מבט מוסרי-תיאולוגי-תורני על יושרת הטבע המיני האנושי, על הומוסקסואליות ועל תהליכיות בחברה ובהלכה

Updated: Jul 25

במאמר זה ברצוני לדון בשורשי היחס המוסרי הראוי ליצר המיני, לאור מחשבתם האמונית של הוגים תורניים החל מחז"ל, המשך ברמב"ם וברבי צדוק הכהן מלובלין ועד הראי"ה קוק בעניין בקשת האותנטיות הנפשית בכלל וביחס ליצר המיני בפרט, ולבסוף להציע השלכות מהדיון הרעיוני-אמוני לשיח ההלכתי הציבורי. המאמר עצמו מניח מראש הכרות מוקדמת עם עולמות הפילוסופיה של המוסר, המטאפיזיקה, מחשבת ישראל וההלכה.


כדי למסגר את הדיון שלי פה בסוגיית היחס הראוי ליצר אומר קודם כל, שלדעתי, המוסר נקבע ראשית על ידי האינטואיציה, וגם נחתם על ידה בסופו של דבר, כשהיא באה אחר חשיבה. (והאריכו על כך בפילוסופיה דיוויד יום, פרידריך ניטשה, המטא-אתיקן ג'ורג' מור, וגם הוגים תועלתנים מניחים שלהנאה ולכאב יש ערכים מתוך אינטואיציה קמאית). כל אדם הוא שונה מרעהו ובעל עצמאות כסוכן מוסרי, וממילא מוסרו צריך לנבוע, ראשית כל, מהבנתו האינטואיטיבית שלו גם שהוא אמפתי לזולת ומשכלל נטיות של יצורים חיים נוספים בשיקוליו המוסריים. הניסיון הקאנטיאני לגזור את המוסר מצו קטיגורי, מניח מראש שכולנו מקרים זהים מתוך צמצום האדם לחלק התבוני שבו, שלכאורה יש לו פוטנציאל זהה אצל כולם, אך למעשה, אי אפשר לצמצם את האדם לתבונתו, וכל סיטואציה מוסרית היא שונה.


מכיוון שנקודת המוצא שלי היא, שהעיסוק המוסרי צריך להתחיל ממקום אינטואיטיבי, ושהאינטואיציה, מקורה בתחושות היצריות והרגשיות, לדעתי, יצר המין צריך להיות לנו לאחד ממורי הדרך המוסריים האינטואיטיביים הקמאיים (ועל כן המצוות הראשונות בתורה הן מצוות הליבידו - "פרו ורבו", "מכל עץ הגן אכול תאכל"). לכן, נראה לי תמיד, שכל מי שטוען למוסריות המתכחשת לאינטואיציה היצרית והרגשית שלו, מבין באופן בלתי אמצעי, גם אם לא מוכן להודות בכך, שהוא מדבר על הטוב והרוע באופן מנותק מהשכל הישר, וזו משמעותה של אכ-זריות בדיון המוסרי.


אני מבין, כי יצר המין הוא משורשי החיים (וכך גם בדברי הראי"ה קוק כפי שאביא להלן, וכמובן לפי פרויד, לפי הטנטרה, ולפי כל בר דעת), וממילא לומר שאדם צריך ללכת נגד מיניותו כל חייו, היא אמירה אנטי מוסרית. עוד אומר שממעלותינו כאנשים (כולנו) היא, שבקרבנו יסודות גבריים ונשיים גם יחד, שמעשירים את אישיותנו במעלות הגבריות והנשיות גם יחד.


כל בריה חייבת לממש את תכליתה הפרטית שהיא חשה אינטואיטיבית או גם מבינה (וצריכה להתעמק אם יש לה שכל) או גם קולטת בכל צורה באופן אחר, ובחשבון כולל של משנת הרמב"ם (כגון דיונו בחטא עץ הדעת, דיונו באמתת מציאות הבורא ודיונו באפשרות ליחס לאלהים רצון) אי אפשר להבין אחרת את דבריו בהלכות תשובה, פרק י', הלכה ב' -

"העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבי לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה."

