על אמונת הייחוד ועל הדתות - בין האל הלא נתפס לאל המצווה ועל האחדות העולמית

Updated: Jul 29

"אלוהים הוא האיום הגדול ביותר על הדת" (ד"ר מיכה גודמן)


"נשמתי רחבה, גדולה ואדירה. אני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי. מלא אנכי עז וחופש. הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי. בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור - להציג על הגיליון את כל הגות לבבי. איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד. סוף כל סוף האור יתנוצץ." (הראי"ה קוק, שמונה קבצים, א', רצ"ה)


"אל תגידו יום יבוא -

הביאו את היום!

כי לא חלום הוא

ובכל הכיכרות

הריעו רק שלום!"

(שיר לשלום, יענקל'ה רוטבליט)


א. הקדמה


בספרי מטאפיזיקה רבים, המנסים להוכיח את קיום האל, המסקנה היא שלא רק שלא ניתן להוכיח את קיומו, אלא שהמילה "קיים" כפי שאנו מכירים אותה כנסובה על דברים בעולם, איננה יכולה להיות נסובה על אלהים ולהשאר עם מובנה. אנו יכולים להכיר במגמה הזו החל מתורתו של פרמנידס, דרך פלוטינוס, הרמב"ם, שפינוזה, היידגר, ויטגנשטיין, ועוד ועוד. בזרמים רבים במזרח כמו במערב אפשר לראות בשתיקה (ויותר נכון - בשתיקה הפנימית) את הדרך הטובה ביותר לשבור את המחיצות בין התודעה לאלהים, או ל"ממשות" או ל"אמת".


אמונת הייחוד הדתית עצמה, מנתבת את המעמיקים בה לאותן מחוזות פילוסופיים (כפי שאראה להלן), אך למרבה האירוניה דווקא בשיא התובנה הפילוסופית נשאר האדם הדתי לכאורה במבוכה, כאשר לא ברור מה הקשר בין אלהים, שאי אפשר לדבר עליו כלל, לבין מושגי ההתגלות הנבואית, הרצון האלהי, או בפרקטיקה היומיומית - התפילה ל"אוזניו של אלהים" או ל"כושר שמיעתו".


המאמר הזה, מטרתו להוביל את הנפש חזרה ב"מסע האודיסאה" שלה מאלהים אל הדת, אך יותר מזה - אל הדתות. ברצוני לטעון כאן לגישה המקבלת את הנחות היסוד של הדאיזם, אך לא רואה אותן מנוגדות לדת. זאת מתוך הבנה ניאו-חסידית קוסמופוליטית, אשר רואה במעשה המוסרי לא רק את המעשה הנכון, ולא רק את המעשה הדתי, מבחינת הממסד הדתי, אלא כרצון האל ממש, המסייע בקשר אישי עמו. לשם כך, לא אסתפק בהוכחות מטאפיזיות בלבד, אלא אדגים את ההשלכות של התובנות הללו על הדתות האמפיריות, בבחינת הפסוק ממלאכי -

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. (מלאכי, א', י"א)

וברוח התורה של רבי נחמן -

כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת, ח', א'): "חכמת אדם תאיר פניו". (ליקוטי מוהר"ן, א')

ומתוך ההבנה הפשוטה שניסח שפינוזה -

אלוהים או הטבע (אתיקה, חלק ד', הקדמה)

ב. לדבר על אלהים - האם זה באפשר?


נניח שאנו מדברים על משהו. הכוונה היא שאנו מייחסים לו תכונות או פעולות, שהרי כל משפט הוא משפט שמני (מתאר בתואר השם) או משפט פועלי (מתאר בפעלים). כדי לדבר על אלהים, עלינו להניח מראש שאפשר לתאר אותו, שאפשר ליחס לו תכונות או שהוא יכול לפעול. למעשה, כל תיאור כזה, אם אנו מייחסים לו מובן לוגי, מניח מראש שאלהים איננו אחד באחדות גמורה.


מדוע?


בשביל להבין זאת אשתמש, כדרך הרמב"ם, במטאפיזיקה של אריסטו. אריסטו טען שיש עצמים, שעניינם מהות בעלת קביעות, אשר כוללים פרדיקטים - תכונות מקריות, דהיינו, אינן שייכות לעצם הגדרת הדבר, ותיאורטית העצם היה יכול להתקיים בלעדיהן. הלוגיקה הלשונית הפשוטה היא אריסטוטלית, היא מחלקת את המשפט לתחביר של נושא ונשוא, כאשר הנושא הוא עצם, שהנשוא הוא פרדיקט שלו. לדוגמא, במשפט "רוני יפה." רוני (הנושא) הוא עצם שיכול להיות יפה (הנשוא) ויכול להיות לא יפה, וכיום, ואולי תמיד, הוא יפה. כך במשפט "רוני הולך." רוני (הנושא) הוא עצם, שיכול ללכת ("הולך" - הנשוא), ויכול שלא ללכת, וכעת רוני הולך.


בשביל לומר שאלהים הוא בעל תואר, אנו מחויבים לומר שהוא מחולק למהות האלוהית עצמה ולתואר המקרי שלה, אך אמירה זו סותרת את האמונה כי "יהוה אחד".


כעת, הבה נבחן את הרעיון שאלהים איננו מכיל בעצמו חילוק, אך "גורם לשינויים בעולם", ועל כן הוא "פועל".


