הסתירה בין האחדות והריבוי בניסוחי האונטולוגיה של שפינוזה

זוהי גרסה ערוכה שהגשתי לד"ר ג'רמי פוגל כעבודת סיום קורס "שפינוזה ומנדלסון – קריאות בהגות יהודית מודרנית" בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב ב-1.3.18


"באלוהים אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית." (שפינוזה, אתיקה, חלק א', הגדרה 6)

הגדרת אלוהים זו היא השישית מבין שורת ההגדרות בהן פותח ברוך שפינוזה (1632-1677Spinoza, ) את ספרו 'אתיקה', המלמד את הדרך לגאולת הנפש החילונית באלוהים שהוא בעצם הטבע עצמו. ב'אתיקה' אלוהים מוגדר ע"י שפינוזה כיש אינסופי בעל אינסוף תארים ("עצם בין אינסוף תארים"[1]) שבהם אינסוף אופנים ("באופן אני מבין את הפעלות העצם"[2]). בניסוח גס, התארים הינם גורמים אינסופיים מסוגם המפורטים מאלוהים, ואילו האופנים הם פרטים סופיים בתוך התארים (ישנם אופנים אינסופיים כמו חוקי הטבע, אך נניח לחריגים אלו בדיון הזה, מפאת חוסר החשיבות בהבחנה זו לסוגיה הנידונה). אך העצם, בהיותו אינסופי, הרי שאין בו שלילה וחסרון כלל, ואילו לעומתו, התארים והאופנים, מעצם היותם מוגבלים, וחסרים כל אחד על פי הקריטריונים בהם נמדד זולתו – לדוגמא, תואר ההתפשטות במרחב לא כולל (ולכן חסר) את תואר המחשבה, הכולל את האידאות הרוחניות. כמו כן באופנים, השולחן חסר התפשטות מרחבית במרחב של המנורה המונחת עליו – הרי שבהם ודאי יש שלילה. אם כן, איך יתכן שהעצם האינסופי יהיה ללא שלילה, אך הוא בכל זאת כולל או משאיר מקום לאינסוף תארים ואופנים בעלי שלילה? קושיה זו עתיקה, וברגיל היא מוקשת על תורות מוניסטיות ובראשן תורתו של פרמנידס (Parmenides, בן המאה ה-5 לפנה"ס), אשר טען כי "היש הינו והאין איננו" (ולכן יש רק יש אחד). בעבודה זו אעמיק בהצגת קושיה זו כפי שהיא באה לידי ביטוי במגוון דרכים בניסוחי האונטולוגיה של שפינוזה על רקע הבעיה הפרמנידית העתיקה.


הצגת הבעיה הפרמנידית


פרמנידס כתב את הפילוסופיה שלו בפואמה "על הטבע", לפיה המציאות היא אחת, נצחית ובלתי משתנה. הוא מבסס את טענתו על הנחה טאוטולוגית אחת, שהיא כאמור - "היש ישנו, והאין איננו". וכך הוא כותב בפואמה (מפי האלה) –


"מהן דרכי החקר היחידות למחשבה: האחת – שהינו ואי אפשר לא להיות, היא נתיב השכנוע (כי מלווה הוא לאמת); האחרת – שאינו, וחיוב הוא לא להיות, וזאת אני מורה לך שבלתי-בת-הבחנה היא מכל וכל; כי לא תדע את אשר אינו (כי אין זה בר ביצוע) גם לא תורנו. כי אותו דבר הוה להכרה ולהויה... חייב מה שהוה לדבור ולהכרה שיהיה; כי אפשר שיהיה, ואילו לא-כלום אי-אפשר..." (פרגמנטים 2, 3, 6)[3]

לפי טקסט זה "דרכי החקר", כלומר – דרכי המחשבה, הן שתיים: "הינו" ו-"אינו". ב"הינו", ביוונית "es", אין הכוונה ל-is כמו במשפט "Ron is a man.", אלא במובן של – "זה שהינו קיים". לפי פרמנידס, אנו תמיד מדברים על מה ש"הינו" ולא יכולים לחשוב על ה"אינו". איננו חושבים על ה"אינו", כי חשיבה היא פעולה רציונלית אינטנציונלית, ואם אין לה מושא פוזיטיבי היא פשוט לא קיימת. דומה הדבר לכך שאי אפשר להתחתן עם כלום. אי אפשר לחשוב פוזיטיבית על ה"אינו", כי אי אפשר להתכוון לעבר שום דבר – זה חסר מובן.