כך נאמר - "אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת, ז', כ"ט), שקודם כל אתה צריך לדעת שנטיותיך מורים לך את האמת, וכל הדעת שאנו מעורבים בה, היא רק מתוך הקלקול של היציאה מגן עדן, והיא זו שגורמת להפרזה והתמכרות, בכך שאנו הופכים סיפוק יצרי או דיכוי יצרי לאידאל במקום לתת ליצר ביטוי אותנטי. המצב קודם החטא הוא מצב של עירום בגן עדן, ורק אחר כך שחטאו הצטרכו ללבושים. על כן הדעת צריכה לתקן את חטא הדעת, אבל אסור שעץ הדעת יבטל את עץ החיים עצמו (לענייננו, המיניות שהיא משורשי החיים - האנרגיה הנפשית וההולדה), וזה מהות החטא שאכלו מעץ הדעת, לפני שטעמו מעץ החיים. ובשביל להתיישר בחזרה אנו צריכים לרכוש דעת המחוברת לחיים, שתציל אותנו מהדעת הממיתה אותנו כעת רוחנית. על כן לאורך כל הדורות דנו בהלכה ובמוסר ביצר המין, ואף לעתים הורו להכניעו, אבל זו רק כדרך ולא כמטרה אידאלית לכל החיים, זהו העץ ולא הפרי. ברור שאנו נסטה ונחטא, אם אנו לא מערבים גם יישור של השכל שה' נתן לנו, אבל ביסוד המוסר צריך להיות מונחת ההנחה שהמין צריך להיות מבוטא ביטוי מלא ומדויק. וכך אנו רואים גם במוסר תוצאתני, שבדרך כלל מי שמתייחסים אל המיניות בחופשיות, בתבונה ובצניעות נורמלית ולא מדכאת, חיים חיים בריאים בסופו של דבר (לעומת המסתירים והמדחיקים כאנשים פרטיים, והחברות שמסתירות ומדחיקות, אשר מאפשרות מקום לפשעים מיניים חמורים בתוך המשפחה ובמוסדות החינוך).


על כן גם המחשבה שביטוי מלא ליצרים מסוימים כמו נטיות הומוסקסואליות תהיה אסורה מוסרית לעולם, היא מחשבה אשר כופרת ביושר טבעו של האדם, וממילא בגילוי האלהים בטבע זה. ועוד יותר, שנראה שלפי הרב קוק, עיגון נצחי של איסור על נטייה מינית שלמה בחוק הלכתי, הוא גרוע לעם ישראל מהתנצרות המונית (לפי מצב הנצרות היום), כפי שכתב במאמר שאיפות היאוש וההצלה (אורות הקודש ב, מאמר רביעי, סדר ב', י"ט), שהנצרות באה להציל את הפנימיות העולמית, ואילו המחשבה שיצר המין לא יוצל, שהוא מפנים פנימיותו של האדם, היא מחשבה שאפילו הפנימיות לא תוצל. ובאמת, אפשר לפרש את דברי פאולוס נגד הומוסקסואליות שמדובר רק על יחסים של ניצול ושיעבוד, אבל דברי רבנים שאומרים שיצר המין צריך להיחסם אצל הומוסקסואלים לעד, הם יציבים כאבני שיש נגד טבע האדם, וזו כפירה גדולה ויאוש גדול. ולא עוד שהמחלקים את האדם לשתיים ואומרים חציו ומעלה אלהים וחציו ומטה נגד אלהים, כאילו אין דרישת היצר אלהית בעצמה היא מינות זורואסטרית, כהגדרת הגמרא בסנהדרין ל"ט ע"א -

"אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי – דהורמיז, מפלגך לתתאי – דאהורמיז. אמר ליה: אם כן, היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה?"

כלומר, אמימר אומר שהדעה הזו מצחיקה, כי כשם שהזרע והתענוג שמשול למים בא מהמוח עצמו, כך אם היצר פסול כל האדם פסול, ובאמת הכל אחד. [וזה שהזרע מהמח היא דעה אריסטוטלית, והכוונה שאפשר לתת לכך בימינו היא שהפקודה החשמלית וההורמונלית לאשכים היא מהמח, וזה עניין קבלי במילה ענ"ג - עדן, נהר, גן, בסוד "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", וכן דברי ספר התניא שהזרע מהמח וכל מיני תענוג הם מיסוד המים (תניא, פרק א').]


