מצוות כיבוש הארץ - האמנם? על ההנחה הלא מבוססת כי ההלכה מחייבת שליטה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל השלמה

בפוסט זה ברצוני לכתוב על הזווית ההלכתית בעניין השאלה אם חובה על יהודים לפי ההלכה לשלוט בכל ארץ ישראל כיום. אני אציג כאן כמה עניינים שחשוב לזכור בתוך כל הדיבורים הפוליטיים והמגזריים על חלוקת הארץ, בשביל שלא לערבב שיקולים הלכתיים עם הבטחוניים או הלאומיים. אטען שאין לא להניח כאילו ההלכה מחייבת שליטה יהודית בלעדית על כמה שיותר שטחים. את הטיעונים אציג בקצרה, ואת למען יחקור בהם הקורא ולא יסמוך עלי אלא ככיוונים לחקירה עצמית, כפי שראוי להקדיש מחשבה וכובד ראש לעניין חשוב זה.


א. אין בקנון הפסיקה האורתודוקסי - המשנה והתלמוד - שום אזכור של הלכה שיש לכבוש את הארץ כולה או לשלוט בה. המצווה היחידה על יהודים היא לעלות לארץ ולשבת בה. זוהי "מצוות יישוב הארץ" לעומת "מצוות כיבוש הארץ" (שהיא האחרונה מופיעה רק אצל הרמב"ן ויש לסייגה מאוד גם מבחינת דעת הרמב"ן וגם מבחינת המשקל שיש לתת לדעת הרמב"ן כפי שאכתוב בסעיפים ד' ו-ה').


ב. הרמב"ם שכתב את ספר קיצור ההלכות הראשון על פי חז"ל (משנה תורה) לא כתב בשום מקום שמצווה לכבוש את הארץ או לשלוט בה, וזאת למרות שכתב בפירוט על הלכות שכלל לא נהגו בזמנו כמו הלכות המקדש.


ג. בעניין ההנחה המטא הלכתית שלכאורה ברור מאליו שיש לכבוש את הארץ ואין זה צריך להיות כתוב, שמעתי פעם את הרב אורי שרקי מתרץ שהנימוק לחוסר האזכור ברמב"ם הוא שכיבוש הארץ היא המצווה הכללית ביותר והכי ברורה מאליה. למען האמת, לא ברור לי על מה הרב שרקי מסתמך, אך אני מניח שמדובר או בפרשנות של הרמב"ם בהנחת מוצא של קבלת דברי הרמב"ן, נקודת מוצא שאיננה מתחייבת כלל ועיקר להבנת הרמב"ם עצמו, או מנקודת מוצא קבלית הרואה את התגשמות כל השפע האלהי בספירת המלכות שקשורה לארץ, ואז לכאורה ההגעה לארץ היא שקולה לקיבוץ נדחי ישראל מכל צדדי האורות שאספו באומות אל המלכות הארצית וזו לכאורה מטרת כל התורה כולה. לעומת זאת, גם אם נקבל את ההנחה הקבלית הזו, במקרא ישיבה בארץ מוצגת הרבה פעמים - והייתי אומר לרוב - כשכר על קיום המצוות ולא כמצווה בפני עצמה. כמו כן, אני מציע לראות בפסוק הבא את ההזהרה מלחשוב כך -

"כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ." (ישעיה ס"ב ה')

הפסוק מלמד כי מחשבת בעילת הארץ היא אכן מחשבת עם ישראל שרוצה לחזור ולשייך אותה אליו, לשלוט עליה, אולם הפסוק מגנה את מחשבת ההשתלטות הזו ומדמה אותה כיחסים אסורים של גילוי עריות בין בנים לאמם. לעומת זאת הפסוק מעודד את החזרה לארץ ככל שהדבר שייך לתחום הציווי האלוהי, דהיינו, ככל הדבר בגדר מצווה הלכתית-אלהית ולא בגדר גאווה לאומית של דריסת רגל בארץ. לא אנחנו המוקד אלא ה' יתברך.


ד. הפוסק הראשון שמזכיר מצווה לכבוש את הארץ הוא הרמב"ן. פוסק נחשב מאוד, אבל לא משלושת הפוסקים המובילים במעמדם בפסיקה. והיו שחלקו עליו. למעשה, הטיעון שלו הוא ישירות מהמקרא, ובמובן זה הוא מנסה לתפוס מעמד כמו של תנאים ואמוראים שיכלו לחדש הלכות מתוקף הסמכתם, בעוד הוא עצמו לא קיבל הסמכה לרבנות בשרשרת הסמיכה שפסקה לה כבר בחתימת הגמרא. אם נגש לטיעון הענייני שלו ולא נקבל אותו כאוטוריטה, הרי שכמו שהוא לומד ממצוות כיבוש יהושע שיש לכבוש את הארץ - מצווה שהתקיימה בזמן שבעת העממים, שלגביהם יש עוד הרבה הלכות מלחמה מיוחדות, לעומת מעמדם ההלכתי של סתם גויים ובטח שלעומת גוים מקיימי שבע מצוות בני נח כמו המאמינים בנצרות ובאסלם - כך גם היה יכול ללמוד מאיסור המעפילים שאסור לכבוש את הארץ, ודוגמא למצוות התלויות בארץ שהשתנו בפשט המקרא עצמו הם מידות המקדש ביחזקאל ושינויי הלכות קרבנות ביחזקאל לעומת החומשים. כמו כן, תמיד מצוות שתלויות בארץ עוברות שינויים כמו גם מקום המשכן, קיבוע מקום המקדש בזמן דוד המלך בגורן ארוונה היבוסי וקבוע והחלת הלכות ערים מוקפות חומה לעניין קריאת מגילה. ובקיצור, קשה לקבל את דעת הרמב"ן שאפשר ללמוד ממצוות כיבוש יהושע בזמנה שבפשט המקרא לגבי ימינו, ועוד יותר קשה לקבלה מכיוון שהיא דעת יחיד.