לשם כך עלינו לבחון את מושג ה"גרימה" כשלעצמו. מתי אנו אומרים ש-A גורם ל-B? הפילוסוף דיוויד יום בספרו "מסכת טבע האדם" שואל שוב ושוב את הקורא - האם פעם הבחנת ב"גרימה"? המסקנה שלו היא שאיננו מבחינים בחושינו בגרימה, אך כשאנו רואים שני מאורעות סמוכים, שכש-A מתקיים, אזי B מתקיים (אחריו), ואילו כש-A לא מתקיים, B לא מתקיים אחריו (שהרי אחרת B לא תלוי ב-A באמת), אנו מזהים, מה שאנו מתרגמים לעצמנו כ"גרימה".


בשביל לזהות שאלהים הוא גורם, אנו צריכים לומר - או שהוא לפעמים אינו מתקיים, או שחלק בו לפעמים לא מתקיים. אך למעשה, שתי האופציות לא אפשריות לגבי אמונת הייחוד, שהרי לאלהים אין גבול שעד אליו הוא קיים ומחוצה לו הוא אינו קיים (אם היה לו גבול, אזי היה לו תואר ואת זה שללנו, יחד עם זאת אנו אכן מוגבלים, ועל כן אנו רואים מציאות חלקית, המקבילה בגסותה לחלקיות של המקום שאנו ממלאים בישותנו, בגאוותנו, באשליות שלנו, בהנחות השקריות שלנו וכו') וכמובן שאין לו חלקים.


המילה "ברא", שבפסוק הראשון בתורה, איננה במשמעות לוגית של "גרם", אלא במשמעות מטאפורית של עצם השינוי הנחקק בהוויה, על דרך הפסוק ביחזקאל -

וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ עִיר בָּרֵא." (יחזקאל, מ"ג, כ"א)

דהיינו, שיחזקאל נצטווה לסלול דרך, וכך אנו אומרים גם בעברית מודרנית "לברוא יערות", והכוונה - לעצבם בכריתת עצים.


על כן אומר הרמב"ם על פי תהלים - "לך תהילה דומיה" (תהלים, ס"ה, ב'). איננו יכולים לדבר עליו, אז עדיף שנשתוק. אנו יכולים להעמיק את השתיקה, בכך שנשלול עוד ועוד דיבורים עליו, עוד ועוד מחשבות עליו, אבל העיקר היא השתיקה.


למרות שאמונת הייחוד היא האמונה הפשוטה של כל אדם, ישנם צללים אליליים, שהחברה האנושית מטילה עלינו, ולפעמים אנו מתקשים להתגבר עליהם. מכיוון שזהו מאמר עיוני, אסתפק בהצבעה על הרציונל המטאפיזי, שחוזר בהרבה מההוכחות, המישירות בחזרה את הדעת לאמונה הפשוטה, והוא - שגם כאשר אנו מדברים על ריבוי, אנו רואים אותו כמצוי במציאות אחת, שהיא המקום של הריבוי הזה, הראיה לכך היא שתמיד אנו מוצאים יחס בין החלקים, וזה מראה שהם חולקים ממד משותף. (קאנט ראה בכך "פוסטולטים של התבונה", אך אין צורך להגיע לניסוחו המתמקד בסובייקטיביות האנושית, מיקוד המסתכן ברגרסיות רפלקטיביות אינסופיות, שכולל בתוכו גם סתירה מיסטית בין החוויה הפנומנית לקיום החומר או הדבר כשלעצמו, סתירה הכוללת בתוכה שְׁנִיּוּת בפני עצמה.)


ג. השתיקה, האינטואיציה, בעיית אינדוקציה והמוסר ההסכמי


את הפרקטיקה של השתיקה פיתחו לנו במזרח. הפילוסופיה ההודית, לדוגמא, היא בדרך כלל פילוסופיה של שלילה, של "הסרת האבק מהעיניים". כך פטנג'לי מלמד להכחיד את התודעה ביוגה, כדי היות מואר ב"פורושה" - "המהות", כפי שהצביע עליה גם שנקרה, כך הנזירים נוהגים לפרוש מהתשוקה, כדי שאושר הג'האנות יאיר להם. אין ספק שהשתיקה הפיזית היא פרקטיקה כלל עולמית, שפיתוחיה התודעתיים שוטפים את המערב כיום בעיקר מתוך התורות הבודהיסטיות.


אך נראה שבזרמים מסוימים במזרח כמו בדאואיזם הסיני שהתפתח לזן, בד בבד עם השתיקה, למד המתרגל לזרום בתנועות גופו ביחד עם זרם ההוויה. מה שאנו רואים במערב כפעולה אינטואיטיבית, שמבשרה הגדול ביותר היה כנראה פרידריך ניטשה במוסרו ש"מעבר לטוב ולרוע", וראה בה פתרון לבעיית הניהיליזם האירופאי,פעולה זו נחשבה אצל הדאואיסטים כ"מעשה באין מעשה", או בדוגמא שמביא ג'ואנג' דזה - כמו הקצב שמבתר בסכינו באופן חלק את מפרקי הבהמה.