וגם מצד מלאכת "השבת לב אבות על בנים" של קירוב דתיים וחילונים, הרי שהציבור הדתי לאומי כפר במשנת הרב קוק שאמר (ראו לדוגמא מאמר הדור [ובעיקר עניין "בעקבתא דמשיחא חוצפתא ישגא" שם], וכן לנבוכי הדור פרק ג') שצריך להראות איך המוסר והתורה מתיישבים ביחד, ורק בזה יהיה אפשר לשוב בתשובה לאומית, ואילו כל המחשבות להוכיח הוכחות מטאפיזיות שתורה משמים, אין להן בסיס ונימוק מוצקים כיום (ולמען האמת, לדעתי, תמיד כושלים). ודי לנו לראות את אלו:


אורות הקודש ג', ראש דבר, יא –

"דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.".

ובלנבוכי הדור, פרק ג' –

"בדורינו, שהדעות נסתבכו והפילוסופיא בכלל ירדה ממעלתה אצל רבים, אין דרך רפואת הלבבות הנבוכים בא רק מבירורים של מופתים מופשטים ועניני חכמה נעלים לבדם, כי אם צריך לעשות עיקר, דבר שהוא קיים לעד ולא יתכן לשום אדם בעל תכונה אנושית להכחישו, והוא היושר והצדק. היושר והצדק הם עומק החכמה ויסודה, ורק על פיהם נוכל לבא בדין עם כל אדם, שאין לך אדם שאינו מחוייב לתן אל היושר והצדק את חוקם. על כן בתור שער להכנס לשמירת התורה ויראת ד', עלינו לבאר א חיובי התורה כולם, בין חובת האיברים ובין חובת הלבבות שבה, על פי חק דרישת הצדק והיושר. ולביאור זה תעזור הרבה התבוננות בטעמי תורה וביחוד הצד הלאומי שבהם. כשישתלם האדם בשמירת התורה על פי ההכרה של דרישת היושר הטבעי, יעלה בזה ממעלה למעלה עד שישכיל גם כן טהרת יראת ד' ואהבתו... על כן, הרחבת טעמי תורה ומצות וההשויה וההרחבה של ארחות המוסר הטבעיות על פי דרכה של תורה, המה עקרי העבודה שעלינו לעבוד בדורינו בכתיבת ספרים המביאים לתיקון הדור."

כמו בשיטתו הכללית של הראי"ה קוק, הוא רואה גם את נטית יצר המין כמצריכה המתקה מלאה והגעה לשלום עם כלל הנטיות (גם אם צריך להכניעה ולהבדילה עד שזה יקרה) וכך הוא כותב בשמונה קבצים, קובץ א', סעיף תצ"ז -

"...התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן, אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו..."

לא רק זו, אלא שכותב הוא בקובץ ג' סעיף פ"ט, שהמוסר הטבעי של האדם יכול לתקנה -

"המבט המוסרי העליון, הנובע מההכרה האלהית העליונה, קובע את עיקר חותמו על יחס הרצון למגמה המינית, שהוא הצד הנצחי הבלתי סופי, שהוא כמוס במהותו של אדם. אין בזה ספק, שבאוצר נקודה זו כל החמודות העליונות נגנזות, וכל התיאוריה רבת הערך, הסובבת לתקן יסוד קודש זה, להפנות את הנטיה המינית וענפיה ביסודה למגמת הקדושה של החיים, הרי היא הפינה היסודית בכל ערכי המוסר, המבססים את העולם האנושי, הפנימי והחיצוני. וימים יבאו והתרבות הכללית תביט בהערצה נשגבה על הוד אלוה, הפרוש בתוך המחשבות, הנראות כחשכות לעומדים בגסות הנטיה ובשובבות הדעת מחוץ למחנה ישראל, המקושרות בתיקוני היסוד, וכל דברי הצומות וזעקתם, אשר לשובבים, שבמוסר הרזי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה."