לפי פרמנידס בהמשך הפואמה, ה"הינו" בלתי נוצר ובלתי נפסד, שהרי כלל לא ניתן לחשוב על משמעות מושג ה"אינו", ואיך אפשר להתהוות ללא אין לפני היש המתהווה? ולאיזה מצב ההתכלות תשאף ללא אין? לכן חובה להבין שה"הינו" יהיה קיים תמיד. [4] כך פרמנידס שולל גם דרך מחשבה שלישית, שבפואמה הוא קרא למחזיקים בה "אנשים כפולי ראשים", על שם שמדמים שיש משמעות גם ל"הינו" וגם ל"אינו" (ולא רק ל"הינו"). אותם "כפולי ראשים" הנם חוקרי הטבע שהתעניינו בדברים, שהם גם עכשיו אבל גם אינם מחר, כמו חוקרי ציפורים וברווזים, שמציאותם מתהווה ונפסדת והחוקרים אחר השמש, שנמצאת ביום ולא בלילה. אפשר לחשוב על שלילת דרך מחשבה שלישית זו באופן הבא: כשאנו אומרים ש"רון היום מנגן בכינור" ה"רון מנגן כינור" אינו היה אתמול או אינו יהיה מחר. ושוב, הסיבה שפרמנידס שולל אפשרות זו היא מפני שהיא מניחה מחשבה פוזיטיבית על ה"אינו".


לכן, במסקנה כוללת מדברי פרמנידס, מה שישנו חייב להיות נצחי וקבוע, וכל שינוי במה שישנו אינו אפשרי. מה שישנו גם נמצא בכל מקום. לא ייתכן מקום בו יש אין, כי ה"אינו" איננו. אם כן לפי פרמנידס, מה שנתפס בעינינו כשינוי ותנועה אינו אלא אשליה. ברעיונות אלו פרמנידס מבחין בין התופעות כפי שהן נתפסות באמצעות החושים ובשכל הישר (ידיעה אפוסטריורית) מחד, לבין ידיעה של הממשות הנתפסת באמצעות השכל בלבד מבלי שימוש בחושים (ידיעה רציונלית אפריורית) מאידך. התופעות שאנו תופסים בחושים הן כולן מתהוות, כלומר, נמצאות תמיד בתהליכי שינוי ותנועה, אך השכל מורה על מציאות אחת מוניסטית ללא שינוי וללא חלוקה. פרמנידס דבק בשכל והכריע שהמציאות היא מוניסטית, וההבדלים הנתפסים בחושים הם אשליה.[5]

את פרמנידס תקפו פילוסופים כבר בתקופתו, וניסו רבים ליישב את הסתירה שהבחין בה בין השכל לחושים. מה שמעניין אותנו כעת היא תורתו של ברוך שפינוזה, שהיסוד המוניסטי בשיטתו דומה, אם לא זהה, לזה של פרמנידס, אך שלא כמו פרמנידס, שפינוזה נשאר נאמן גם לרשמי החושים. אם כן, בסעיפים הבאים נראה את הקשיים המתעוררים בתפיסתו של שפינוזה.


אלוהי שפינוזה: עצם אחד, ריבוי תארים ואופנים


עלון צ. מציין[6] כי בהתייחסויותיו של שפינוזה למושג האלוהים, הוא כותב כי "חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג... מכאן נובע בתכלית הבהירות: (א) שאלוהים הוא אחד-ויחיד, כלומר (לפי הגדרה א:ה6), אין בטבע אלא עצם אחד, ושהוא אין-סופי באופן מוחלט..."[7] ו"מה שהנו אינסופי באופן מוחלט, למהותו שייך כל מה שמבטא מהות ושאינו כולל שום שלילה."[8]. וכן הוא טוען ש"עצם אינסופי באופן מוחלט אינו ניתן לחלוקה"[9]. אם כן, אלוהי שפינוזה הינו אחד ויחיד, אינסופי וללא שלילה, אין עוד מחוצה לו ואין בו חסרון כלל, והרי התקבלה לנו – לפחות נכון לעכשיו – אותה התמונה של ה"הינו" הפרמנידי. לכאורה, מכאן ואילך יהיה עלינו לראות כל ריבוי במציאות לא אחרת מאשליית החושים.


