ידע ממקור על-טבעי במסורת התורנית - האמנם?

Updated: Aug 8

ברור הדבר מאוד, שאין קשר בין השאלה אם ראוי לקיים את המצוות לבין השאלה, אם קיים ידע שניתן באופן על-טבעי בתורה או בהשתלשלותה במהלך הדורות. מה הקשר בין השנים? אמחיש - האם במקרה שלפתע יופיעו מול עיניי ערימות של דפים שעל כולם יהיה כתוב - "הרוג את אביך!", האם יש קשר בין עניין זה לשאלה אם ראוי או לא להרוג את אבי? למעשה, זהו הכשל הנטורליסטי, עליו הצביעו הפילוסוף דיוויד יום והמטא אתיקן ג'וארג' אדוארד מור. ובכל זאת, יש המקשרים ידע על טבעי וכל מיני ניסים לשכר ועונש, וגם מאוד מתרגשים מדברים על-טבעיים באופן כללי. הדבר מביא לקיום תורה ומצוות מתוך פחד לא נכון ומתוך חרדה, וכן מביא לידי אמונות משונות על הנאה או עונש גשמיים לאחר מות הגוף. על כן רציתי לעשות סדר בעניין. אני עצמי רואה באופן חיובי חיים לאור תורת ישראל, אך נראה שלפעמים הדברים יוצאים מפרופורציות מרוב חרדה.


אציג כאן מעט מן הטענות, על כך שלכאורה התורה וחכמי ישראל ידעו ידע מדעי, שלא היה ידוע בתקופתם, וזה לכאורה, לפי מקור ידע על-טבעי, וכן אציג טעוני נגד, לכך שהידע היה ממקור על-טבעי.


א. כתוב בספר ויקרא, פרק י"א -

ד אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִמַּֽעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶת־הַ֠גָּמָ֠ל כִּי־מַֽעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: ה וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּי־מַֽעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: ו וְאֶת־הָֽאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַֽעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם: ז וְאֶת־הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֨סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: ח מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם:

איך ידעה התורה שרק החזיר הגמל הארנבת והשפן הם בעלי סימן טהרה אחד מבין הבהמות (מעלה גרה\מפריסה פרסה ושוסעת שסע)?


טענות נגד: קודם כל – כנ"ל בסעיף א', אפשר שמי שכתב את התורה פשוט הכיר את הבהמות שהיו מסביבו והסיק מהם על כל הבהמות. הוא ראה שרק ארבעת הבהמות האלו הן בעלי סימן טהרה אחד. שנית, שגם השפן והארנבת אינם מעלים גרה במובן הרגיל של המילה, שהרי ההעלאת גרה של הארנבת היא, שהיא אוכלת את גלליה, ולפי זה גם כלבים מסוימים מעלי גרה, שהרי הם אוכלים את גלליהם, ולפי זה אי אפשר לומר שאכן רק בהמות אלו בעלי סימן טהרה אחד, שהרי לא החשיבו את כלבים מסוימים. השפן שאנו מכירים כלל לא מעלה גרה, וזה לכאורה ראייה, שהתורה סותרת את המציאות העובדתית, ויש רק לתרץ, שהשפן שאנו מכירים, אינו השפן, שהכירו בימי המקרא (וזה דחוק, כי יש לנו מסורת על השפן גם מתרגום השבעים).


ב. כתוב במשנה, מסכת נידה, פרק ו', משנה ט' -

כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר

איך ידעו חכמינו שכל דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר? הרי הם לא הכירו את כל הדגים בים ובכל זאת לא נמצא דג אחד שהכלל הזה לא התקיים עליו עד ימינו?


טענת נגד: הכלל שאמרו חז"ל, הוא כלל שהם מצאו ע"י צפייה במציאות, שהיתה מוכרת להם, ולא היתה להם שום אפשרות לטעות. הם חקרו את הטבע. "במקרה"\"רצה הבורא" וכל הדגים בטבע דומים לדגים, שהם הכירו, אך אין זה מעיד כלל על ידע על-טבעי.


ג. נכתב במסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד א' -

רבן גמליאל אומר… אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים.

פרק הזמן שרבן גמליאל מציין הוא שווה ל-29.53059 יממות. זהו בדיוק הממוצע של מחזור הירח, שהמחקרים המודרנים התקרבו אליו הרבה זמן ולא הצליחו לחשבו עד שחושב כיום.


טענת נגד: אכן זהו בדיוק הממוצע, (שהיה אפשר לחשב אותו ברמה קצת יותר גסה ע"י שיטות מדעיות באותה תקופה של רבן גמליאל). אך למען האמת זו טעות. שהרי זהו הממוצע של מחזור הירח, אך לפעמים המחזור הוא פחות מכך. רבן גמליאל אמר, שאין חידוש הלבנה פחותה מכך, ולכן דבריו סותרים את הממצאים המדעיים.


