על הבחירה בעם ישראל, בכנסיה הנוצרית ובאומה המוסלמית, על אי שינוי האל, ומה המסר החינוכי מכך?

היהדות רואה את עם ישראל כעם נבחר. בתורה נאמר "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו') וכן "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (דברים, ז', ו') ועוד. ההלכה מורה לברך כל יום בברכות השחר "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" וכן לפני הקריאה בתורה.


הרעיון של "עם נבחר" מציק להרבה אנשים. אנשי רוח אומרים - מה ההגיון שאלהים שברא את כל בני האדם יאהב יותר מאחרים דווקא קבוצה מסוימת?


גוטהולד אפרים לסינג (שעל שמו הוצאת לסינג) כתב בגרמניה של עידן הנאורות, בסוף המאה ה-18, את המחזה "נתן החכם". המחזה מציג משל לאבא שנתן שלוש טבעות לבניו, טבעת לכל בן, ונתן לכל אחד מהם את התחושה, שהוא הבן האהוב עליו מכל. בתמורה דרש האב מכל בן להוכיח שהוא ראוי לכך. הנמשל של לסינג היה, שרעיון הבחירה איננו ייחודי לעם ישראל ולא לנצרות ולא לאסלאם, ויחד עם זאת זה עניין חיובי מבחינה חינוכית, שכל דת תאמין שהיא שייכת לקולקטיב נבחר. רעיון הבחירה, אומר לסינג, הוא אמונה חינוכית ולא עובדתית.


לסינג היה צריך לסדר את הפרטיקולריזם היהודי עם האוניברסליזם של הנאורות. לסינג לא הרגיש מחויב להלכה, אבל הוא ניסה לגשר בין עולמות. ספק עד כמה הרעיון של לסינג יכול להתקבל אצל אדם, המעוניין להיות בתוך הסיפור הדתי עצמו. ספק אם יהודי, נוצרי או מוסלמי מאמינים יכולים לחיות את הסיפור שאלהים בחר בהם, ועדיין להאמין - אני אומר לעצמי את זה רק כאוטוסוגסציה חינוכית, שאדע להוכיח את עצמי. ספק אם הדתות כקולקטיבים יכולות להפנים את המסר של לסינג לתוכן, ובכך גם למנוע התנצחויות ביניהן.


אבל האפשרות שלסינג הציג, שרעיון הבחירה איננו עובדתי, לא חייב להכלל בפרדיגמה החינוכית הכללית שלו. למעשה, יש טעמים דתיים, המחייבים להאמין שרעיון הבחירה איננו עובדתי, ואף מחייבים לראות כמינות, הגשמת הבורא ועבודה זרה את המחשבה שרעיון הבחירה משקף עובדה.


בשביל להמחיש את הבעייתיות התיאולוגית הפנים אמונית במחשבה שרעיון הבחירה משקף עובדה נתבונן במדרש ממדרש תנחומא -


נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (תנחומא, נשא, ט"ז)

המימרא הזו יכולה להשמע תמימה. הקב"ה רוצה משכן. ילד לא מבין את הבעייתיות שבמימרא הזו. ילדי חב"ד משננים את המימרא הזו באירועים שונים כחלק מ-12 הפסוקים, שהורה הרבי מילובאוויטש לשנן. אפשר לחשוב שהדת אומרת ש"אלהים רוצה" או אף "מתאווה". אפשר לחשוב שהדת ילדותית.


אבל אדם דתי בוגר לא יכול לקבל את זה. הוא יתחיל לתרץ תירוצים. המבוכה הפילוסופית תביא לתהליך בריא וחיובי של "הרחנה", של "עליית המושגים". הוא יאמר - לא שאלהים "מתאווה", לא שהוא "רוצה", הוא יתחיל לדבר על "רצון פשוט" - רצון לטובת הבריאה, שאלהים ברא, ולא שהרצון שלו עצמו, הרצון הוא לכאורה "מטבע הטוב להיטיב", וכדומה.