אך מצד שני, כפי שמציין עלון, נראה כי שפינוזה שונה מפרמנידס. לשיטתו העצם-האלוהים מפורט לאינסוף פרטים נבדלים זה מזה – פרטים המוגדרים כסופיים או אינסופיים מסוגם. כך לדוגמא כותב שפינוזה "ולכן גם אין דבר ברור מזה, שהיש האינסופי באופן מוחלט צריך להיות מוגדר (כפי שלימדנו א:הג6) כיש בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית."[10] וכן "כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג... אולם (לפי א:הג5) אופנים אינם יכולים להימצא ולא להיות מושגים בלי עצם; מכאן שהאופנים יכולים להימצא רק בתוך הטבע האלוהי ולהיות מושגים רק באמצעותו."[11].

אם כן, לעומת שיטתו של פרמנידס, שהכריע כי הריבוי הינו אשליה לעומת האמת האפריורית אודות ה"הינו" האחדותי, הרי ששפינוזה מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון כי המציאות היא אחדות מוחלטת וריבוי אינסופי בעת ובעונה אחת. מצד אחד, אלוהים הינו אינסופי ללא כל שלילה וללא כל חלקים ואין בלתו, ומצד שני, כולל בתוכו את כל הגורמים שאינם אינסופיים בהחלט. אך נראה שאצל שפינוזה הסתירה מורכבת יותר מכך, מכיוון שאפשר למצוא בדבריו שלוש גרסאות למהות הריבוי הסותר את האחדות: אשליה, ריבוי תכונות, והגרסה השלישית שהולכת יחד ביד עם הגרסה הראשונה – ריבוי אימננטי הנפרד מהאחדות הטרנסנדנטית. אציג את הגרסאות הללו כעת בזו אחר זו.


ניסוח ראשון של הסתירה – אחדות מול אשליית ריבוי


כאמור בסעיפים הקודמים, הבעיה הקלאסית של המוניזם היא הסתירה בין התפיסה החושית של הריבוי להבנה הרציונלית של האחדות. בסעיף זה אראה ניסוחים במשנתו של שפינוזה המבטאים את הסתירה כשיטתו של פרמנידס, בה חוויות החושים הינן לא אחרת מאשר אשליות לעומת ההבנה הרציונלית. כפי שמראה עלון[12], שפינוזה מגדיר את התואר באופן הבא – "בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את זהותו."[13]. יש לדייק כאן שבהגדרה זו, הביטוי הלטיני ששפינוזה בוחר בו הוא "tanquan" ופירושה "as if" ולא "as"[14], דהיינו, אין כאן הבנה ישירה רציונלית, אלא הבנה יחסית של "השכל הישר". לפיכך, משפט זה מציב את התארים כהשגה סובייקטיבית מדומה של התפיסה האנושית המוטלת בצל האשליה, ובכך יש לדון את הריבוי שהם מייצגים בעצמם ועל אינסוף האופנים הקיימים בהם. כך אומר שפינוזה דברים דומים באגרת לשמעון דה-פריס "הכינוי תואר מתייחס לשכל, המקנה [ההדגשה שלי א.ג.] לעצם טבע מסוים"[15] – כלומר, השכל הוא היוצר את אשליית התואר ואין התואר עומד בפני עצמו.


