איך אמונת הייחוד מסייעת כנגד כפייתיות והתמכרות לא ראויות?

א. מה זו אמונת הייחוד?


אמונת הייחוד היא אמונה באלהים מיוחד שאינו דבר או דומה לדבר ועל כן הוא מיוחד. מבחינה רציונלית, אמונת הייחוד מתאפיינת בסוג של אתאיזם מינימליסטי, המאפשר פתח להיווכחות לא רציונלית באלהים ולהתנסחות אמונית בהתאם, וזאת מפני שהיא טוענת ששום דבר בעולם לא יכול להיות אלהים. להכרה הרציונלית ששום דבר לא יכול להיות אלהים יש נימוקים שונים, ואני סובר שבין הטובים שבהם הם, שאם משהו בעולם היה אלהים, אז הוא לא ברא את כל העולם, שהרי הוא לא ברא את עצמו (כאן אני מתייחס ל"אלהים" כבורא), וכן שתמיד מתגלים דברים חדשים, ולכן אף הכרה בדבר בעולם לא יכולה לתת לנו נורמות חתומות וגמורות (כאן אני מתייחס ל"אלהים" כמצווה).

אבל אמונת הייחוד לא מסתיימת באתאיזם רציונלי מינימליסטי זה, אלא מוסיפה ראייה הוליסטית שמעבר לרציונליות. היא מספרת שאלהים קיים מעבר לכל הדברים בעולם (אבל הוא לא דבר). באתאיסטיות שלה היא טוענת, ששום דבר בעולם אינו אלהים, אבל מבחינתה, אלהים הוא בכלל לא דבר, ובטח שלא בעולם. מבחינה אמונית, לאלהים אין סוף ואין התחלה, וממילא העולם לא יכול להכילו. צורת ההיווכחות הכי טובה באלהים האינסופי הזה, לעניות דעתי, היא מתוך הכרה שהעולם שלנו מוגבל, וממילא יש מי שמעבר לגבולות שאנו מכירים, שאי אפשר להניח שקיים לו עוד גבול שאנו מכירים, כי הוא מעבר לגבולות הכרתנו. הרי כל גבול מפריד בין מה שבתוכו למה שמחוצה לו, וממילא אם עולמנו מוגבל, יש מי שמעבר לגבול, שלו אין גבול. אני כותב "מי" ולא "מה" כי "מה" מתייחס לדברים, ואילו "מי" מתייחס לישויות, שאינם דברים. (מדובר בצורת מחשבה הנקראת "רציונליסטית", אך היא אינה רציונלית, כי מדובר על אלהים שמעבר להכרה)

הדרך להפנים את אמונת הייחוד אם כן מחייבת התייחסות אל מישהו שמעבר לכל הדברים בעולם, ומכיוון שהוא אינסופי הוא גם מכיל אותו, הפנמה כזו אינה יכולה להתקיים על ידי טיעונים פיזיקליים ניסיוניים ודומיהם אלא באקראי. אני טוען שהדרך הטובה להתייחס לאלהים ולהפנים את ההכרה ההוליסטית בקיומו האינסופי היא בתפילה.

מבחינת הבריאה, אלהים זה בורא יום יום, רגע רגע את העולם, במובן שהזמן מתקדם, ואנו מגלים עוד הכרות, שלא הכרנו קודם. מקורן של הכרות אלו הוא בהכרח מהאינסוף שמעבר ובתוך כל הדברים. מבחינת היותו מצווה, הוא אינו מצווה אלא את דבר המצפון, אשר הוא בורא בקרבנו. אפשר לראות בהכרות המתגלות לנו, והמהוות את תפיסת עולמנו כתשובות ורמזים מאלהים לשאלות שאנו שואלים בתפילה, ובכל מאורע שקורה לנו אפשר לראות יחס חוזר מאלהים המצוי מעבר לכך ובתוך הכל באינסופיותו.