בעוד המדע והמוסר ההסכמיים, שלכאורה מנתחים ומרשתים את המציאות לחלקים, סובלים מחוסר הנמקה משווע, החל מבעיית האינדוקציה (שהיא בעיה כבר בתורת ההכרה המדעית, שמפריכה כל הנמקה תיאורטית, המתיימרת להיות יכיחה לוגית, בפילוסופיה של המדע), המעמידה בסימן שאלה את הלגיטימיות של ההיסק האינדוקטיבי, שמסמן מהויות לכאורה עצמאיות, ועד אינסוף סיבות לניהיליזם מוסרי (אי אפשרות ליישם אף לא תורה מוסרית אחת מסדר שני באופן מנומק דיו בסיטואציה מוסרית), הרי שהדאואיסט חי במציאות בה הכל אחד, הוא אחד עמה, וכך גם האינטואיציה המוסרית, מעשיו, דיבוריו, הכל אחד, ומקיים הלכה למעשה, כי "יהוה אחד". במציאות זו בה "יהוה אחד" אין לומר רק ש"הציווי אלוהי" מכיוון, ש"האל מצווה", אלא שהאל אחד עם הציווי, הוא הכל והכל הוא, "אין עוד מלבדו" (דברים, ד', ל"ה).


כך אמרתם של חז"ל -

שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (בראשית רבה, ס"ח, ט')

מובנת על דרך הפסוק -

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. (קהלת, ג', י"א)

והיינו, "גם את ההעלם נתן בלבם", שמרוב שחוקרים באנליזה, בניתוח לסימוני הגדרות, לא מגלים את האינסופיות הכולית היפה המתגלה כבעת אחת (כתיאורו של שפינוזה, בהסתכלות שכלית אינטואיטיבית על הכל בבת אחת, וכפי שאנו עוצמים עיננו ואומרים - "שמע ישראל, יהוה אלהינו יהוה אחד").


ד. השפה, אידאת הדת והתפילה


אנו חיים בחברה. איננו חיים מתוך ספונטאניות אישית. ומרגע שספונטאניות של אדם אחד פוגשת ספונטאניות של אדם אחר, נוצרת ביניהם שפה. בתחילה ההכרות היא ספונטאנית, אך כאשר ההתנהגות מעוררת תגובות מסוימות בצדדים השונים להכרות, כבר מתפתחת שפה. כך נוצרים הסכמים. הסכמים הם לא רעים, אבל אין להם קיום משל עצמם ללא הקשר. חטא הדעת מתחיל כאשר אנו מתחילים ליחס להסכמיות ערך משל עצמה, שלכאורה מנותק מההקשר הספונטאני של ההוויה. אנו מנסים לכאורה לדעת סימנים במנותק מההקשר שלהם.


אבל לא רק שהסכמיות היא לא רעה כשלעצמה, אלא שהיא חלק מזרימת ההוויה, שאנו מסוגלים לשתיקה לפניה, והיינו, שאפשר לשתוק גם בדיבור. הכיצד? האם המודט הממלמל מנטרה הוא שותק או מדבר? שפתיו נעות, צלילים נשמעים, אך הוא אינו מדבר. אינו מדבר על דבר. כך הורה פרופ' ישעיה ליבוביץ להתפלל, שהתפילה תהיה כמו ספר טלפונים. לא שאין משמעות למילות התפילה, רק שיש לשתוק לנוכח המילים שיוצאות מהפה שאומרן. וכך דרש הבעל שם טוב - "צהר תעשה לתיבה" (בראשית, ו', ט"ז) - שנפתח לתיבות המילים, לביטוי הפיזי של המילים עצמו.


אחרי שאדם מפתח שפה ודיאלוג עם הזולת הוא מסוגל לגם להשיח את נפשו בשפה שלמד. אז הוא נפגש עם אלהים. כך בפרק א' שבחלק א' במורה נבוכים לרמב"ם כותב הרמב"ם, שצלם אלהים של האדם הוא בכך שהאדם מזכיר את אלהים, כפי שצלמי עבודה זרה מזכירים את אליליהם, המפגש עם הזולת, רק הוא מאפשר את התפילה. וכך כותב מרטין בובר -

הקווים המאורכים של הזיקות נפגשים זה בזה באתה הנצחי. כל אתה שנתייחד הוא אשנב אליו [אל האתה נצחי, אלוהים א.ג.]. (בובר, בסוד שיח, אני ואתה, 1980 , עמ' 57)

וכפי שפרשת משפטים שבספר שמות, המלמדת דיני נזיקין קודמת לפרשת תרומה, המלמדת בניית המשכן להשראת שכינה, כך הדת במהותה צריכה לכונן הסכמים משפטיים בין אדם לחברו, לפני שהיא ממסדת את הקרבת הקרבנות והעבודה שבלב.


ה. "מה רב טובך" - השכר האלוהי לאדם ולחברה הדתיים והעולם הבא


התשובה האלוהית לאדם הדתי היא השכר, והוא דווקא בבחינת -

"וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים, ע"ג, כ"ח)

השכר איננו מתחדש, כפי שאלהים איננו מתחדש. האדם הוא שמרבה בשתיקה, וממעיט בדיבור על אלהים, וממילא המחיצות בינו לבין האלהים נשברות. אלהים איננו מתגלה, אלא שהאדם מגלה. לא גילוי של הגעה אל האלהים, אלא של הסרת המסכים, המכוננים את זהותו כישות נפרדת. השכר לחברה הדתית הוא שכר האחדות. והסרת המסכים בין אדם לרעהו.