ניסוח שני של הסתירה – אחדות מול ריבוי תכונות


אחת הגישות הקלאסיות ליישוב המתח בין המוניזם המתחייב באופן אפריורי לבין הריבוי המתחייב מתפיסת החושים והשכל הישר הינה, כי יש רק עצם אחד, אך לו הרבה תכונות, שמהן אפשר להבין את פשר הריבוי הנתפס בחושים. היתרון בגישה זו הוא, כי התכונות מצד אחד מסבירות ריבוי, ומצד שני אינן מורות על ריבוי ישים. מובן שגם כאן טמונה סתירה, רק הפעם בין האחדות של העצם לריבוי התכונות בו, כי מאין נוצרו אלו האחרונות? עלון[16] מציע שיש אפשרות לראות את התארים במשנת שפינוזה כתכונות של העצם ובכך לראות את הסתירה מוניסטית של שפינוזה כסתירה בין האחדות לתכונותיה. כך שפינוזה מגדיר – "באלוהים אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים [ההדגשה שלי א.ג.]"[17] וכן "כי כל תאריו היו בו תמיד בבת אחת"[18], דהיינו – התארים הם באלוהים עצמו ולא בשכל. למעשה, כותב עלון, גם הרעיון הכללי בתורתו של שפינוזה כי אפשר להשכיל את אלוהים היה מפוקפק מיסודו, אם התארים היו רק אשליה, שהרי שפינוזה כותב "שכל יש צריך להיות מושג תחת תואר כלשהו."[19] והכוונה ליש היחידי – הוא אלוהים. ובכן, לפי גרסה זו, נותרה סתירה בין אחדות העצם לריבוי תכונותיו.


ניסוח שלישי של הסתירה – אחדות טרנסנדנטית מול ריבוי אימננטי


גובני י. מציע[20] לראות את הסתירה כאחדות טרנסנדנטית של העצם האלוהי, אשר נפרד מריבוי התארים והאופנים האימננטיים לעולם התופעות. גובני טוען זאת מתוך הגדרת העצם כאינסופי, נצחי ומוחלט, אשר מורים לכאורה על "הלא נתפס", ואף מזהה טרנסנדנטיות זו כתפיסתו של פרמנידס עצמו. גובני ממשיך וטוען לגרסה זו של הסתירה מתוך הגדרות שפינוזה עצמן למושגים עצם, תואר ואופן. להגדרות של שפינוזה מיודעת חשיבות קריטית להבנת מהות המוגדרים על ידיהן, בכך שהן מגדירות את המוגדר באופן מלא[21]. ובכן, העצם מוגדר כ"מה שנמצא בתוך עצמו ומושג באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב."[22] מיד לאחר מכן התואר מוגדר כ"מה שהשכל תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את זהותו."[23] ומיד אחר כך מוגדר האופן כ"הפעלות העצם או את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא מושג."[24]. אם נדקדק בהגדרות נראה שהעצם מוגדר גם ללא מושגי התואר והאופן, ואם כן, אם נצמד להוראתו של שפינוזה כי ההגדרה מבטאת את מהות המוגדר באופן מלא, אזי מתחייב שהתארים והאופנים כלל לא כלולים בתוך העצם (גם הגדרת התואר מדברת רק על מה שהשכל תופס). כמובן שהדברים סותרים את הגדרת שפינוזה את המושג אלוהים הנ"ל[25] שכן מקשרת בין העצם האלהי לתארים (וממילא לאופנים שבהם). כמו כן, מובן שגרסה זו יכולה להשתלב יחד עם הגרסה הראשונה (הפרמנידית המקורית), בה התארים והאופנים הם אשליית הדמיון והעצם הוא האמת הרציונלית, ואף דומה שכך הדבר, מפאת הסתמכותה על הנוסח המתאר את התואר כ"מה שהשכל תופס"[26].


החרפת הסתירה


נראה כי הסתירה בין האחדות לריבוי (וכמוה הסתירה במהות הסתירה) מקבלת חומרה יתירה, מתוך מבנה ה'אתיקה'. ה'אתיקה' בנויה בצורת הוכחה גיאומטרית אוקלידית, במובן שכל משפט בה נסמך על המשפטים הקודמים לו, עד ל"מה שצריך להוכיח", ובראשית הכל הגדרות ואקסיומות. המבנה הזה מקנה יכולת מעקב לוגי צמוד ומדוקדק, וכך כל שלב בו מזומן לבדיקה כזו. שפינוזה עצמו אומר "אני יודע שאני הוגה את הפילוסופיה האמתית. אם תשאלני, כיצד אני יודע שכן הוא, אשיב לך: באותו האופן שאתה יודע כי סכום שלוש זוויותיו של המשולש שווה לשתיים ישרות."[27]. קשה לשער קיומה של סתירה במבנה לוגי יציב ושקוף כזה ובטח שלא סתירה זועקת כל כך.