ולא עוד אלא אף שהוא אומר שהמחשבה המוסרית והעיסוק המוסרי עצמו צריך לנבוע מתשוקה מינית ממש (וממילא היא צריכה להוות חלק מהמוטיבציה של הפוסק כמו כל מוטיבציה מוסרית אחרת) -

"המחשבה היא ההתגלות הנצחית אשר לאדם, שבהדיבור היא מתגלה, והיא נובעת בדרך ישרה מהצד הנצחי אשר בנטיה המינית, ביסוד התולדתי אשר לו בערך חייו. ומובן הדבר, שכפי הערך אשר המחשבה האצילית בטהרתה תופיע באורה על כח המילולי של האדם, יבוסס ביותר עז החיים היסודי אשר בנטיה המינית שלו על הבסיס היותר אציל וחסון שבקדושה העליונה, והאור הפנימי של החיים בכל עזו יזרח בכח הדיבור, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור." (שם, צ')

ובאמת, הרב קוק עצמו בא לומר שהומוסקסואל צריך לממש את מיניותו, וכך כתב באורות הקודש בפסקת "תהפוכות הנטיות הטבעיות", שרמז שפסק כדעת העזר מקודש שמשליך מדין "הבא מין השדה והוא עייף" בסוגיית "ערכתי לו שולחן והפכו" שבגמרא, שאין הבדל בין הוצאת זרע ביד לבד לבין ביאה על אישה שלא כדרכה (מאחור) – (ואלו דברי העזר מקודש, ולאחריהם דברי הרב קוק -)

"גם להמתירים שלא כדרכה פעם אחת רחוק לחלק בין שלא כדרכה לביד גם שכתבתי במקום אחר איזה אמתלא בבחינת לא טוב היות האדם לבדו אין זה סגנון הפוסקים ז"ל כלל ועל ידי זה יש ספק ספיקא אולי כהמתירים פעם אחת אולי אינו רק אסמכתא והוה ליה ספק ספיקא בדאוריית' ובדרבנן ספק אחד מהני וספק ספיקא זה טוב יותר מספק ספיקא דגבי שמנונית דגים ודגבי בנים כי שם יש מקום לומר שיש ספק ספיקא להחמיר גם כן מה שאין כן בזה והבא לומר שזה גדר ספק ספיקא ספק מדאורייתא ספק מדרבנן יש לומר נגדו שאין זה ספק ספיקא המתהפך להחמיר וכיון שספק ספיקא להחמיר נלמד רק מספק ספיקא להקל אין להחמיר בספק ספיקא כזה. אך בלאו הכי הרי מוכרע כנ"ל שהוא רק אסמכתא ויש על כל פנים ספק שבפעם אחת מותר. אך מכל מקום אין להתיר לכתחילה ובהנ"ל יש (עפ"י הנ"ל בצירוף עם מ"ש במק"א) כתריס בפני הפורעניות ועל כל פנים אחר תשובה בחרטה ועזיבה ווידוי אין עוד פתחון פה לעשות שום רושם חטא על כל פנים לגבי שוגג:"

וברור שעל כך כתב הרב קוק בפסקת "תהפוכות הנטיות הטבעיות" (אורות הקודש, חלק ג', שער שני: דרך הקודש, סדר שלישי, סימן ל"ה, עמ' רצ"ז) -

"ומקצת הטינא באופן שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעוקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל הדג הבא מבית הציד, רצה לאכלו צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם."

דהיינו, שהבין שבדרך אקראי, להומוסקסואל מותר להגיע למימוש היצר מצד איסור זרע לבטלה (אין כאן היתר להעראה, דהיינו, הכנסת איבר המין הזכרי לגופו של זכר אחר מאחוריו, אך כן לגיפוף ספונטאני) [הקלקול של ההומוסקסואל הוא בראשית היצירה, דהיינו ביכולת החיבור שלו עם עולם העשיה, אבל לא בעצם שורש חייו. הומוסקסואל מוגבל מלהביא ילדים בדרך הטבע ובזה קלקולו, אבל זה לא אומר שאחד משורשי חייו מקולקל ושהוא לא צריך ללכת לפי נטייתו, כמוכח בדברים עצמם.]