ב. מחשבות של כפייתיות והתמכרות

הכפייתיות וההתמכרות מבטאות יחס אלילי כלפי אובייקטים. הכפייתיות וההתמכרות מדגישות את העליונות של תשוקות, מעשים וחפצים מסוימים ומחייבת שיעבוד להם, להגשמתם, ולהשגתם. ברור שמדובר במערכת נפשית מורכבת, אבל ברמה הקוגניטיבית-התנהגותית מדובר בשיעבוד למושאים כאלו. יש כאן אלילות, מכיוון, שמדובר בשיעבוד לדברים בעולם במקום להיות חפשי להכיר בהכרה רציונלית המתאפיינת באתאיזם הנ"ל ולהיות משועבד לצווים האלהיים, המתגלים לנו רגע רגע, שעה שעה, דרך מצפוננו. הכפייתיות וההתמכרות הם אם כן, שורש האלילות, והם נוגדים ניגוד חזיתי את אמונת הייחוד.

כאן יש להטעים, שתנועת ה"אתאיזם" החילונית תמיד נכשלה בהתמכרות וכפייתיות חילונית אלילית, בעוד סוג

של אתאיזם רציונלי מינימליסטי, המשאיר פתח להיווכחות הוליסטית באלהים שמעבר להכרות הרציונליות, מתאפשר דווקא כנלווה לאותה היווכחות ההוליסטית המופנמת בלב המאמין. על כן מה שניסו לעשות בשם "אתאיזם חילוני" כהתבגרות אנושית מעבר לשיעבוד הדתי, לא יכול להצליח בלי לפול לשיעבודים אחרים ללא אמונה באלהים בהווכחות ההוליסטית, המופנמת בלב על ידי התפילה.

[אגב, גם מעשים דתיים עשויים להיות כפייתיים, כאשר משועבדים לתורה במקום להיות משועבדים רק לאלהים, על פי המצפון *ובעזרת* התורה. על שיעבוד לתורה במקום שיעבוד לאלהים בעזרת התורה נאמר שבית המקדש חרב על כך שלא ברכו לאלהים על התורה מתוך הכרה, שהשעבוד במימוש התורה הוא לבורא התורה ולא לתורה עצמה ("שלא ברכו בתורה תחילה"), ועל כך נאמר על התורה "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם המוות.". זו גם אחת הביקורות הקריטיות של ישוע כנגד מעשיהם ותפיסותיהם של אנשים רבים בזמנו. ישוע טען שהמצווה הראשונה בחשיבותה בתורה היא אהבת השם, לאחריה "ואהבת לרעך כמוך" ולאחריה כל שאר המצוות.]

ג. למה אמונת הייחוד מסייעת כנגד כפייתיות והתמכרות?

אמונת הייחוד מאפשרת לגשת אל מי שמעבר למושאים בעולם. התפילה שמאפשרת להפנים את אמונת הייחוד, מאפשרת להפנות את השיעבוד במקום לכפייתיות וההתמכרות לשיעבוד למי שמעבר לכל הדברים דרך צו המצפון, שהוא בורא בקרבנו. השיעבודים הללו הם בהכרח נוגדים זה את זה. הכפייתיות וההתמכרות תמיד גורמים לסטייה מדרך הישר והטוב ואילו הנחיית המצפון מאזנת את כל המידות - כל דבר בעתו ובזמנו. על דרך השלילה אמונת הייחוד מנפצת את המחשבה של הכפייתי והמכור, כי יש להשתעבד לדבר כלשהו בעולם, ועל כן התפילה, שמאפשרת להפנים את אמונת הייחוד, מאפשרת חירות גבוהה יותר לפעול לפי המצפון במקום לפי הקומפולסיביות. אם כן, התפילה, שמאפשרת להפנים את אמונת הייחוד, מבצעת מעין טיפול קוגניטיבי כנגד הכפייתיות וההתמכרות.

ולסיכום -


"אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃" (קהלת, ג', י"א)

שנזכה.