוסר הרבנים. אמנם הרמב"ם כותב שהעובדה שהפרשנויות של הישמעאלים לאסלאם לא ישרות בשלמות, אינו פוסל את עצם עבודת ה' הטהורה של הדת על פי אהלו של הנביא מוחמד עליו השלום וברכתו. הוא מביא לשם כך את דברי הגמרא בסנהדרין בדף ס"א, עמוד ב', ש"המשתחוה לבית ע"ז וכסבור בית הכנסת הוא הרי לבו לשמים." ובכך מביע את עמדתו שעצם הרעיון שבכוונה של המאמינים ישנה עבודה זרה בגלל בעיות תיאולוגיות אישיות, אינו פוסל את תפילתם כלשם שמים כל עוד הם מסתופפים תחת הקהילה הדתית והם סבורים שבאו לבית הכנסת להתפלל לאלהי ישראל. לעניות דעתי, זו מן הסתם הדרך שעל ידה התיר לעצמו להתפלל עם היהודים, שהרי גם יצא מלחמת חורמה בטעותם של היהודים בטענה שהם מגשימים את האלוה במחשבתם.


ניתן לראות בבירור שהקוראן מעודד יהודים לקיים את המצוות לפי מוסר הרבנים באיות (פסוקי הקוראן) הבאות -


סד אֱמֹר: אַנְשֵׁי-הַסֵּפֶר, הַאִם לֹא תִּתְּנוּ בָּנוּ דֹפִי רַק עַל הַאֲמִינֵנוּ בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד מִלְּפָנִים וּבַאֲשֶׁר מַרְבִּיתְכֶם פּוֹשְׁעִים?: סה אֱמֹר: הַאַגִּיד לָכֶם רָעָה מִזֹּאת בַּאֲשֶׁר לֵגְּמוּל (הַמּוּכָן לָכֶם) אֶת אֱלֹהִים? — כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר אֵרֲרָם אֱלֹהִים, וַיַּחַר בָּם אַפּוֹ, וַיַּהֲפֹךְ מֵהֶם לְקוֹפִים וַחֲזִירִים, וַיַּעַבְדוּ אֶת ״הַטָּאעוּת״, — מְקוֹם אֵלֶּה הוּא הָרָע, וְהֵם הַתּוֹעִים מִכָּל (הָאָדָם) מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר: סו וּבְבוֹאָם אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ: ״הֶאֱמַנּוּ״. וְאוּלָם בְּכַחַשׁ בָּאוּ וּבְכַחַשׁ יָצָאוּ. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ: סז וְרָאִית רַבִּים מֵהֶם אָצִים לְאַשְׁמָה וּלְאֵיבָה וְלֶאֱכֹל הָאָסוּר. אָכֵן רַע הוּא אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: סח וְלוּלֵא הֱנֱיאוּם הָרַבָּנִים וְ״הַחֲבֵרִים״ מִדַּבֵּר אָוֶן וּמֵאֲכֹל הָאָסוּר, אָז הָיוּ רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: סט וַיֹּאמְרוּ הַיְּהוּדִים: ״יְדֵי אֱלֹהִים אֲסוּרוֹת״. יְדֵיהֶם אֲסוּרוֹת. אֲרוּרִים הֵם עַל אֲשֶׁר אָמָרוּ. לֹא כִּי יָדָיו פְּשׁוּטוֹת, יְפַזֵּר (אֱלֹהִים) כַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ. אָכֵן לְרַבִּים מֵהֶם יוֹסִיף (הַקֻּרְאָן) אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ מֶרִי וָכַחַשׁ. וַנַּפֵּל בֵּינֵיהֶם אֵיבָה וּמַשְׂטֵמָה עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה. כְּכֹל אֲשֶׁר יַצִּיתוּ אֵשׁ לַמִּלְחָמָה יְכַבֶּנָּה אֱלֹהִים. וַיָּשִׂימוּ כָּל מַעֲיָנֵיהֶם לְהַשְׁחִית עַל הָאָרֶץ, וֵאלֹהִים לֹא יֹאהַב אֶת הַמַּשְׁחִיתִים: ע וְלוּ הֶאֱמִינוּ אַנְשֵׁי-הַסֵּפֶר וַיִּירְאוּ אֶת אֱלֹהִים, אָז כִּפַּרְנוּ לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם וְהֵבֵאנוּ אוֹתָם אֶל גַּנּוֹת הַנֹּעַם. וְלוּ הֵקִימוּ אֶת (דִּבְרֵי) הַתּוֹרָה וְהָאִנְגִ׳יל [אוונגיליונים א.ג.] וְאֵת אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיהֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם, אָז אָכְלוּ (כָּל טוּב) מִמַּעַל לָהֶם וּמִתַּחַת לְרַגְלֵיהֶם. מֵהֶם (יֵשׁ) אֻמָּה עוֹשָׂה הַנְּכוֹחָה, אַךְ רַבִּים מֵהֶם רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: (סורה 5, תרגום רקנדורף)