גובני מראה[28], כי הסתירה מתעצמת שבעתיים מתוך דבריו המפורשים של שפינוזה ששם לב לסתירה, ולכאורה ביטל אותה בהינף יד בטענה כי "...אין שום אבסורד בכך שמייחסים ריבוי תארים לעצם אחד."[29] וכן מזכיר בנשימה אחת כי "...כל הטבע הנו יחיד אחד שכל חלקיו, כלומר כל הגופים, משתנים באיסוף אופנים בלי כל שינוי ביחיד הכולל."[30].


קצה חוט משלי לפתרון הסתירה


לפתרון הסתירה נראה לומר, כי גם התודעה, או בלשון שפינוזה "השכל" (ואין הכוונה לאידאות שהיא תופסת) היא אופן, והיא ביחס למקום במרחב ובזמן (אולי יש לומר שיש לה תואר משלה שמקביל לתארי המחשבה וההתפשטות), והיא מסונכרנת עם אזורים ספציפיים במוח (שנמצאים בחלל ובזמן) ועם רשמיהם של כלי החושיים והפעילות הקוגניטיבית. התודעה קולטת תמונת חתך של העצם האחד והאינסופי שהיא מצויה בו. התודעה היא כמו גרזן תקוע בעץ ההוויה או כמו סכין בבשר. כשהגרזן תקועה בעץ אין מקום ריק בגזע. יחד עם זאת במידה וללהב היו עיניים הוא היה רואה את חתך הגזע, והיה רואה בו ריבוי לפי צורת קווי המתאר שלו עצמו. רק אם נשלוף את הגרזן ייווצר ריק, דהיינו שלילה. כל אינסוף התארים ואינסוף האופנים (ובכללם התודעות והמוחות עם שאר אינסוף האופנים) ממלאים את ההוויה האינסופית באופן הרמטי ללא שום שלילה. התודעה רואה ריבוי לפי צורת קווי המתאר שלה בהיותה מתואמת עם המוח, ולא שיש היכן שהוא בהוויה ריק. דווקא משום שההוויה האחת כוללת בתוכה אינסוף פרטים היא דחוסה הרמטית ללא שום מקום ריק – ללא שום שלילה. ממשות אינסופית היא ממשות שמתפשטת לכל מקום אפשרי כולל האפשרות לממשות תודעתית. הדחיסות שאני מדבר עליה היא משל למילוי כל האפשרויות של מצבי העניינים של ממשות. כל אפשרות משולה למרחב, וכל תואר ואופן משולים לגופים שממלאים את המרחב הזה. הרי גם מושג המרחב שאנו מכירים בפשוטו, הוא לא אחר מאפשרות להתפשטותו של גוף לתוכו. בכך אפשר לאחד במשל והנמשל שפועלים לשני הכיוונים בין רשמי החושים והדמיון, התופסים את המרחב והגוף המתפשט בו, לבין האמת הרציונלית של הממשות האינסופית, המתפשטת בכל מקום אפשרי. אם כך, השלילה שאנו רואים בחושים היא תוצאה של תוספת הממשות התודעתית ולא של חיסרון בעצם האלוהי. כך נפתרת גם בעיית מקור ה"אשליה" של החושים באומרנו שהוא מתוך העצם עצמו, וכך אפשר לקבל את שלושת הנוסחים של הסתירה שהובאו בגוף העבודה, וליישבם באשר: הריבוי הוא אכן מצוי רק בשכל, מקור הריבוי נובע מהימצאותו כלו בעצם "בבת אחת" מבחינת הממשות, והיחס המושגי בינו לבין האחדות הטרנסנדנטית הוא יחס של משל ונמשל בדומה לפילוסופיות דתיות בימי הביניים.