כך העונש על ההתרחקות מהאל מתואר כמסכים עצמם בספר ויקרא בפרשת בחוקותי -

"כז וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. כח וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם." (ויקרא, כ"ו)

למעשה, גם השכר אחרי מות הגוף, נמדד לפי המסכים, אשר כוננו את זהותו של האדם כמהות נפרדת בהיותו בגוף. וזאת מוכח, שהרי -

1. נראה שאין להכחיש, שאנו מזוהים עם זיכרוננו. וגם שהמוח השולף את הזיכרונות תמיד נמצא בהווה, על כל פנים ברי שהזיכרון עצמו מקושר להווה ולעבר גם יחד, שהרי צופה הוא על העבר, וכשאנו נזכרים אנו מודעים היטב שלא דמיון בעלמא עולה לפנינו, אלא פיסה מן העבר, ואנו מודעים אפילו מתי הדבר קרה בעבר, גם שאין בזיכרון שום סימן לזמן בצבעים ובצלילים בריחות ובטעמים ובמישוש שבו.

2. כפי שכל חוש צריך להימצא במימד שאותו הוא חש, כגון, חמשת החושים שנמצאים באיברים במרחב, כך גם כושר הזיכרון צריך להימצא בעבר ולא רק במוח שבהווה, השולף אותו.

3. למעשה, גם כשהמוח אינו שולף זיכרונות מסוימים כלל, הרי שהם מעצבים את התוודעותנו לחוויות בהווה, כגון, שאנו רואים אדם, ומכירים אותו גם בלי להיזכר במפגשים איתו בעבר כלל, שהרי הזיכרון משפיע על התפיסה גם ללא שליפה שלו בדמיון. וממילא, גם כשהמוח ימות הזיכרון יעצב את התפיסה.

4. תפיסה של מה? ברור שלא נוכל לתפוס דבר ללא החושים ומערכת העצבים, אבל, נראה שדווקא בעודנו בתוך הגוף, המוח מעצב את החוויה, לפי התבניות שלו, וכשהגוף ימות תבניות המוח פשוט יפסיק לעצב את החוויה. אין זה אומר ש"הכל יהיה אין", שהרי זו טעות לוגית לחשוב בכלל שיש משמעות למשפט הזה (כפי שאמר פרמנידס - "והאין איננו"), אלא ההפך, שמסכי העיצוב המוחי יפלו, "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת, י"ב, ז').

וממילא:

- אז יישארו בינינו לבין האלהים רק המסכים שבזיכרוננו.


אם כן, להווכחות ישירה בכך, נזכר בנונסנס של המילים - "אחרי שנמות לא נתפוס כלום", שהרי "לחשוב על אין" זה נונסנס, וזה הרציונל של פרמינדס באמרו "האין איננו". אכן, אפשר לדבר על מות הגוף, אך דיבור על מות התודעה הוא נונסנס. כאן המוות כ"חוויית גבול", מגלה את הנונסנס במלל נפוץ.


וכך הרמב"ם מבין את מדרש "מות הנשיקה" של מרים אהרן ומשה שמתו "על פי יהוה" -

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו ב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.
ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו שאמרו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ (דברים לד ה) מלמד שמת בנשיקה (בבא בתרא יז א); וכן נאמר באהרן על פי ה׳ וימת שם (במדבר לג לח); וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה (בבא בתרא יז א), אבל לא זכר בה על פי ה' להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה; הכונה בשלשתם, שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש״י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א ב). וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כלם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך (ישעיהו נח ח); וישאר השכל ההוא אח״כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף, כמו שבארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו. (מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א)

נראה שהוכחה מטאפיזית זו אף מגובה אמפירית, בכך שאנשים שעברו מוות קליני, וזיכרונם חוזר להישלף על ידי הדמיון, שולפים את הזיכרון של היות ללא גוף, כ"אור פשוט אלוהי", שבוחן את כל זיכרונות חייהם בבת אחת (וראו ראיות אמפיריות רבות על מוות קליני במחקרו של הפילוסוף הפסיכולוג והרופא ריימונד מודי בספר "החיים שלאחר החיים").


אם כן, נראה שעיקר השכר בעולם הזה ובעולם הבא ניתן על העמקת השתיקה, דהיינו, על שלילת הדיבור על אלוהים. הדת (כמו גם תיקון המידות והתנאים הפיזיים הנוחים) יכולה לסייע לכך, אך כפי שנאמר בגמרא -

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה"? זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה.

ו. הדתות האמפיריות ואידאת הדת


אך האם אפשר לראות בדתות האמפיריות הקיימות היום במציאות מסגרות שאכן יכולות להפך לסם חיים? האם אדם יכול להיות דתי לגמרי ועדיין מאמין באמונת הייחוד ובהתאם גם ספונטאני לגמרי? והאם עצם העובדה שקיימות דתות שונות, המלמדות דרכי חיים מנוגדות, אינה מעידה על כך שאי אפשר לומר שכולן מלמדות את בני האדם לחיות באופן פשוט ספונטאני זה עם זה?