בעניין הכוונה הנצרכת מגוי להכנת חפצי מצווה נאמר במסכת גיטין, דף מ"ה, עמ' ב' (אני מביא את הגרסא לאחר התיקונים של הצנזורה שהכניסה בגמרא הכנסיה הנוצרית בכתבי "גוים" במקום "עובדי כוכבים") -

שמע מינה: ס"ת שנמצא ביד גוים, קורין בו. דילמא (אולי) לגנוז? אמר רב נחמן: נקטינן - ספר תורה, שכתבו מין ישרף. כתבו גוים - יגנז. נמצא ביד מין - יגנז. נמצא ביד גוים, אמרי לה - יגנז, ואמרי לה - קורין בו. ספר תורה, שכתבו גוים, תני חדא (מנשה אחת אומרת) - ישרף, ותניא אידך (משנה אחרת אומרת) - יגנז, ותניא אידך (משנה אחרת אומרת) - קורין בו. לא קשיא (אין צורך להתעסק במחלוקת הלכה למעשה) - הא דתניא (מה ששנה התנא במשנה) 'ישרף' רבי אליעזר היא (זהו לפי שיטת רבי אליעזר) דאמר (שאמר רבי אליעזר:) סתם מחשבת גוים לעבודת כוכבים.

השאלה שעומדת בפתח הגמרא היא האם ספר תורה, שהוא חפץ הנצרך לשם קיום מצווה ויש בו קדושה (הקדושה ההלכתית של ספר התורה בעלת משמעויות של היכולת לצאת ידי חובה בקריאה בו בציבור בבית הכנסת, היותו מטמא את הידיים הנוגעות בו, שזהו שריד מהלכה של זהירות שהיתה נדרשת מכהנים בעבודתם, לגבי הלכות נפילה של ספר תורה ועוד.) ברור שהצנזורה צודקת לפי ההגיון הבריא, שהרי עובד כוכבים חמור ממין, ולא יתכן שנגנוז את החמור ונשרוף את הקל, אלא שהחילוק הוא בין מין לגוי, וגוי הוא קל מעבודת כוכבים כי אין עדות ישירה על כל גוי שהוא עובד כוכבים, אלא שרק חזקה על הגוים שהם עובדי כוכבים. יחד עם זאת, הגמרא מביא עמדה שאכן קורין בספר תורה וניתן לצאת בו ידי חובת מצווה הלכתית, ופוסקת הלכה למעשה שהעמדה שיש לשרוף את ספר התורה שכתבו גוי היא משום חזקה על גוים שהם עובדי עבודה זרה שנקבעה מימי התנאים לפי עמדתו של התנא רבי אליעזר.

דיון הגמרא נראה לכאורה תמוה, כי מה הסברא שיקראו בספר התורה, אם חזקה על הגוים שהם עובדי עבודה זרה? התשובה המתבקשת היא שבזמן הגמרא היו גוים שהיה ניתן לפסוק לגביהם אחרת או שהועלו ספקות אם יהיו גוים כאלו בעתיד. רב נחמן שמעלה את הסברות שהובאו בגמרא חי במאה השלישית והרביעית לספירה ובזמנו היו גוים שהיו מחוברים לזרמים מראשית הנצרות שהמשיכו מסורת יהודית הלכתית ולא התערבו עם הכנסיה הנוצרית בצורתה האלילית (בזמנו האמוראים התחילו לקבל את כוחם בציבור היהודי בעיקר בעזרת תושבות לשאלות הלכתיות, שהופנו אליהם מקהל היהודים שגלו מארץ ישראל לישיבת נהרדעא.), ואילו בזמן חתימת הגמרא כבר קמה דת האסלאם. נראה שהדיון של רב נחמן היה רלוונטי לגבי גוים ספציפיים שהוכרו כמסונפים לזרמים ביהדות שנטתה לנצרות, והכנסתו לגמרא היה רלוונטית לגבי מוסלמים. החזקה על המוסלמים היא, לפי הרמב"ם, שהם אינם עובדי עבודה זרה, כך יש לשפוט את אהל מוחמד ובני דורותיו, וכך יש לשפוט את המבנים שהם מקיימים לתפילה, לפי הרמב"ם. ועל פי כל האמור לעיל נראה שיש יסוד הלכתי מוצק לקבוע שבניית כיפת הסלע יכולה להחשב בנית לה' מבחינה הלכתית ויסוד לבית המקדש למרות שלא נבנתה על ידי שלטון יהודי.