אם נגיע למקום פילוסופי כמו של הרמב"ם או של שפינוזה, המלמדים שאלהים לא השתנה ולא ישתנה, וכפי שנאמר במלאכי "כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי, ג', ו'), עצם המחשבה של בריאה "יש מאין" תהיה עבורנו מאוד בעייתית. המחשבה שאלהים פתאום החליט לברוא אומרת שיש באלהים שינוי. המחשבה שאלהים ברגע כלשהו החליט לכרות ברית - בין אם הרגע הזה היה כבר בראשית המחשבה של הבריאה, או ביום השישי לבריאה או בהר סיני היא מחשבה שיש שינוי בבורא. עצם המחשבה ש"אלהים החליט לברוא את התורה" היא בעייתית.


בעולם המדרש היהודי מסורתי מקובל לומר, שהעולם נברא בתבנית של התורה או של עם ישראל, בהר סיני היה רק גילוי וחיבור בין עם ישראל לתורה. הרעיון הזה אומר בעצם שהתורה איננה מנוגדת לטבע העולם אלא משלימה אותו, וכן לעם ישראל יש תפקיד מרכזי, שמעלה את הבריאה כולה. אבל לחשוב על אלהים כמהנדס שמסתכל בספר התורה, ורושם רישומים מתוך התבוננות בתורה - ודאי שרק משל הוא לכך.

לא אעסוק כעת בשאלת הבריאה. רק אזכיר שהפועל "ברא" בעברית הוא בעל משמעות עיצובית ולא של הופעה פתאומית של הנברא, זאת כמו "לברא יערות" וכן ביחזקאל "וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ עִיר בָּרֵא." (יחזקאל, כ"א, כ"ד). המשמעות של "יש מאין" היא משמעות שנתנה רק בימי הביניים, לאחר כניסה של מושגי אונטולוגיה יווניים לעולם המחשבה הדתי, ומאמציה היהודיים היו רבי יצחק דיזרעאלי, רבי שלמה אבן גבירול וממשיכיהם. מקובל להבין שהרמב"ם לא מכריע בשאלת חידוש הבריאה במורה נבוכים, וממהות מורה הנבוכים והוראת הרמב"ם בו היא, שהקורא החכם יבין מדעתו.


בין כה וכה, השאלה "מה קרה בהר סיני?" היא שאלה קשה. האם שם "נכרתה ברית"? האם שם הקב"ה נהיה מחויב לברית שהוא לא היה מחויב בה קודם לכן? דהיינו - האם היה שינוי באל?

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והרמב"ם במורה הנבוכים מלמדים את דרך הפרשנות הפילוסופית המרחיקה את ההגשמה לתארי הפעולה של האל. כל פעם שאנו מדברים על פעולה של האל אנו חייבים לומר - זה שינוי בבריאה לא בבורא. זה רק משל.


ההבנה המשתמעת מכך היא, שהברית שנכרתה בהר סיני היא פעולה של עם ישראל ולא של הקב"ה. עם ישראל הגיעו לנבואה "מלמטה למעלה" ולא ש"אלהים ירד ממרומים". אם נרצה להאמין שאין שינוי באלהים, אמונה המתחייבת מכך שאין באלהים חילוק, מכך ש"יהוה אלהינו יהוה אחד", אנו מחויבים להאמין שעם ישראל הגיעו בכוחות עצמם לנבואה, ומי שכרת את הברית בהר סיני היו עם ישראל ומשה בראשם.

אתמהה. וכי בכח אדם הדבר?

המדרש אומר -

היאך הקול יוצא אצל כל ישראל? כל אחד ואחד לפי כוחו: הזקנים לפי כוחן, הבחורים לפי כוחן, והקטנים לפי כוחן, והיונקים לפי כוחן, והנשים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו שנאמר (שמות יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" – בקול שהיה יכול לסובלו; וכך הוא אומר (תהלים כט) "קול ה' בכח" – 'בכוחו' לא נאמר אלא 'בכוח': בכוחו של כל אחד ואחד. ואף נשים מעוברות לפי כוחן. הוי אומר כל אחד ואחד לפי כוחו. (מדרש רבה, שמות, ה', ט')