על התהיות האלו, נראה שיש לענות כך:


א. מכיוון שהדרך האתית שהתוויתי כאן, היא הדרך היחידה להשאר באמונת הייחוד, ובכל זאת למצוא מובן לכך שיש ציווי אלוהי, שהרי כפי שכתבתי, כל אופציה אחרת מלמדת על אל מחולק, כגון, שמחולק לעצמו ולרצון שלו, וזה ודאי לא אלהינו, ואילו ההשלכות של עבודת אל כזה, הינן בהכרח יצירת מסכים בעולם הזה ובעולם הבא. על כן, קודם כל נראה, שהזרמים בדתות הרלוונטיות לשאלת רצון האל הם דווקא אלו המתיישבים עם אמונת הייחוד והספונטאניות, ולשם כך עלינו לברור דווקא את הזרמים, שאינם מינות, מהבחינה שלנו. כך נראה, שאם נדבר על הדתות הגדולות, יוכלו להכנס תחת המשפחה הזו זרמים מהיהדות, מהנצרות (לדוגמא, שרואים את הבן כדבר האל אך לא כיהוה עצמו), מהאסלאם, מהבודהיזם, מהאינדואיזם (לדוגמא, שרואים את שמות האלים השונים כפנים שונים של האל האחד) ועוד, אך לא כל זרם בכל דת.


ב. האדם מראשיתו ספונטאני, ורק כאשר נפגש עם הדעת, נוצר הבלבול, מלאכת התיקון היא לחזור לחבר את הספונטאניות לדעת. על כן נראה, שמצד אחד, לא ניתן לצפות ממצב הדתות כיום להיות בבחינת סם חיים לכל אדם ולכל האדם, אך מכיוון שראשית יצירתן היה בספונטאניות (ביהדות, מלבד שהבנה זו נובעת מעצם הספונטאניות הכללית של המציאות, ניתן להבין זאת גם מכך שהתורה נתנה "על פי יהוה", וזאת בהתאם להבנת מות נשיקה, עליו נאמר גם "על פי יהוה", דהיינו שמדובר על ביטולו של משה לפני יהוה על ידי הסרת המסכים שכוננו את זהותו, ודרשו על מעמד הכרתי זה במסכת סוכה, דף ה', ע"א - "ר' יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום") מוכרח הוא שהן מכילות את ההנחות התיאולוגיות, המורות שהספוטאניות היא העיקר, ואף יש להניח אותן אפריורית בשביל הרמנויטיקה נכונה שלהן.


ביהדות אפשר לראות הדרכות ברוח זו כמו זו של רבי צדוק הכהן מלובלין -

"[ואין קושיא מעתה איך סלקא דעתך שתהיה הנבואה רק לאלו החסירי דעת שוטים ותינוקות. רק כי באמת הקלא דהדרא הוא אצל כל אדם (על פי הביטוי "קול ה' בהדר" (תהלים, כ"ט, ד') [א.ג.]) רק שכל אחד שיש בו דעת הקול משתנה כפי דעתו כנ"ל עד שאין ניכר אמיתותו. מה שאין כן בשוטה ותינוקת הם כלים פשוטים שהקלא דהדרא שלהם הוא בלי כוונה מכוונת כלל ולכן הוא קלא דהדרא ברור]. וגם כן לחכמים פירוש חכמי ישראל האמיתים היודעים ומכירים שכל חכמתם מה' יתברך. ומכל מקום אינו פנים בפנים ממש כמו הנביאים שהיו יודעים בבירור גמור עד שיוכלו לומר כה אמר ה' על נביעות חכמתם כי לא היה נובע כלל מפי עצמם רק שומעים קול ה'. אבל חכמי ישראל החכמה נובעת מלב עצמם רק שהוא קלא דהדרא מקול ה' יתברך דעל ידי קול ה' יתברך נולד בהם אותו קול דדברי חכמה. והוא נדמה כאילו קול עצמם הוא ובאמת אינו אלא קול ה' יתברך רק שהוא אינו משיג הפנים דקול אלא האחוריים כשחוזר מתוך לב הבני אדם ושנראה כאילו קול זה מתחדש ממנו:" (דובר צדק' עמוד קע"ו - קע"ז)

וכמו זו של הראי"ה קוק -

הַתְּשׁוּבָה• קָדְמָה לָעוֹלָם*, וּלְפִיכָךְ הִיא יְסוֹד הָעוֹלָם. שְׁלֵמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים הִיא דַּוְקָא עִם הֶמְשֵׁךְ הִתְגַּלּוּתָם עַל פִּי טִבְעָם הָעַצְמִי•. וְכֵיוָן שֶׁהַטֶּבַע מִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ בַּעַל הִסְתַּכְּלוּת וְהַבְחָנָה, הֲרֵי הַחֵטְא מֻכְרָח הוּא מִצַּד זֶה. וְאֵין אָדָם צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. וּבִטּוּל עֶצֶם טִבְעִיּוּתָם שֶׁל הַחַיִּים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בִּלְתִּי–חוֹטֵא, זֶהוּ עַצְמוֹ הַחֵטְא הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא* עַל הַנָּפֶש"•. עַל כֵּן הַתְּשׁוּבָה מְתַקֶּנֶת אֶת הַקִּלְקוּל וּמַחֲזִירָה אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הַחַיִּים לִמְקוֹרוֹ דַּוְקָא בְּגִלּוּי יְסוֹד עַצְמִיּוּתָם הָעֶלְיוֹן•, עוֹלַם הַחֵרוּת, וְעַל שֵׁם כָּךְ מְכַנִּים שֵׁם ה' אֱלֹהִים חַיִּים. (אורות התשובה, ה', ו'*)