סיכום


בעבודה זו הראיתי כי בדומה לפרמנידס שפינוזה מאמץ גישה מוניסטית, הטוענת לקיום יש נצחי אינסופי ולא בר חלוקה ושינוי, אשר בא בסתירה עם ריבוי התופעות המוכרות לנו בחושים ובשכל הישר. הראיתי כי ניתן לנסח את הסתירה בדברי שפינוזה בשלוש גרסאות – אחדות מול ריבוי אשליות, מול ריבוי תכונות ואחדות טרנסנדנטית מול ריבוי אימננטי נפרד. אני שמח במלאכת העבודה, שהעלתה את סקרנותי והעשירה את מחשבתי לפיתוחים עתידיים.

ביבליוגרפיה

מקורות

אנציקלופדית אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער, עם עובד, זמורה-ביתן, טריואקס ספרים, כנרת, ספרי חמד, כרך 14, עמ' 188

עלון, צ. שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקה: על ה'סתירה' במשנתו של שפינוזה, חולון, רסלינג, תשע"ו

פרמנידס, מתוך: היראקליטוס ופארמנידיס – עדויות ופרגמנטים, תרגם שמואל שקולניקוב, ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"ח

שפינוזה, ב. איגרות, תרגם אפרים שמואלי, ירושלים, מוסד ביאליק, תשס"ג

שפינוזה, ב. אתיקה, תרגם ירמיהו יובל, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד

מחקר

גובני, י. תיקון הדת של שפינוזה: על מעמד הסתירה במושג אלהים, תל אביב, תשס"ז


[1] שפינוזה, ברוך, אתיקה, חלק א', הגדרה 6, תרגם ירמיהו יובל, ירושלים, תשע"ד, עמ' 75 [2] שם, הגדרה 5 [3] פרמנידס, מתוך: היראקליטוס ופארמנידיס – עדויות ופרגמנטים, תרגם שמואל שקולניקוב, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 194-224 [4] אנציקלופדית אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער, ערך: פרמנידס, כותב הערך: יואב בן דב, עם עובד, זמורה-ביתן, טריואקס ספרים, כנרת, ספרי חמד, כרך 14, עמ' 188 [5] שם, שם [6] עלון, צדוק, שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן: על ה'סתירה' במשנתו של שפינוזה, חולון, תשע"ו, עמ' 27 [7] שפינוזה (לעיל הערה 1) משפט 14 ומשפט נסמך 1, עמ' 88 [8] שם, הסבר להגדרה ו', עמ' 76 [9] שם, משפט 13, עמ' 88 [10] שם, עיון למשפט 10, עמ' 84 [11] שם, משפט 15 והוכחתו, עמ' 89 [12] עלון (לעיל הערה 5) עמ' 29 [13] שפינוזה (לעיל הערה 1) הגדרה 4 [14] עלון (לעיל הערה 5) עמ' 30) [15] שפינוזה, איגרות, איגרת 9, תרגם אפרים שמואלי, ירושלים, מוסד ביאליק, תשס"ג, עמ' 88 [16] עלון (לעיל הערה 5) עמ' 30 [17] שפינוזה (לעיל הערה 1) [18] שם, עיון למשפט 10, עמ' 84 [19] שם, שם [20] גובני, יובל, תיקון הדת של שפינוזה, תל אביב, תשס"ז, עמ' 197 [21] שפינוזה (לעיל הערה 1) משפט 8, עיון 2, סעיף א', עמ' 82, משפט 33, עיון 1, עמ' 111 [22] שם, הגדרה 3, עמ' 75 [23] שם, הגדרה 4, עמ' 75 [24] שם, הגדרה 5, עמ' 75 [25] שם, הגדרה 6, עמ' 74 [26] שם, הגדרה 4, עמ' 75 [27] שפינוזה,(לעיל הערה 13) איגרת 76, עמ' 271 [28] גובני (לעיל הערה 18) עמ' 201-202 [29] שפינוזה (לעיל הערה 16) [30] שם, חלק ב', עיון למשפט עזר 7, עמ' 146