ה. גם הרמב"ן, המורה שיש מצווה לכבוש את הארץ מורה שיש לשלוט שליטה יהודית, אך אינו מורה שהמדינה לא יכולה להיות בשליטה של יהודים ושאינם יהודים יחד, לדוגמא - שלטון משותף דמוקרטי. הרמב"ן מלמד שהחובה היא -

"ולא נעזבה ביד זולתי מן האומות או לשממה"

אך ודאי ששליטה דמוקרטית משותפת עם עמים אחרים בכל שטח ארץ ישראל, איננה יכולה להחשב ל"עזיבת הארץ" לאחת האומות ואיננה אסורה גם לדעת הרמב"ן.


ו. איסור לא תחנם, שאסור לתת חנית ישיבה בארץ לגוי, מוגדר בהלכה לגוים, שאינם שומרים שבע מצוות בני נח. מדובר על גוים שאינם מאמינים באל אחד, אינם שומרים על עריות, בתי משפט, איסור רצח, איסור גזל, אבר מן החי וכו', בעוד שספק אם נוצרים נחשבים שומרי שבע מצוות בני נוח, שחלקם מאמינים בשילוש מוגשם וחלקם לא (ומכל מקום נפסק בדרך כלל, לפי דעת רבי מנחם המאירי, שהותר לגוים להאמין בה' ובאל נוסף), הרי שמוסלמים ודאי שכן. על כן אין האיסור רלוונטי לגבי מוסלמים (וכנראה שגם לא לגבי נוצרים).


ז. אמנם הארץ הובטחה לאברהם לפי המקרא (כשכר ולא כמצוות כיבוש), אבל לפי הפשט בספר בראשית הזרע שמקבל את הארץ יכול להחשב גם כישמעאל (תלוי בפרשנות המילה "זרעך" - האם מדובר רק על יצחק או גם על ישמעאל? והרי גם המוסלמים עושים ברית מילה ואפילו עם כוונה להמשיך את דתו של אברהם אבינו).


ח. אני מסכים שהטון של מדרשי המקרא הוא לומר שרק יצחק נחשב היורש של אברהם, אבל מלבד שלא פוסקים לפי מדרשים, הרי שאפילו אם נקבל את האתוס המדרשי הדומיננטי, הרי שאחד המדרשים הראשונים שכל ילד לומד הוא המדרש שמביא רש"י על הפסוק הראשון בתורה על בריאת הארץ, שם אומר רבי יצחק -

"כל הארץ של הקב"ה היא. ברצונו נתנה להם, וברצונו נתנה לנו."

האם יש כאן אמירה שהארץ שייכת רק לישראל? שוב - "ברצונו נתנה להם", כך הסב את תשומת לבי הרב יובל שרלו.

כמו כן, הראה לי פעם הרב יובל שרלו (ואינני יודע אם הוא מסכים לרוח הפוסט הזה) שנאמר בברית בין הבתרים שישראל לא יכנסו לארץ בגלל שיש גם לאמורי חשבון של שכר ועונש לגבי הישיבה בארץ ישראל -

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה." (בראשית, ט"ו, ט"ז)

דהיינו - גם לאמורי יש חשבון של חובות וזכויות על פי המצוות שהם מקיימים, אם הארץ שייכת להם או לא.


לסיכום, אני טוען שאי אפשר למצוא בהלכה סימוכין לכך שיש חובה הלכתית בימינו לקיים שליטה יהודית בכל ארץ ישראל השלמה. אני טוען כי מבחינה הלכתית יש מצווה ליישב את הארץ, אך לא לשלוט בכולה. יוצא מכלל זה הוא הרמב"ן הדורש שליטה יהודית בכל ארץ ישראל ורוח המדרש מסייעתו, אמנם הוא דעת יחיד, אשר איננה מסתמכת על שיקולים הלכתיים פורמליים אלא על פרשנות מסוימת ומוטלת בספק של המקרא עצמו. כמו כן גם לפי דעת הרמב"ן אין איסור לקיים שליטה משותפת על ארץ ישראל עם עמים אחרים השומרים שבע מצוות בני נח כמוסלמים וכנראה גם נוצרים.


יהי רצון שישכין ה' יתברך שלום בין כל בריותיו.