מבחינה הלכתית, כיום אינני מכיר פסק הלכה שמנסה להיות נאמן לדרך המלך של פסיקת ההלכה, ולא מסתמך על טענות שוליות מבחינת הדיון ההלכתי להתיר קרבה מינית כלשהי של הומוסקסואלים. אם כי לא ברור שמקום צורך כזה של הציבור ההומוסקסואלי, איננו נימוק בפני עצמו להסתמך על טענות, שלגבי רוב הציבור הן שוליות, וכך נאמר בתוספתא -

"לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא הוצרך להם שעה ויסמכו עליהם." (עדיות, א, ה)

ובמשנה -

"ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי חבירו ויסמוך עליו, שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ומנין." (עדויות, א, ה)

וכן בגמרא מצינו -

"כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (גמרא, ברכות ט', ע"א)

אך נראה באמת, כי מי שרוצה "לעשות האמת מפני שהיא אמת" (כדברי הרמב"ם הנ"ל), לא בהכרח ילך על פי הקו שמורה ההלכה, מתוך הבנת מהות ההלכה עצמה. וכך הרמב"ם כותב במורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ד -

"ממה שאתה צריך לדעת עוד, כי אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט, אלא כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מידה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם הרוב.
ואין שמים לב לדבר מועט האירוע, ולא לנזק שיהיה ליחיד מבני אדם בגלל אותה הגזרה וההנהגה התורתית. כי התורה היא דבר אלוהי, ויש לך ללמוד מן הדברים הטבעיים אשר אותם התועליות הכלליות המצויות בהן, יש בכללן ומתחייב מהן נזקים אישיים. כמו שנתבאר בדברנו ודברי זולתנו.
ועל פי הבחנה זו, כך אל תתפלא שאין מטרות התורה מתקיימים בכל אחד ואחד, אלא מתחייב בהחלט שימצאו אנשים שאיו אותו הניהול התורתי מביא להם שלמות, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יושג כל מה שמתחייב מהן בכל אחד ואחד, כי הכל מאלוה אחד ופועל אחד, נתנו מרועה אחד, והפך זה נמנע, וכבר ביארנו כי לנמנע טבע קבוע לא ישתנה לעולם.
ועוד על פי הבחנה זו לא יתכן שיהו המצוות נרשמות כפי שינויי מצבי בני אדם והזמנים, כמו הרכבת התרופה, שמיוחדת הרכבה לכל אדם כפי מזגו באותה העת, אלא ראוי שתהא ההנהגה התורתית מוחלטת כללית לכל, ואף על פי שיהא זה חיובי ביחס לאנשים, וביחס לאחרים אינו חיובי, כי אלו היו לפי היחידים, יהיה הפסד לכל, ונתת דבריך לשיעורין.
ומפני זה אין ראוי שיוגבלו הדברים המכוונים מטרה ראשונה שבתורה, לא בזמן ולא במקום, אלא יהיו הדינים החלטיים באופן כללי, כמו שאמר יתעלה 'הקהל חוקה אחת לכם', אלא מכוון בהם התועליות הכלליות שהן על הרוב כמו שביארנו."

וכך, בנוגע לתהליך הבנה אינטרוספקטיבית של הרצון האלהי לאינדבידואל, אנו יכולים להעזר בדברי רבי צדוק הכהן מלובין על שמיעה לאמת הפנימית האינטואיטיבית -