הנצרות עצמה היא דת שהציבה את מצוות האהבה כעיקרה, וכך נאמר בבשורה על פי מתי -

35 וַיִּשְׁאָלֵהוּ חָכָם אֶחָד מֵהֶם לְנַסּוֹתוֹ לֵאמֹר׃ 36 רַבִּי אֵי־זוֹ הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה בַּתּוֹרָה׃ 37 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו ‏וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מַדָּעֶךָ׃ 38 זֹאת הִיא הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה׃ 39 וְהַשֵּׁנִית דּוֹמָה לָהּ ‏וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃ 40 בִּשְׁתֵּי הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל־הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים׃ (הבשורה על פי מתי, פרק כ"ב)

הקוראן עצמו מלמד דרך חיים, שביומיום של המאמין, עיקרה תפילה וצדקה, ואף בו נאמר -

היום הזה השלמתי לכם את אמונתכם, ואחון אתכם בתתי לכם את האיסלאם למען תאמינו בו; וכל העובר על דברי מחוסר ולא בזדון, לו אל סלח ורחום הוא. (סורה 5, איה 5, תרגום רקנדורף)

וכן -

אֵלֶּה אֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִן הַחֲטָאִים הַגְּדוֹלִים וְהַתּוֹעֵבוֹת בִּלְתִּי מִן הַקַּלּוֹת, אָכֵן אֱלֹהֶיךָ רַב הַסְּלִיחָה. הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶתְכֶם, בַּהֲקִימוֹ אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ וּבִ(הְיוֹתְכֶם) עֻבָּרִים בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיכֶם. אַל תְּזַכּוּ אֵפוֹא אֶת נַפְשְׁכֶם. הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יָרֵא (אוֹתוֹ): (סורה 53, איה 33, תרגום רקנדורף)

אם נרחיק לכת נוכל למצוא אצל הסופים המנודים על ידי ה"אורתודוקסיה" האסלמית שירים של ג'אלל א-דין רומי כמו -


מֵעֵבֶר לַכְּפִירָה וְלָאִסְלָאם יֶשְׁנוֹ שָׂדֶה,
שָׁם אָנוּ נִפָּגֵשׁ. רֹאשׁ נַנִּיחַ עַל הָעֵשֶׂב,
וְאֵין כְּפִירָה, וְאֵין אִסְלָאם,
לֹא פֹּה, לֹא שָׁם.
(הדיוואן : מאוסף שירי שמשי טבריז, תרגום: אלכסנדר פייגין, הוצאת עולם קטן)

ג. על כל פנים, גם שהנחת המוצא היא, שיש מקום לספונטאניות מעבר לחוק היבש, לא תצא הדת מכלל חובת התאמת חוקיה לאורחות העולם הזה בדרכים הפורמליות שהיא מנסחת. ובכן, מבחינת המצוות המעשיות ודקדוקיהן שבדתות, נראה שבכל דת נתנו טעמים הגיוניים למצוות או למנהגים, ועצם הלימוד וההרגל בפן ההלכתי ובפן הרעיוני, מאפשר לבצען בספונטאניות על ידי החיבור לזרימת החיים, הבאה מהנביעה הפנימית שמשורשי נפשו של המאמין.


נראה שביהדות מייצגה העיקרי של תובנה זו הוא הרמב"ם, שבד בבד עם דרישתו לקיום התורה מתוך אמת פנימית (לדוגמא, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ג') ועם הצבעתו על הבעייתיות שבחטא הדעת (לדוגמא, מורה נבוכים, חלק א', פרק ב') הרבה לעסוק בטעמי המצוות במורה נבוכים. בנצרות הסקרמנטים כה מעטים, וקשה לא להבחין בקישורן להבנה הנפשית. באסלאם הפילוסופים המוסלמים עסקו בתיקון הנפש המסוגל להתקיים על ידי קיום השריעה, ונראה שמייצגו העיקרי של עיסוק זה היה אל-גזאלי, כמשתקף בספרו אִחְיַאא עֻלוּם א-דִּין (תחיית מדעי הדת).


ולא זו אף זו, שנראה שהבחירה בזרמים המאמינים באמונת הייחוד שבכל דת, מחייבת להכיר דווקא בזרמים, הרואים התפתחות דתית לפי השתנות הזמנים והתפתחות קומת האדם, שהרי מלכתחילה, הרצון האלוהי איננו חלק מהעצם, איננו חלק מאלהים, אלא מצד הספונטאניות שלנו. וכך כותב רבי אברהם אבן עזרא -

יש אומרים: אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו כולנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכולנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה; והנה אמרו חכמים ז"ל: טעה דניאל בחשבונו; והחשבון הוא דבר קל. ועוד, כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה. ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם: אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו? ואחרים אמרו: רחמנא ליבא בעי. אם כן, למה נצטרך לדבר? כי הוא יודע תעלומות לב. והלא תיקנו הקדמונים לאמר בצום כיפור: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם". (פירוש על קהלת, ה', א')

דהיינו, שדווקא בהתפתחות ההבנה האנושית המקום ממנו אנו מגיעים לדת הינו שונה, ואנו צריכים לחלוק על הקודמים לנו, ולהצמיח את הדת, כעניין, שאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו", שהזרע נפלא, ואנו מטפחים אותו.