ד. כתוב במדרש רבה, שהכותל המערבי לא יחרב -

"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", אחר כותל מערבי של בית-המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם..." (שיר-השירים רב, פרשה ב', פסוק ט', אות ד'):

טענת נגד: הכותל המערבי שנשאר איננו של בית המקדש אלא של הר הבית. הכותל המערבי של בית המקדש חרב.


ה. בזוהר נאמר שכדור הארץ הוא עגול -

כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אלין לתתא ואלין לעילא, וכל אינון בריין משניין בחזווייהו משנויא דאוירא, כפום כל אתר ואתר, וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא. ועל דא אית אתר בישובא כד נהיר לאלין, חשיך לאלין. לאלין יממא, ולאלין לליא. ואית אתר דכוליה יממא, ולא אישתכח ביה ליליא בר בשעתא חדא זעירא וכו'. דהכי כתיב "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך" (תהילים קלט) ורזא דא איתמסר למאריהון דחכמתא. (זוהר, ויקרא, דף י', ע"א)

טענת נגד: כבר בימי הזוהר, גם אם נייחס את הזוהר לתקופת התנאים (למרות שלפי המחקר הזוהר נכתב רק במאה ה-13 לספירה), היו כבר מבין היוונים הקדומים, שהסיקו שהעולם הוא עגול. הסברה לכך היתה, מתוך כך שספינות שוקעות באופק הים, ומכך הכירו שכדור הארץ מתעגל. נראה שהזוהר עצמו מייחס זאת לחכמים אלו, שהרי אומר "ורזא דא איתמסר למאריהון דחכמתא" ולא אמר, שנמסר ברוח הקודש או נבואה.


ו. ישנם צפונות בתורה, המורים על כך, שמאורעות משמעותיים בהיסטוריה ובהיסטוריה של עם ישראל בפרט או שמות עניינים בצירוף תאריכים, ועוד עניינים פחות משמעותיים מכך, עתידים להתרחש.


טענת נגד:


1. ברור שאי אפשר לחזות מראש מאורעות ע"פ הצפונות התורה, וזה גם יסכימו האנשים האמונים על ענייני הצפונות.

2. הלכתי שעות רבות לחקור את עניין הצפונות בתורה אצל הרב שמואל יניב ואצל פרופסור אליהו ריפס. הרב יניב אמר שאי אפשר להוכיח את טענותיו הסתברותית-מתמטית. ממצאיו של הרב יניב הם בעיקר מדהימים ביופיים אך לא ברי חישוב, אך אפשר אצל פרופ' ריפס לחשב. פרופ' ריפס, הוא לכאורה עובד בשיטות הסתברותיות-מתמטיות, אך הוא מודה שאינו יכול לעשות חישוב מה הסיכוי שממצא כלשהו יקרה בכל התורה, אלא הוא מוצא מילה אחת באופן אקראי ומראה שמילים קשורות לה נמצאות לידה לפי דילוגים. ההוכחה מבחינתו היא, שיש לו כל כך הרבה ממצאים למרות שכח החיפוש שלו (הוא, תוכנת מחשב מוגבלת, עוזריו והזמן הקצוב להם לחיפוש הצפונות) כל כך קטן.

3. דבר בעייתי נוסף בעיני הוא שלפעמים הוא מחפש את המילים הקשורות זו לזו ע"פ מילים שמופיעות יחד במודעות בעיתון, ולאו דווקא לפי קשר ענייני ובלשני. מה שלכל היותר מוכיח שאלוהים הצפין בתורה מודעה בעיתון. דבר שהוא אבסורד בפני עצמו.

4. למעשה, בקשר לממצא שהוא הגדיר בפני כממצא הטוב ביותר שהוא מצא אז (שנת 2011), נוצר ביננו ויכוח "בלשני"-סמנטי: איזו מילה יותר קרוב במשמעותה למילה "גיהנם" (שהופיעה באחד ממצאיו)? המילה "מלאך המוות" או המילה "עונש לרוח"? אני טענתי שאי אפשר להוכיח. הוא טען בוודאות, כדי לחזק את ממצאו, ש"מלאך המוות" יותר קרוב. מאז הבנתי שזה לא רציני.