ההבנה היא שלא כולם שמעו אותו הדבר בהר סיני. הם הסכימו על המסר הכללי - "אנכי יהוה אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני." את זה כל ישראל שמעו. את שאר הדברות? האם הגיעו לעוד תובנות באותו מעמד? עד כמה לבם התמלא יראה ואהבה? זה כל אחד לפי כוחו. [אפשר להבין אם כן מדוע נדרשו ישראל לטהרה מיוחדת לפני מעמד הר סיני, וכן להבין ביתר שאת את משמעות ימי תיקון המידות של "דרך ארץ קדמה לתורה" במ"ט ימים קודם מתן תורה, בהם אנו סופרים את העומר ונוהגים לקרוא פרקי אבות (השעורה שסופרים בעומר דומה בשורשה ל-"השערה" ו"שערים" כמו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" ו"נודע בשערים בעלה", שהשופט המשער יושב בשער, וספירת מ"ט ימי העומר נועדה לתיקון נ' שערי בינה הנמנים - חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו')]


אפילו האש, הענן, השופרות, הלפידים - איננו חייבים בהכרח לראותם כשינוי באל. אפשר להסביר את התופעה כחלק מהטבע המשתנה של המציאות, כמערכת חוקים של עולמות עליונים שהשפיעה על העולם הזה (לא שהאל עצמו השתנה) כדרך המחשבה של המהר"ל, ואפשר לפרש שנעשו בידי הכהנים. ראיית קולות אלהיים יכול להיות גם ביטוי מקראי לברקים ורעמים הבאים יחדיו (לדוגמא - "יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים, הַיּוֹם--אֶקְרָא אֶל-יְהוָה, וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה, לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ. {ס} יח וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה, וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-יְהוָה, וְאֶת-שְׁמוּאֵל." (שמואל, א', י"ב)) אם כי היא גם מדרכי החזיון של הכח המדמה בנפש את ההשגה הנבואית המושכלת. ניתן לומר, שעד ימינו כל אדם משיג לפי כוחו בהר סיני, ואנו מצווים להשיג עוד ועוד בהבנת המעמד "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד." (דברים, ד', ל"ט), ובכך לעלות בהשגת אמונת הייחוד ודרכי הנבואה.


נראה אם כן, ששני דברים חשובים עשו עם ישראל בשביל לכרות ברית עם אלהים -

א. הסכימו כולם לעבוד את אותו האל אשר מתגלה בקורות דרכה של האומה ואותו בלבד.

ב. הסכימו לקבל את משה כמי שימסור את החוק הדתי המשפטי והפולחני של דתם.

בכך נכרתה הברית.

בכך כרתו בני ישראל את הברית "כאיש אחד בלב אחד", בכך אנו אומרים כמשל "אלהים כרת ברית עם עם ישראל.".

האמונה בתורה בימינו, אומר הרב קוק במאמר הדור ובמורה נבוכי הדור פרק ג', איננה תתקבל מתוך הוכחות מטאפיזיות, אלא מתוך הבנה של טעמי מצוות ומוסריותם והבנה מעמיקה יותר של המושגים האמוניים עצמם. עם זאת, אין הדבר מבטל את החשיבות של היותנו קולקטיב בעל היסטוריה של קיום מצוות, בעל מחשבה ודמיון המעוצבים על ידי המצוות, ממשיך לקיים מסורת לשמירת מצוות, ובעל רגש מחויבות למצוות ברמות שונות, על הפילוסופים יותר או פחות שבנו.

אומר אם כן כך, כי הבסיס הלאומי שכבר קיים, מאפשר לנו לקבל את טעמם ההגיוני של המצוות. ההסכמה הלאומית היא מה שנותנת תוכן למימד ה"שמעי" של המצוות. איננו יכולים להוכיח שלאכול חזיר זה רע, אבל ככה העם הסכים, ואז אנו מוצאים בתוך זה תוכן הגיוני וסמלי.

אגב, המחשבה הזו כשלעצמה מיתרת מאוד את הויכוחים על שאלת ביקורת המקרא. כרגע העם קיים, וכרגע אנו שומרים תורה ומצוות ברמות אלו או אחרות. נראה שזה גם הרקע המחשבתי שבתוכו הרב יוסף קלנר כותב את ספרו "פנטיזם פלורליזם וכלליות - הקריטיריון לאמת, הקריטריון למוסר".


כשחושבים על כריתת הברית בצורה כזו, אפשר להסכים עם פילון האלכסנדרוני, עם ברוך שפינוזה ועם משה מנדלסון המדברים על משה כמחוקק או "החוקה המושיית". נראה שגם הרמב"ם סבר כך, ואף ראה עצמו כממשיך של אותה החקיקה.