ד. בעניין התאמת הדתות, נראה לעניות דעתי, שאין סתירה בין הדתות כלל, ועניין זה מחולק לשתי סוגיות - האחת רעיונית והשנייה פוליטית. מבחינה רעיונית, ככל שזה נוגע לדתות האברהמיות, מצב העניינים הוא, שכל דת טוענת להתפתחות מקודמתה, אך לא לביטול קודמתה. הנצרות טוענת להמשך חובת קיום המצוות על ידי היהודים, רק לא על ידי הגוים, וכך אומר ישוע -

17 אַל־תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת־הַתּוֹרָה אוֹ אֶת־דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם־לְמַלּאת׃ 18 כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַד כִּי־יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ־קוֹץ אֶחָד מִן־הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל׃ 19 לָכֵן הָאִישׁ אֲשֶׁר יָפֵר אַחַת מִן־הַמִּצְוֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וִילַמֵּד אֶת־בְּנֵי הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ קָטוֹן יִקָּרֵא לוֹ בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם וַאֲשֶׁר יַעָשֶׂה וִילַמֵּד אוֹתָן לָזֶה גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃ 20 כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא־תִהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תָבֹאוּ בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃ (הבשורה על פי מתי, פרק ה')

כל האמור בברית החדשה על חוסר המשמעות שבמצוות, נאמר על ידי פאולוס בעיקר לגוים. הוא מעיד על עצמו באגרת אל הגלאטים, שבשורתו מכוונת בעיקר לגוים לעומת פטרוס (יעקב) שנשלח לבשר ליהודים -

וְכַאֲשֶׁר הִכִּירוּ יַעֲקֹב וְכֵיפָא וְיוֹחָנָן הַנֶּחֱשָׁבִים כְּעַמּוּדִים אֶת־הַחֶסֶד הַנִתָּן לִי נָתְנוּ לִי וּלְבַר־נַבָּא אֶת־יַד יְמִינָם וַנֵּאוֹת כִּי־נֵלֵךְ אֲנַחְנוּ אֶל־הַגּוֹיִם וְהֵמָּה אֶל־הַמּוּלִים׃ (אל הגלאטים, ב', 9)

וכך בקוראן -

סד אֱמֹר: אַנְשֵׁי-הַסֵּפֶר, הַאִם לֹא תִּתְּנוּ בָּנוּ דֹפִי רַק עַל הַאֲמִינֵנוּ בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד מִלְּפָנִים וּבַאֲשֶׁר מַרְבִּיתְכֶם פּוֹשְׁעִים?: סה אֱמֹר: הַאַגִּיד לָכֶם רָעָה מִזֹּאת בַּאֲשֶׁר לֵגְּמוּל (הַמּוּכָן לָכֶם) אֶת אֱלֹהִים? — כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר אֵרֲרָם אֱלֹהִים, וַיַּחַר בָּם אַפּוֹ, וַיַּהֲפֹךְ מֵהֶם לְקוֹפִים וַחֲזִירִים, וַיַּעַבְדוּ אֶת ״הַטָּאעוּת״, — מְקוֹם אֵלֶּה הוּא הָרָע, וְהֵם הַתּוֹעִים מִכָּל (הָאָדָם) מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר: סו וּבְבוֹאָם אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ: ״הֶאֱמַנּוּ״. וְאוּלָם בְּכַחַשׁ בָּאוּ וּבְכַחַשׁ יָצָאוּ. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ: סז וְרָאִית רַבִּים מֵהֶם אָצִים לְאַשְׁמָה וּלְאֵיבָה וְלֶאֱכֹל הָאָסוּר. אָכֵן רַע הוּא אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: סח וְלוּלֵא הֱנֱיאוּם הָרַבָּנִים וְ״הַחֲבֵרִים״ מִדַּבֵּר אָוֶן וּמֵאֲכֹל הָאָסוּר, אָז הָיוּ רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: סט וַיֹּאמְרוּ הַיְּהוּדִים: ״יְדֵי אֱלֹהִים אֲסוּרוֹת״. יְדֵיהֶם אֲסוּרוֹת. אֲרוּרִים הֵם עַל אֲשֶׁר אָמָרוּ. לֹא כִּי יָדָיו פְּשׁוּטוֹת, יְפַזֵּר (אֱלֹהִים) כַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ. אָכֵן לְרַבִּים מֵהֶם יוֹסִיף (הַקֻּרְאָן) אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ מֶרִי וָכַחַשׁ. וַנַּפֵּל בֵּינֵיהֶם אֵיבָה וּמַשְׂטֵמָה עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה. כְּכֹל אֲשֶׁר יַצִּיתוּ אֵשׁ לַמִּלְחָמָה יְכַבֶּנָּה אֱלֹהִים. וַיָּשִׂימוּ כָּל מַעֲיָנֵיהֶם לְהַשְׁחִית עַל הָאָרֶץ, וֵאלֹהִים לֹא יֹאהַב אֶת הַמַּשְׁחִיתִים: ע וְלוּ הֶאֱמִינוּ אַנְשֵׁי-הַסֵּפֶר וַיִּירְאוּ אֶת אֱלֹהִים, אָז כִּפַּרְנוּ לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם וְהֵבֵאנוּ אוֹתָם אֶל גַּנּוֹת הַנֹּעַם. וְלוּ הֵקִימוּ אֶת (דִּבְרֵי) הַתּוֹרָה וְהָאִנְגִ׳יל [אוונגיליונים א.ג.] וְאֵת אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיהֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם, אָז אָכְלוּ (כָּל טוּב) מִמַּעַל לָהֶם וּמִתַּחַת לְרַגְלֵיהֶם. מֵהֶם (יֵשׁ) אֻמָּה עוֹשָׂה הַנְּכוֹחָה, אַךְ רַבִּים מֵהֶם רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: (סורה 5, תרגום רקנדורף)