5. לאחר 3 שנים מאז ביקורי האחרון אצל פרופ' ריפס הגעתי שנית לביתו להצעת בדיקה מיוחדת שלי את הצפונות בתורה, אין זה ממש משנה מה טיב אותה בדיקה כי הוא פסל אותה מראש (למתעניינים, הבדיקה היתה לבדוק אילו ממצאים נמצאים בתוך כל פסוק בתורה כיחידה נפרדת. להשערתי, אם אכן יש בתורה צפונות רבות, אזי גם בתוך כל פסוק יהיו יותר צירופים מאשר בספר אלטרנטיבי שאינו דבר האל) באותה פגישה הוא הכריז בפני על הממצא הכי טוב שלו המעודכן. ממצא זה נשען על צירוף אותיות ארוך במיוחד- "חרמה אכנך ארור בין לאדן ונקמה למשיח" למעשה, הממצא פגום מתכונות שונות. קודם כל האותיות נמצאו במרחק של 6598 אותיות זו מזו. במרחב זה אפשר למצוא הרבה צירופים, אך יתירה מזו- מה פירוש המשפט? ומה הקשר בין חלקיו? "חרמה אכנך" את מי? האם "ארור בין לאדן" הוא המשך המשפט? איזה מין תחביר מוזר זה? הרי היה צריך להיות כתוב "חרמה אכנך בין לאדן הארור" ולא "ארור בין לאדן". מכאן ש"חרמה אכנך" הוא משפט נפרד מ"ארור בין לאדן" מכאן שזה לא צירוף אחד ארוך, ועוד שלא ברור מי הוא המושא של המשפט "חרמה אכנך". נעבור להמשך הפסוק "ונקמה למשיח" על מי מדובר? הרי בין לאדן כבר מת והמשיח עוד לא הגיע, אז איך המשיח ינקום בבין לאדן? ואל-קעידא, אינו שייך רק לבין לאדן, הוא נוסד לפניו ונמשך אחריו, והרי זה כאילו לומר שהנקמה בטרור כולו הוא נקמה בבין לאדן. ובמילים אחרות, כדי להעריך את טיב הקשר בין המילים במשפט זה, חישבו כמה רחוק הוא ממשפט תיקני כמו "אל קעידא שהונהגה בידי בין לאדן תחרב".


ז. הנבואות בתורה התגשמו אחת לאחת.


טענת נגד:

1. יש הרבה נבואות שלא התגשמו וספק אם יתגשמו.

2. ירמיה הנביא מנבא שבבל תיפול בידי מדי -

כח קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת-מַלְכֵי מָדַי, אֶת-פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת-כָּל-סְגָנֶיהָ, וְאֵת, כָּל-אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ.  כט וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וַתָּחֹל:  כִּי קָמָה עַל-בָּבֶל, מַחְשְׁבוֹת יְהוָה, לָשׂוּם אֶת-אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה, מֵאֵין יוֹשֵׁב.  ל חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם, יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת--נָשְׁתָה גְבוּרָתָם, הָיוּ לְנָשִׁים; הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ, נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ. (ירמיה, מ"א)

ולמעשה, בבל נחרבה בידי פרס.

3. בעניין הנבואה על הגלות השיבה לארץ ונצחיות האומה:

השארות האומה הישראלית יכולה להיות מוסברת קודם כל על ידי אמונתנו אשר מדביקה אותנו זה לזה מתוך שליחות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. ארץ ישראל מיוחדת לביצוע שליחות זאת, כפי שאמר ריה"ל בכוזרי, מתוך שהיא נמצאת במרכז היישוב. כמו כן אין ספק שהקשר ההלכתי, הנפשי והרוחני לארץ במשך הדורות חיזק את הקשר בין ההארץ לעמנו גם בגלותנו. יחד עם זאת, אפשר לומר בפשטות שמשה רבינו, כדי להבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל וכדי שיקשיבו לו לצאת ממצרים בדה מליבו את הברית עם האבות שעם ישראל יחיה לנצח . כדי לתת מוטיבציה לעם ללכת אחריו למדבר. לכאורה אין יותר מתאים מהבטחה זו למטרה זו. אני טוען שדברי אברהם ע"פ משה, כמו כל התורה שנמסרה במסורות שונות ובעל פה עד כתיבת התנ"ך, נמסרו בע"פ ולא לא בהכרח שהיה בהם עניין ההבטחה לעולם, אלא היו מכוונים רק לאותו דור של יציאת מצרים בשבילו הם נאמרו. ה"לעולם" זהו החלק הקריטי להשוואת הנבואות למציאות. אם נעיין היטב, אחרי הברית שלכאורה נכרתה בין ה' לאברהם אבינו לא מוזכרת הברית על הארץ שתתקיים לעולם אלא עד ספר שופטים פרק ב' -

"א ויעל מלאך-יהוה מן-הגלגל, אל-הבכים; ויאמר אעלה אתכם ממצרים, ואביא אתכם אל-הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם, ואמר, לא-אפר בריתי אתכם לעולם. ב וְאַתֶּם, לֹא-תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת–מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַה-זֹּאת עֲשִׂיתֶם.  ג וְגַם אָמַרְתִּי, לֹא-אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם, יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ.  ד וַיְהִי, כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהוָה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ.  ה וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֹּכִים; וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם, לַיהוָה."