יתירה מזו, אינני טעון שכיפת הסלע עצהמ מקיימת את ציווי המקדש בהכרח, שהרי לפי הרמב"ם החובה ההלכתית מחייבת גם בניית עזרה. ניתן לראות בהשלמת המצווה, שתעשה בע"ה לעתיד לבוא אולי על ידי יהודים כבניין המקדש על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות, מכיוון שכמובא במדרשים - "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה", וכך נראה בדין סוכה שהיתה כל השנה, ומספיק להרים את סככה כדי להחשיב את קיום בניינה מחדש להחשיבה כסוכת עראי.

ה. בעניין ההשלכות של המאמר ובדבר חובת הקרבנות וחובות נוספות של המקדש -


להבנתי, קיום מצוות הקרבנות לא יתאפשר עד יקום לנו נביא, או שתפתר איכשהו המחלוקת בעם ישראל לגבי מיקום המזבח. יש גם לפתור תהיות הלכתיות הקשורות בהכשרת שולשלות כהונה, המצויות בימינו. אמנם יש גם מצוות אחרות, שעלינו לדון בהן כמצוות המנורה, לחם הפנים ושולחן הקטורת. על כל פנים, כל מצווה כאן דורשת דיון מפורט בפני עצמה. במאמר זה ברצוני לכוון את המחשבה לחפש להשלים את המלאכה של מצוות המקדש מתוך הוכחה שהיסודות שלו כבר מונחים, ובכך לקדם את השאלות הדיון בשאלות ההלכתיות הנוספות, מבחינה מעשית וכן לקדם את ייתכנות מילואן בהר הבית. ההבדל המעשי בין ההבנה המוצגת במאמר זה, לבין המחשבה שאין יסודות המקדש מונחים כבר, הוא שאין שום חובה הלכתית להרוס את כיפת הסלע, גם בהנחה ששם מקום אבן השתיה. ההבדל לשיח הבין דתי המשתמע מכך יכול להיות עצום, בהנחה שההלכה הזו תוכר בקרב יהודים כנכונה, ואילו הקידום בשיח הבין דתי בתורו יכול להיות בעל השלכות של ייתכנות מעשית לקיום המצוות ההלכתיות שעלינו לקיים הלכה למעשה. אם נבין שאפשר לשתף פעולה לכבד יחד יהודים ומוסלמים את אלהים ואת המסר של המקום לאנושות כמסר אחרית הימים של "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", ולא להשאר ברמת הקנאות, נוכל לממש את דרישותיהם הלגיטימיות של כל הצדדים המעורבים בעניין בחומר וברוח.

אני חושב שהבנה הלכתית זו והפילוסופיה העומדת מאחוריה, וכן הכרות מעמיקה יותר עם דת האסלאם וההסטוריה של ראשית צמיחתה, עשויות להוות מקור של סובלנות בין-דתית הן כהשראה לימינו, והן ביום מן הימים בקשר לפסיקת הלכה הלכה למעשה בעניין הבניה בהר הבית. לשם כך עלינו גם להעמיק חקר ללא משוא פנים ומתוך בקשת יראת ה', ולבחון גם את הגותן של דתות, שאין הגותם תחומה בגבול הגותם של חכמי ישראל היהודים, "להסתכל בשכל של כל דבר" (כפי שהורה רבני נחמן בראשית ליקוטי מוהר"ן) ולחקור אחר ההתגלות המלאה של דבר ה' בעולמו. כי ממש כפי מספרות מילות התפילה של תפילת הקדושה בבקשת כתר לה' ההבנה ש-"קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה, ו', ג') קודמת להבנה ש"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג יב) ישיעה אמנם נבהל מכך שמלוא כל הארץ כבודו וטועה לחשוב שהדבר מלמד לשון הרע על ישראל בצמצומם, אך לא כך הדבר - רק בסגולת ישראל אפשר לזכות לגאולה השלמה, ובכך האריך במקום אחר.