"[ואין קושיא מעתה איך סלקא דעתך שתהיה הנבואה רק לאלו החסירי דעת שוטים ותינוקות. רק כי באמת הקלא דהדרא הוא אצל כל אדם (על פי הביטוי "קול ה' בהדר" (תהלים, כ"ט, ד') [א.ג.]) רק שכל אחד שיש בו דעת הקול משתנה כפי דעתו כנ"ל עד שאין ניכר אמיתותו. מה שאין כן בשוטה ותינוקת הם כלים פשוטים שהקלא דהדרא שלהם הוא בלי כוונה מכוונת כלל ולכן הוא קלא דהדרא ברור]. וגם כן לחכמים פירוש חכמי ישראל האמיתים היודעים ומכירים שכל חכמתם מה' יתברך. ומכל מקום אינו פנים בפנים ממש כמו הנביאים שהיו יודעים בבירור גמור עד שיוכלו לומר כה אמר ה' על נביעות חכמתם כי לא היה נובע כלל מפי עצמם רק שומעים קול ה'. אבל חכמי ישראל החכמה נובעת מלב עצמם רק שהוא קלא דהדרא מקול ה' יתברך דעל ידי קול ה' יתברך נולד בהם אותו קול דדברי חכמה. והוא נדמה כאילו קול עצמם הוא ובאמת אינו אלא קול ה' יתברך רק שהוא אינו משיג הפנים דקול אלא האחוריים כשחוזר מתוך לב הבני אדם ושנראה כאילו קול זה מתחדש ממנו:" (דובר צדק' עמוד קע"ו - קע"ז)

ונראה שכך ראה הרב קוק עצמו תופעה של מרד ציבורי בהלכה -

"לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה." (ערפילי טוהר, ל')

לפיכך אין לראות בהכרח פריצת גדר הלכתית כעניין אנטי-מוסרי, כי אם לעתים מבטאת את המוסר עצמו, שההלכה עדיין לא הגיעה למעלתו [וכך עולה גם מדיונו של הראי"ה קוק באמרה בגמרא "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" (מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב')]. אנו יכולים לראות בהיתרים קונסרבטיביים לתקן היתר בהומוסקסואליות משום "מוסר הנביאים" המשך בדרך תורה זו של הראי"ה קוק.


יחד עם כל זאת ראוי להדגיש, שזו אשליה רעה, לחשוב שאם רוח הקודש או בת קול מורים לאדם דבר מה, הרי שמכאן שההלכה הכללית כמותו. אפשר לדבר על גילוי מוסרי, אפשר לדבר על גילוי אלוהי, איך אין מדובר בהלכה (ואדרבא, מי שאומר שההלכה הציבורית נקבעת על פי רחשי לבו, מוציא עצמו מהדיון). בנוגע להיתרים הלכתיים ברורים - כפי שכתבתי, אני עצמי לא מכיר היתר ברור בדרך המלך של העיון הפסיקתי לציבור, אני יודע שיש טוענים להיתרים מסוימים בשעת הדחק. יחד עם זאת אני לא מתייאש מלחקור ולחפש אחר ברירות קטיגורית פורמלית, ויש לי גם קצי חוט. אני מאמין שהעובדה שאני לא מכיר היתר פורמלי, או שרבנים עדיין לא מצאו היתר כזה, אינה אומרת בהכרח, שהוא לא ניתן למציאה. לדוגמא, יכול להיות שעצם הנחות המוצא של רוב הרבנים למיניות בכלל ולנטיות מיניות מיוחדות בפרט, הין שונות (נראה שסט ערכים מסוים נצרך מלכתחילה כדי לבחור ולהצליח במסלול חיים של רבנות כיום). הבעיה קשה, עצם ההבנה הביולוגית-פסיכולוגית של הומוסקסואל, שההלכה צריכה להכיל עליה את הקטגוריות שלה, היא בהתפתחות מדעית, והאופציות, ההקשרים והמסגרות של קרבה מינית פוטנציאלית, אף הם משתנים, מבחינה סוציולוגית (ובמבט ההיסטורי - אף האוטוריטות ההלכתיות משתנות). העובדה שעד היום הדבר לא מוכר כמותר בציבור האורתודוקסי, אינה מוכיחה שהוא לא יהיה מותר בעתיד בהמשך ההתפתחות המדעית והחברתית. למעשה, כל תגלית מדעית מתחילה מבעיה קשה וסתירה בין הנחות המוצא עד מציאת ההסבר האלגנטי לבעיה, שיכול להיות שאפילו לא התחלנו לחשוב בכיוונו מלכתחילה, והוא בדרך כלל פותר עוד בעיות מדעיות על הדרך בבחינת "חיפש אתונות ומצא מלוכה". על כן בשביל לפתור בעיות באמת, הדרך החשובה היא להיות מודעים להנחות כולן, גם שהן נראות סותרות ומקשות על האמונה. לא לחפש פתרון, אלא לחפש את התהליך - שהוא עניין חשוב בכל בעיה בחיים. (לעניות דעתי, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא דוגמא טובה לכך.) למעשה, כשמתרגלים להתחבר לתהליכים בחיים ולא רק להשגיות תוצאתית, הרבה פעמים מגלים שזה גם הרבה יותר כייף ומעצים.