אבל אם כן, הדבר מחייב להבין עוד משהו. אם קולקטיב יכול לכרות ברית עם אלהים, אז גם נוצרים יכולים וגם מוסלמים יכולים.


הכניסה לברית החדשה הישועית והכניסה לאחוות האומה המוסלמית היא הצטרפות לבריתות נוספות שהאנושות כרתה עם אלהים. ישוע הציע עוד נתיב לאלהים, נתיב האהבה והמחילה, מוחמד הציע את הקוראן והחוק השריעי, "מעולם לא עלו משה ואליהו למרום" נאמר במסכת סוכה דף ה' עמוד א', "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם." (תהלים, קט"ו, ט"ז) ו"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה." (דברים, ל', י"ב) - איננו זקוקים לחפש הוכחות על-טבעיות ממוכיחים שונים, שיורידו לנו את התורה מהשמים. לא את התורה, לא את הברית החדשה ולא את הקוראן. ישוע שעלה לשמים - משל הוא, מוחמד שעלה - משל הוא, רק ענווה מאפשרת לכרות ברית אמת. המלאך גבריאל שנתן את הקוראן - רק לאמור שדת גבורת האל, בא הוא ללמד.

האמונה בהיותנו עם נבחר, לא סותרת את האמונה שקולקטיבים נוצריים שלא מאמינים בגרסאות אליליות של השילוש הם גם קולקטיבים נבחרים, ובטח לא שהאומה המוסלמית היא אומה נבחרה. אנו כולנו קולקטיבים נבחרים, מתוך שאנו כרתנו ברית עם האל שלא התשנה ולא ישתנה.

ההיפך, לאמור רק אנו נבחרים, הוא לאמור - אלהים מתגלה רק בחלק מהאנושות, יש חלק מהעולם שהוא איננו נכלל בהתגלות האלהית, , ויכול להתקיים בלי אלהים, המחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית. תורת התארים הפעליים של רבי יהודה הלוי ושל הרמב"ם לא יכולה לחול רק על פעולות שקורות בעם ישראל. המשל עובד בכל הקוסמוס. על דרך המשל - כשנכרתת ברית איפשהו בעולם, בגלל שאלהים מתגלה בכל, זה כאילו הוא כרת את הברית.

כמובן, המוסר הוא אלהי, כמו שכל דבר הוא התגלות אלהית, ועל כן הוא הוראה אלהית בלב האדם. על כן יש לדון במוסריות הדתות, כדי לשאול אם מדובר בחוקים הראויים להקרא רצון האל, אבל זה כבר כניסה לעובי הקורה, והיא חשובה כשלעצמה, במיוחד בעידן שלנו, שיש אפשרויות תקשורת אינטרנטיות, טלפוניות ותחבוריות כה נרחבות, המאפשרות שיח, השלמה והסכמה הדדית, בצירוף לעליה בהשכלת ההמון מהדורות הקודמים. יתירה מזו, באפשרותנו היום גם לשפר את הדתות בדרכי פרשנות ומדרש שונים, ולקרבם לרצון האל המתגלה בלבנו.


אם נחזור למשל "נתן החכם" של לסינג, נוכל לומר שהבחירה האלהית היא עובדה, אבל לא בשפה יומיומית, אלא בשפה שבה מדברים על אלהים. ויש לה גם משמעות חינוכית. המשמעות החינוכית בעבר היתה שכל קולקטיב ינסה לעמוד במשימה להוכיח את עצמו שהוא ראוי להיות הבן הנבחר של אביו, היום המשמעות החינוכית היא שנוכיח שאנו בנים שיכולים להאמין גם אחד בשני, לקבל אחד את השני ולסייע אחד לשני לגדול ולצמוח כבני אלהים.

Recent Posts

See All

ידע ממקור על-טבעי במסורת התורנית - האמנם?

ברור הדבר מאוד, שאין קשר בין השאלה אם ראוי לקיים את המצוות לבין השאלה, אם קיים ידע שניתן באופן על-טבעי בתורה או בהשתלשלותה במהלך הדורות. מה הקשר בין השנים? אמחיש - האם במקרה שלפתע יופיעו מול עיניי ערי