כיוונים לעבודה דתית מהותית לנוכח אמונת הייחוד - על אהבת חינם ועל הלכה דתית

Updated: Oct 14

את הפוסט הזה אני כותב לנוכח שתי נטיות השכיחות בקרב בני האדם - האחת, כפייתיות דתית מעשית, דהיינו, כפייתיות דתית בשעת מעשה, והשניה כפייתיות דתית ברמה ההתחייבותית, דהיינו ברמת האידאלים שהאדם מציב לעצמו כדמות אידאלית דתית שלו עצמו. טענתי היא שאמונת הייחוד, אמונה באלהים מיוחד ואינסופי שאיננו נזקק לנו אמורה לחולל חיי דת אשר במרכזם אהבת חינם, ואילו ההתחייבות ההלכתית מקבלת מעמד משני בהם.


הטענה התיאורטית החשובה שאני מעמיד בראש פוסט זה, ושהתקבלותה על ידי הקורא היא תנאי לקבלת האמור במאמר כלו היא שייחוד הפולחן לאלהים אחד יחיד ומיוחד, אם כן, מחייב עיקרון-על אחד, שאקרא לו בשמו ממורשת ישראל - "אהבת חינם", בעוד אני מבין, כי פירושה של אהבת חינם הוא נכונות "לטפח את הבריות", דהיינו, להטיב לבריות לפי צרכן. הרציונל להעמדת עיקרון זה במרכז הוא, שאלהים הינו אחד, שלם ואינסופי, וממילא לא חסר לו דבר, שבגינו הוא חפץ בעבודתנו הדתית, אבל ניתן להמשיל את העולם שברא לצד החומרי של היותו האינסופית. הבריות, באשר הן מתקיימות בפן חומרי זה, מהוות חלקים מהפן החומרי של התגלות הבורא עצמו, וממילא טיפוחן מהווה אהבת אלהים בפני עצמו במתן שירות לפן החומרי של התגלותו. אפשר לראות במיתוס הישראלי המספר על כך שהאדם הוצב בגן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית, ב', ט"ו) כביטוי מיתי לכך.


אהבת אלהים אם כן, איננה שירות עבור צרכי אלהים מטאפיזיים, אלא שירות עבור הבריות. אין משמעות אחרת לפולחן עבור אלהים. הוא איננו רעב, ואיננו נעלב אם איננו עובדים אותו. אבל הבריות שמצויות בפן החומרי של התגלותו נצרכות לאהבתנו. זה עיקרון העל של פולחן האלהים, למען הפן החומרי של התגלותו, וכל סטייה ממנו למחשבה שאלהים צריך משהו מעבר לטיפוח בריותיו, תהווה כפירה בשלמותו האינסופית של האלהים. על כן, כל ההלכות והמצוות המצויות בדת חייבות להתפס בדרגות תחתונות לעיקרון אהבת החינם. אלהים לא צריך שתעבוד אותו. אתה יכול לקיים מצוות בשביל לטפח את עצמך או את קרוביך או את הבריות הרחוקות ממך, יש לקיום המצוות וההלכות השפעה פנימה על נפש האדם ועל הסובב אותו, אבל אסור לעבוד את ספרי החוקים הדתיים, ותהיה זו הגשמת אלהים מחשבתית לחשוב שאנו מסייעים לו, ועל כן המצוות וההלכות צריכות להחשב בהכרח רק ככלים להיטיב עם עצמנו ועם הסובבים אותנו כבריותיו של האלהים.


לשם כך צריך להזהר משתי נטיות הפוכות. האחת, לבטל כליל את המצוות באשר הן לכאורה אינן העיקר, והשניה, באשר אנו לא רוצים לזנוח כליל את המצוות - להתחייב להן חיוב הרמטי. התפיסה שבין לבין האפשרויות הללו מובעת בספר דברים - "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ." (דברים, ו', ה'-ז'). בפסוקים אלו אנו למדים כי מאפייני הדת צריכים להוות השראה תמידית הפועמת בכל דרכי החיים בלימוד, בשיח, וברגש. כך אפשר שאהבת אלהים, שמשמעותה המעשית היא כאמור אהבת חינם כעקרון על לא תבטל כליל את המצוות מצד אחד, אך מצד שני כל מאפייני הדת יהיו בבחינת כלים להגשמתה של אהבת אלהים זו, ולא יחליפו אותה כעקרונות על אליליים, כאילו אלהים כועס או נעלב מאי קיום ההלכה הדתית.