המודעות להנחות המוצא ובמיוחד אלו הערכיות-אמוניות חשובה לא רק כתרגיל למדני. היא חשובה גם כמשפיעה על היחס הרגשי של העוסקים בסוגיה החברתית לאלמנטים הנכללים בבעיה, והיא עצמה חלק מתהליך של שינוי חברתי. לעניות דעתי, עצם המודעות החברתית להנחות מוצא ישרות מבחינה ערכית ואמונית בסוגיה שלנו, גם אם הפתרון ההלכתי לא נמצא בפועל עדיין באופן ציבורי, יכול להשפיע, לדוגמא, על הזיקה הרגשית של כל אדם ליצר המין ולהתנהגות המינית שלו עצמו ושל מכריו (ולא משנה אם הוא או מכריו הומוסקסואלים או לא) , על טיב ההלכות שיתקבלו בציבור, במידה ויוקם אי פעם שוב מוסד בעל יכולת שינוי פסיקתי כמו הכנסת הגדולה והסנהדרין, וכמובן, שעל תפיסת היחס בין תורה ומוסר, וטבעיותה האנושית הרומנטית של הנבואה (ראה לדוגמא, אורות הנבואה, פרק א').


על כן אני מאמין בעיסוק אמוני והלכתי דווקא בדורנו בסוגיות של עריות. לא יתכן שדווקא בדור שלנו, בו המיניות מדוברת לא רק במקומות מבישים (שזה היה מאז שחר ההסטוריה) אלא אף במקומות ציבוריים והמוניים שתפקידם לשמור על הבריאות, האהבה והמוסר הציבורי, העיסוק התורני בסוגיות הללו יהיה נחלתם רק של יחידי סגולה (או "יחידי סגולה", המנצלים את האוטוריטה והבורות לפשעים מיניים). הלכות מיניות נדונו בבתי המדרש של חז"ל עצמם, ונידונים עד היום בבתי מדרש של רבנים, ועל כן מוכח שאין כאן שום חובה הלכתית שלא לדון בעריות בשלושה, אלא מדובר במגמה של שמירה על גורמי כח וסמכות, שהיתה טובה לתקופה בה ההמון לא יודע לנהל דיון, הגבלת ידע שכיום אבד עליה הכלח. כשם שכשעלה קרנו של המדע התיאורתי וההשכלה המטאפיזית, היה מקום רב יותר לעיסוק הפילוסופי והאמוני בתורה ולהתפשטותה של תורת הקבלה, למרות שלפי מסכת חגיגה (פרק ב', משנה א') אין דורשים בבראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, ואף לא הצטרכנו לדיון הלכתי פורמלי שיתיר זאת, כך גם בימינו כשעולה קרנו של העיסוק בבריאות המינית מתוך שאיפה לתיקון חברתי, חלה חובה על לומדי התורה לעסוק בהלכות מיניות ובחלקים האמוניים הקשורים בכך למטרה של תיקון אישי וחברתי, למרות שלכאורה אין דורשים בעריות בשלושה.


אני מזמין כל אדם המעוניין או המעוניינת לדון יחד בהלכות עריות להצטרף לרשימת אנשי הקשר באימיילים שאצור, ולשם כך לשלוח לי בקשה להצטרף לדיון לאימייל galeser@gmail.com.

