מה מאפשר לי להיות מסורתי לנוכח האידאולוגיזם?

Updated: Sep 19

הקדמה


לעומת דתיים רבים שלפעמים "חוזרים בשאלה" וקוראים לעצמם "דתל"שים" או שיש הקוראים לעצמם "דתיים על הרצף" או "דתיים לייט", לי נח מאוד עם עמדה מסורתית. אני מרגיש לפעמים שדתיים רבים מתקשים לעבור לעמדה המסורתית משום שזה נשמע להם לא מספיק אידאולוגי, או לא מספיק שאפתני. יחד עם זאת עמדה כזו עשויה לתת להם נחת רוח מעיסוק אובססיבי בהגדרות.


ראיתי לנכון לכתוב פה אודות כמה סוגיות, שלדעתי, יישום נקודת המבט שלי בהן בחיי מאפשרות לי להיות מסורתי, ושדתיים רבים היו שמחים לקבל מהן השראה לאיזון והרפיה מהצורך הכמעט אובססיבי להגדרת סוג דתיותם. אני מאמין שהמסורתיות היא עמדת מפתח לאפשור נחת רוח מהעיסוק הזה.


א. מוסר במקום אתיקה


אני לא מחזיק באתיקה ג'ואיש-כריסטיאנית אלא יותר במוסר יהודו-ערבי. אני לא מחפש לבצע רפורמות בתחומי חיי, שישנו לי את החיים ולא שחיי הדת שלי יפעלו עלי אפ-בוטום אלא בוטום-אפ. נאמר - "נעשה ונשמע" ולא "נשמע ונעשה". מתוך שאני מתפלל אני מאמין ולא ההיפך. אני לא מחפש טרנספורמציות ומהפכות בחיי, אלא לקיים את המקובל ומקסימום ללמוד עוד ארחות חיים אחרים ולנסות מהם בחיי.


הנצרות הכנסייתית בקשה להתחיל במשיחיות ובמלכות השמים וליישם אותה בארץ. היא חיפשה תלאי חדש במקום הישן. אני מאמין ש"הברית הישנה" עדיין רלוונטית, והיא מוכרחת להיות הרקע שלפיה ניתן להבין את הנצרות. אני לא מוכן לעזוב את ארחות חיי כליל רק בגלל שלמדתי רעיונות נפלאים חדשים של חסד וחמלה.


יש לי שורשים ויסודות, ואילו הניסיונות לטעון למערכות ערכים חדשות בגלל מטאפיזיקה שונה, תמיד יבחנו אצלי בתערו של הכשל הנטורליסטי - בחינה איפה החוליה החלשה באידאולוגיה שמניחה שערך הוא טוב בראוי רק בגלל שמגמות בעולם פועלים בהתאמה אליו במצוי. על כן, לא אקבל צמצום סיפורים מכוננים בחיי רק בגלל שלמדתי סיפור חדש יפה אודות ישוע או הקוראן. אני יכול להבין שהנורמות והנרטיבים שמחייבים אותן צריכים להתרענן בחיי, אבל לא לשלול את כל ערכי חיי כליל ולהתחיל מחדש בפתאומיות. ההתקדמות וההשתפרות שלי צריכים להיות בעיקר אינטואיטיביים ורק באופן שולי אנליטיים.


ב. אהבת חינם וסובלנות


אין קבוצה בבני האדם שאני דוחה. מי ששונא קבוצה שלמה מבני האדם רק בגלל האידאולוגיה שלה יתחיל לקדש קבוצה נגדית כבעלת אידאולוגיה מקודשת. מי שמאמין שהאחר הוא מבני החושך, יאמין בהיותו מבני האור. ברגע זה הוא יתמסר ל"אור" שלו עד כדי אידאליזם קיצוני, שימנע מחייו להתנהל בוטום-אפ, אלא אפ-בוטום מתוך האידאולוגיה הקיצונית שלו.


לעומת זאת קהלת ממליץ - אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. הקומוניזם אינו אויבי המושבע, גם לא קרניבורים או מוסלמים. לכל דבר יש עת תחת השמים, עת לשותפות ועת לעצמאות, עת להתמסר עד תום ועת לבקש שלום ופשרה.


ג. אי חשיבות לסמלים אידאולוגיים


לא חשוב לי סמל של כיפה, לא אכפת לי ללכת יום אחד עם כיפה ויום אחד בלי, או לשים כיפה רק לאירועים דתיים. אני לא מזהה את עצמי עם הדעות שלי ולא בונה על כך את ערכי העצמי, ועל כן לא מרגיש עלבון על כך שאני לא מנופף בדעה עקבית. העיקר אצלי הוא הנף החיים, הזרימה של החיים, שאני משתדל לטפח ולא הדעות שלי, שעשויות להתחלף או להיות מובעות בדרכים שונות בהתאם לזמן ולמקום (אם כי אני כמובן משתדל לטפח גם את דעותיי).