נראה שהיתה מגמה תורנית למשוך את העם לאמונה בה' ע"י הארכת הזמן של הברית, לומר לעם, מערכת השכר והעונש עדיין פועלת ותפעל לעולם, כדי שלא תכרתו ברית ליושב הארץ לעולם. וכן הברית בה ה' קיים את חלקו עדיין קיימת ומוטל על העם לקיים את חלקו גם כן מתוך אותה ברית. ושעמ"י לא יקיים אפילו ברית ארעית עם יושבי הארץ שיתכוון לפתח אותה אח"כ לברית יציבה "לאחר שהברית עם ה' תגמר". כל אלו היוו מגמה תורנית לכתוב שהברית היא לעולם ולא רק ליוצאי מצרים. גם ללא קשר לפסוקים הללו ישירות, יש אינטרס דתי להכריז על ברית נצחית כדי לחייב את העם למצוות לאורך כל קיומו של העם.

כעת נראה, כי לפני חורבן הבית התפצלו הדעות ל-3:

  1. הנביאים שהבטיחו הבטחות שווא שלא יקרה כלום לעם ישראל על סמך ברית אבות, שנקראו "נביאי השקר".

  2. אנשים "ראליים"- אלו שחשבו שיבוא הסוף של עמ"י.

  3. סינתזה בלתי נמנעת – נביאים שטענו כי עם ישראל יגלה, אך תמיד ישאר כעם שיחזור לארצו.

כעת אנו רואים שהנביאים שחזו את שיבת ישראל לארצו היו חלק מתמונה גדולה יותר של דעות ותחזיות. אם אראה שדברים שכתב ז'ול וורן התגשמו במציאות אקרא לו נביא? לא. הוא חלק מהרבה סופרי מדע בדיוני שחלקם הצליחו לחזות וחלקם לא. רק את הנביאים שצדקו ואת נבואותיהם לקחו אנשי כנסת הגדולה וצירפו לתנ"ך. אם כן יש כאן מנגנון שכמעט והכריח את עורכי התנ"ך לכתוב נבואה כזו. עכשיו נשאלת השאלה - איך ניבאו שעם ישראל יחזור לארצו מהגלות שלנו האחרונה? אמשול משל, למה הדבר דומה? לאדם שטוען שהוא נביא והוא אומר שכראיה לכך הוא ינבא את המספר שיצא בהגרלה בין 1000 מספרים שונים. לפני שהוא בוחר מספר, בא אליו אדם עם אקדח? ומאיים עליו, שיבחר במספר 5. המספר 5 יוצא. האם הוא נביא? לא. הוא לא אמר זאת מתוך נבואה, אלא מתוך איום על חייו! מתוך גורם חיצוני. במקרה שלנו - מתוך שכבר זה נכתב על גלות בבל הראשונה. כך למעשה אפילו שפינוזה שהתחיל את ביקורת המקרא, טען בספרו מאמר תיאולוגי מדיני, שכשהיהודים יפסיקו לקיים מצוות בנקשות, וישמרו רק את ברית המילה יעלו לארץ -

כיום היהודים אין להם בהחלט שום דבר שיוכלו לייחס לעצמם על פני כל שאר העמים. ואילו העובדה שהם החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל-כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת... אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל-כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש. (מאמר תיאולוגי מדיני, תרגום: חיים וירשובסקי, ירושלים: מאגנס 1961, פרק ג, עמ' 42-43)

למה עוד הדבר דומה? לכך שאמרו חז"ל שכל דג עם קשקשת יש לו סנפיר. האם זו ידיעה על-טבעית? לא. זה כורח. הרי הם הסתכלו בדגים שהיו לפניהם ומהם הכלילו על כל הדגים. כך כנסת הגדולה הוכרחה לכתוב בתנ"ך על נבואת השיבה לארץ, נבואה שהמצאתה היתה כמעט מוכרחת גם כן. ולבסוף, אין גם רבותא בכך שעם ישראל שרד כל כך הרבה זמן שהרי האבירג'ינים שרדו פי 15 מעם ישראל.


ובכל זאת ודווקא כך, אסיים בבקשה מהקורא לדבוק בחכמת הדורות, כמאמר משלי -

ח שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. (משלי, פרק א')