דוגמא לניסיון הלכתי יפה להתיר ייחוד בין הומוסקסואלים, מצאתי אצל רפאל יהונתן קלנר פוליסוק בקונטרס "לשם התורה" מתוך הבנה שמשכב זכר איננו חלק מאיסורי עריות ממש, החל מהבנת מקומו בפסוקי המקרא, אשר מפסיק בינו לבין שאר העריות עניין ההקרבה למולך, ובהתחשב בתוספות דיבור המתחיל "המערה בזכור מהו" ביבמות, דף נ"ד, ע"ב. אוסיף אני על דבריו, שאפשר להשוות זאת גם לאיסור הוצאת זרע לבטלה ואיסור הרהור, שנחשבים לגילוי עריות, אך לא מאיסורי עריות ממש, ואף ספר החינוך נותן לאיסורי משכב זכר וזרע לבטלה טעם מוסרי זהה.

אני עצמי חשבתי לחקור אפשרות להגדרת הומוסקסואל כאנדרוגינוס, באשר החלק המוחי האחראי לייחום אצלו הוא נחשב לנקבי, והוא חלק ממערכת הרבייה. הרמב"ם מגדיר "אנדרוגינוס. מי שיש לו אברי הזרע הידועים לזכר ולנקבה והערבים קורין אותו בנתי" (פירוש המשנה לרמב"ם, ביכורים, א', ה'), כאמור בתקופתו חשבו אף שהזרע מגיע מהמוח, וזה עוד תמוכין לראות את החלק במוח האחראי לייחום כחלק ממערכת הרבייה. וחשבתי למצוא מקום להסדר פילגשות בין אנדרוגינוסים שיהיו פילגשים זה לזה בדוחק, שאם אנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמה כדעת רבי יוסי, אזי גם דרך זכרותו יהיה מותר, כמחשבה שהעלה התוספות יום טוב: "חייבין עליו סקילה כזכר. כתב הר"ב דווקא במקום זכרות. כלומר מאחריו. נ"י ועיין ברפ"ו. ובגמרא דס"ל דה"ק קרא את זכר לא תשכב משכבי אשה. את זכרות של מי שיש בו שני משכבות לא תשכב. וזכר גרידא נפקא ליה מואת. ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכ"פ הרמב"ם ולעיל פסקו דבריה בפני עצמו הוא. וכתב נ"י בשם הרשב"א וז"ל. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקיבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר. ושמא הוא סובר דאף ר"א סבר דבריה בפני עצמו הוא. אלא שחייבין עליו סקילה כזכר. מגזירת הכתיב דואת זכר וכו' וכי כתיב את זכר. לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבין במי שיש בו ב' משכבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכרות והיינו דאמרינן לא לכל אר"א אנדרוגינוס זכר הוא ע"כ:" (יבמות ח', ו') ויש לעיין עוד בדבר.


ואני תקווה שיחד נזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, לפול ולקום, והעיקר להיות בתהליך, ברוח התורה היפה של הרב קוק באורות התשובה פרק ה' -

ו*. הַתְּשׁוּבָה• קָדְמָה לָעוֹלָם*, וּלְפִיכָךְ הִיא יְסוֹד הָעוֹלָם. שְׁלֵמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים הִיא דַּוְקָא עִם הֶמְשֵׁךְ הִתְגַּלּוּתָם עַל פִּי טִבְעָם הָעַצְמִי•. וְכֵיוָן שֶׁהַטֶּבַע מִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ בַּעַל הִסְתַּכְּלוּת וְהַבְחָנָה, הֲרֵי הַחֵטְא מֻכְרָח הוּא מִצַּד זֶה. וְאֵין אָדָם צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. וּבִטּוּל עֶצֶם טִבְעִיּוּתָם שֶׁל הַחַיִּים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בִּלְתִּי–חוֹטֵא, זֶהוּ עַצְמוֹ הַחֵטְא הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא* עַל הַנָּפֶש"•. עַל כֵּן הַתְּשׁוּבָה מְתַקֶּנֶת אֶת הַקִּלְקוּל וּמַחֲזִירָה אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הַחַיִּים לִמְקוֹרוֹ דַּוְקָא בְּגִלּוּי יְסוֹד עַצְמִיּוּתָם הָעֶלְיוֹן•, עוֹלַם הַחֵרוּת, וְעַל שֵׁם כָּךְ מְכַנִּים שֵׁם ה' אֱלֹהִים חַיִּים.