למה ישראל לא שוויץ? \ פוסט פוליטי-מדיני

הנימוק הראשון בתשובה לשאלה שבכותרת הפוסט מתחיל בפרובלמטיות של הדמוקרטיה הישראלית. בתור מדינה יהודית דמוקרטית קשה לישראל להחזיק במוצהר בחזון אחרית הימים, אשר שוויץ מצהירה עליו בשערי בניין האו"ם.


הנימוק היותר יסודי הוא בפרובלמטיות של השיח הישראלי.


השיח הישראלי לוקה בחוסר תקשורת קשה, הקשור למיניות ופסיכוזה.


הפתרון הוא בתיאולוגיה השלילית. המיניות והפסיכוזה מתייחסים לשורש הנשמתי של חיי אדם, אך על השורש אי אפשר לדבר כלל.


הוא עתיק יומין ונסתר.


על כן הפתרון תמיד מתחיל בראיית הזולת.


השפה הישראלית לא מצליחה ולא תצליח לעולם להכיל את הממשי, כי אף שפה לא הצליחה לגעת בו.


כל הקללות שבעולם הומצאו כדי לזייף את האמת בתחומים הללו.


הנביא מוחמד לימד באתיקה של זיווג, ששני בני הזוג יראו אחד את השני בעיניים. אני חושב שזה רלוונטי לשיח הישראלי יותר מכל אמרה שהיא.


ראיית הזולת בעיניים יכולה לשבור את מגבלות השפה. כל שפה.


אפילו שיר השירים לא הצליח לגרום לראות אחד את השני בעיניים, אבל אין ספק שלשם כל מילותיו חותרות.


על כן מה שיחזיר את האהבה שלנו זה לזה הוא ראיית העיניים.


פשוטו כמשמעו. תשומת לב לעיניים.


כששמים לב לעיניים שמים לב לכל היופי האנושי שבזולת. וזה בדיוק המפתח לשלום.


העיניים הן תמיד יפות. כמה שאדם יזקין ויחלה - עיניו יהיו יפות.


למצוא חן, למדה השפה העברית - תלוי הדבר בעין.


כל העין הרע שבעולם תלויה באמונה בשפה יותר מתשומת הלב לעיניים וליופיין.


אם נסתכל זה לזה בעיניים, לא המילה פסיכוזה ולא המילה מיניות תטריד אותנו. כלל לא.


"פסיכוזה", פירושה בלטינית - "הנפשה", וזו הברכה הכי יפה בין אוהבים. הפתח לנפש הזולת.


למעשה, השיח המיני-פסיכוטי הוא שמפלג את החברה הישראלית.


מיצהר דרך החרד"ליות ומיגאל עמיר ועד הפסיכיאטריה הישראלית.


אם אנו רוצים שלום ישראלי, יהודים ופלשתינים צריכים להסתכל זה לזה בעיניים כאזרחים שווי זכויות. וזה מתחיל אצל כל אדם עם קרוביו.


כעת רק אאחל ברכת שלום עלינו, כי נגמרו לי המילים.