לא קל ללכת בין הטיפות. לשם כן אציג במאמר זה כמה אזימוטים שיעזרו בניווט ביניהם במסע החיים -


היה דתי לייט - נקוט בצינון של הכפייתיות, המטרה בחיים אינה למקסם את חיי הדת, אלא למקסם את אהבת החינם. ממילא, חיי הדת מקבלים מקום משני בחיים ביחס לשפע של אהבת החינם המתרגש לבוא בכל סיטואציה בה האדם עומד בפני ברירה בין קיום מצווה או הלכה לבין השפעת אהבת חינם לבריות (כאשר הדברים אכן באים בסתירה). כלומר, יש גורם הממתן את חיי הדת, אשר אפשר למדוד אותו בכלי העולם הזה - ברירת טיב ההטבה לבריות בסיטואציה ספציפית. תן משקל לצרכים השרדותיים ומעשים ממלאי משאבים גם כנגד הלכה דתית. כמובן, גם להלכה הדתית יש טיב הטבה בפני עצמה, באשר היא משפיעה על הפנמת ערכים חשובים שהדת מקנה למקיימה (לדוגמא, התפילה אודות ערכים מסוימים מחזק את רצונו של המתפלל, וכדומה).


דממה - שמור על דממה בעת הפולחן. דממה פנימית וחיצונית. הדממה מאפשרת השפעה מדיטטיבית מהמעשים החיצוניים לעולם הרגש והמחשבה הפנימיים, וההיפך - מהפנים לחוץ, ביטוי של העולם הפנימי בתוך המעשה הדתי. הדממה היא מה שנותן לחיי הדת את משמעותם האמונית הקריטית כדי שהם יוכלו באמת להשפיע את השפעתם הקריטית לחיזוק מגמת אהבת החינם בחייך. כמו כן דממה לאחר ביצוע מעשה דתי מאפשרת לשים לב לחלחול המעשה לחייך לשם הערכה לגבי הצורך בדבקות באותה הלכה בחייך, כלומר, הדממה מאפשרת רפלקציה ולא רק הפנמה או החצנה. הקדש זמן לרפלקציה הזו, היא מאפשר לבחון את המצוות ככלים שלך לשיפור עצמי.


המנע מתפקידים דתיים חברתיים - תפקידים כאלו עשויים לכפות עליך שגרה רוטינית אשר עשויה לבוא בסתירה עם מערכת היחסים האישית שלך עם אלהים.


אל תפחד לשבור סכמות טקסיות - גם אם אסור לפי הדת, קח את האיסור כהמלצה בלבד. תזכור שיותר חשוב מלהקשיב לאיסור לשבור סכמה דתית הוא האיסור לעבוד עבודה זרה. אלהים לא צריך את הטקסים שלך, אלא אתה זה רואה לנכון לקיימם כדי לזכך את לבך. הנחת המוצא של הכפייתיות בשמירה על הסכמות הטקסיות של הדת, גם כשהן לא רלוונטיות לעתים, היא שהן מטרה בפני עצמה, שאלהים יכעס אם לא תמלא אחריה. כל זה הוא אלילות והגשמת האל במחשבה זרה.


התוודע לתשוקה הדתית שלך לפני המעשה הדתי - מדעות כזו תאפשר לך לכוונן את הפעולות הדתיות מתוך חירות פנימית, ולא לבצע פעולות באוטומט או בדקלום בהיסח הדעת.


למד בעיון לימודי דת - למד לפי סדרי החיוב והאמונה כנעשה ונשמע גם אם בפועל לא תכפה על עצמך את הדברים, לימוד כזה יתן לך את הזכות ללמידה מובנית של המערכת הדתית כמערכת בעלת הגיון פנימי נאות. שאלת הקיום של החובות הדתיות בחייך היא שאלה אחרת, אשר תלויה במצבך הנפשי, אבל היא איננה סותרת את העובדה שהדת כשלעצמה בנויה ממערכת, בה החיוב המעשי קודם להבנה ההגיונית של טעמי המצוות. דווקא לימוד של חובת המעשה תאפשר לך להתעמת עם העולם האמוני של הדת ולבוא עמו בדיאלוג, מה שלא היה יכול להווצר במידה והיית מתעמק ראשית רק פילוסופיה התיאורטית, אשר אתה יכול להשקיף עליה מהצד ולהרגיש חסר כל זיקה של דיון מחייב אודותיה.


אל תנסה להגדיר את עצמך - הסבר לעצמך ולשואלים אותך שאינך מגדיר את רמת או סוג הדתיות שלך. זה יאפשר לך מרחב תמרון אישי רחב יותר ביחסך עם אלהים ובקיום ההלכה הדתית בהתאם לסיטואציות בחייך.


*


זכור,

כל אלו נועדו למען חיי דת עם אהבת אלהים במובנה הראלי היחידי שנתן להעלות על הדעת - אהבת חינם.