ד. אין לקיים מצוות לשמן אלא לשם שמים


המצוות לא קדושות כשלעצמן אלא מפני שאנו רוצים לקדם את אהבת החינם בעזרתן. אני מוכן 'לחפף' במצווה כדי להיות אדם טוב יותר בסיטואציה מסוימת. מי שמאמין בקיום מצוות לשמן מתחיל לעבוד את המצוות ואת התורה במקום לעבוד את אלהים דרך המצוות.


אני מבין שגם התורה יכולה להיות סם המוות, ושתורה לשמה זו תורה עם ברכה תחילה. הברכה תחילה לפני לימוד התורה אומרת שאני עומד מול אלהים בחשבון הנפש שלי ולא מול ספר תורני, או מול רב, או אבא או אמא. הברכה על התורה אומרת, שהלימוד תורה הוא חלק מהתקשורת שלי עם אלהים, ולא עומד בזכות עצמו, והקשר שלי עם אלהים מחייב אותי לראות אם אני יכול להיות אדם טוב יותר באמצעות העיסוק בתורה. אם אני לא נעשה אדם יותר טוב באמצעות הלימוד, עדיף שאסגור את הספר, ואעסוק בגמילות חסדים לבריותיו של אלהים.


אפשר לחשוב על זה כך בקלות - אנו עובדים את אלהים ולא משתפים לו אף אל. אנו לא עובדים את אלהים ואת התורה ולא עובדים את המצוות. זו ממש אלילות. אנו עובדים את אלהים בכך שאנו מטפחים את העולם שהוא ברא עבורנו.


ה. שתיקה ו'ויה נגטיבה'


אני מוכן לשתוק ולא להתווכח ויכוחים מיותרים שיציגו אותי כמזדהה עם עמדה אידאולוגית. לא אכפת לי שיחשבו שאני חסר דעה. דווקא השתיקה שלי לפעמים מקסימה יותר מכל התנצחות אידאולוגית. להתנצחויות אידאולוגיות יש אפקט שלילי, כי הן יוצרות גם דיסוננס קוגניטיבי, שמקשה על המתנצח להפטר מהצהרותיו בעת הויכוח.


השתיקה והדממה ברגעים שלי עם עצמי מאפשרת לי להפנים את המסר ש"לא ברעש יהוה" אלא ב"קול דממה דקה" כפי שהבין אליהו. כל התיאורים לא יתארוהו וממילא הוא לא מבקש ממני להפוך את חיי אלא לדמום לנוכח היותו ולנוכח כבודו שממלא כל הארץ. החיים הדתיים שלי יותר מבוססים על דממה מאשר על שיח אינטלקטואלי. השיח האינטלקטואלי הוא רק כלי טכני של הנשמה ולא ההיפך.


ו. מוכנות שלחיים שלי לא תהיה משמעות שאני מבין


לפעמים אני לא יודע מה אני תורם לעולם וזה בסדר. מותר גם לא לדעת מה משמעות חיי ולתת לעצמי לגלות אותה בזמן מאוחר יותר. כשאתה מבין שלא חייבת להיות כל רגע משמעות גלויה לחייך, אתה יכול לתת לעצמך פשוט לחיות בלי להצטרך לכללים דתיים בעלי משמעות מטאפיזית לסתום לך את הפצעים המגרדים.


מצאתי לנכון לעשות בחיי ממש תרגילי חשיפה מכוונת לחוסר המשמעות שלי כבריה פשוטה ואפסית. לפעמים אני שותק במדיטציה לנוכח חוסר המשמעות שלי ושל חיי, אני נותן לכאב ולדכאון הריקנות לחלוף בלבי בעת המדיטציה ולתת לחוויה של השלמה והכלה לאפשר לי לחיות לנוכח חוסר המשמעות. זה מאפשר לי להיות נוכח כאן ועכשיו ולא לברוח לחפש לחשוב עצמי לנציגה של איזושהי אידאולוגיה בארץ.


ז. סיכום


אני חושב שבדרך הזו שהצגתי כאן אני שומר על חיי מגאווה אידאולוגית, מתליית חיי באינטרס אגואיסטי שמלביש עצמו באידאולוגיות שונות ופשוט ממשיך בהנף החיים את המקובל. ברור שיחד עם זאת אני גם שאני מתעניין בארחות חיים אחרות ומידי פעם מבצע שינויים קלים בחיי בהתאם לגילויים חדשים ומעניינים שבא לי ונשמע לי נכון ליישם.


זה מאפשר לי להיות מסורתי. פשוט להמשיך את מה שקיים, את ירושת הדורות יחד עם למוד על מנהגיו של הזולת תוך כדי ביצוע שינויים עדינים בחיי לנוכח תשובות מעטות לשאלות הקיומיות הפתוחות של החיים. זה מה שמאפשר לי לשמור תורה ומצוות גם שלא מתוך דתיות.