ואכן, היהדות והנצרות הן דתות, שמותר להאמין בהן לפי האסלאם, ואין חובה על יהודי או נוצרי להתאסלם.


אכן, הנרטיבים של היהדות והנצרות שונים מאלו של האסלאם שינויים מעטים, אך נראה שאפשר לפתור את הבעיה בדרך "שיטת הבחינות" של הרב ברויאר, בבחינת -

אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים. (תהלים ס"ב, י"ב)

כך שהסיפור בא להעביר ערכים ולא עובדות, ועל כן לפעמים הוא שונה, בשביל להעביר ערכים בצורה שונה. והרי בתנ"ך עצמו יש סתירות, ומדוע לא נאמר שההתגלות האלוהית כוללת סתירות בכל הופעותיה בין נביאים שונים ועמים שונים?


אינני מבין גדול באינדואיזם, אך אינני מכיר כיוון חשיבה היכול להוביל לכך שאינדואיזם יסתור את הדתות האברהמיות כל עוד הוא מורה להאמין באמונת הייחוד. הבודהיזם עצמו, עיקרו פרקטיקה לשחרור ולא סט אמונות, ודווקא הבנה זו שלו יכולה לא רק להשתלב עם הדתות המאמינות באמונת הייחוד, אלא אף לסייע להעמיק את השתיקה הפנימית, כאמור.


נראה, שכאן נפתח גם הפתח לומר, שההבדל בין הציוויים של כל זרם שראוי לנו להכיר בו מבין הדתות, לא נובע בהכרח ממחלוקת על המעשה הנכון או הדרך הנכונה, אלא ממרקם החיים והתרבות שהאנשים המאמינים בו מצויים בתוכם, שממילא דורש מהאדם דרכים שונות לעבודת האל.


הבחינה הפוליטית תדון בסעיף הבא.


ז. שלום הדתות וימות המשיח


חיכוכים בין קבוצות היו ותמיד יהיו עד יבוא גואל, ואולי גם אז ישארו. על כל פנים, בהנחה שאין סתירות מהותיות בין הדתות, יש להוכיח שהמצב האידאלי שהן שואפות אליו איננו סותר זה לזה. לשם כך צריך ליישב שתי סתירות כריסטולוגיות שמצויות לכאורה בין הדתות -


א. משיחיותו של ישוע לעומת אמונת הישועה היהודית


ב. אפשרות בניית המקדש בהר הבית לעומת מקום כיפת הסלע


א. בעניין משיחיותו של ישוע -


רבות נכתב על דמותו של ישוע ביהדות, ולא אחת נטען שהוא עצמו היה אדם טוב וישר, שהרבה אור בעולם, ורק אלו שהמשיכו אותו סרחו. אין בכוונתי להכריע במסגרת מאמר זה במחלוקת אודות צדקתו של ישוע ההיסטורי לפי היהדות. יחד עם זאת, נראה שלפי הברית החדשה עצמה, ולפי פילוסופיות נוצריות מוכרות, הביאה השניה של המשיח, איננה בהופעת גופו מהעבר, אלא מכיוון שישוע עצמו הוא "מילתו של אלהים", ככתוב -

הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ; וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶת כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹד בֵּן יָחִיד מִלִּפְנֵי אָבִיו, מָלֵא חֶסֶד וֶאֱמֶת (הבשורה על פי יוחנן, א', י"ב)

אזי הביאה השניה תהיה דווקא ביאתה של החכמה האלהית, שהוא לימד, אשר עיקרה אמונה באלהים, אהבה זה לזה, ומחילה זה לזה. גופו של המשיח לעתיד לבוא, לפי הבנה זו, הינו המאמינים הנשארים באמונתם, אשר מכילים בתוכם את החכמה הזו, וקרויים "עם קדושים". זאת לפי נבואת דניאל בחזותו את בן האדם שירד בעננים -

חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה, וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. (דניאל, ז', י"ג)

ומפרש שם את חזונו שלו -

וּמַלְכוּתָה וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָּא, יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם, וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן. (שם, כ"ז)

נראה שתפיסה כריסטולוגית כזו של ביאת המשיח, כהתפשטות חכמת האהבה והסליחה הדדית, מאפיינת מאוד את היהדות, וזו דרכה המעשית של החסידות להבאת הגאולה.


למעשה, גם באסלאם ישוע נחשב למילתו של אלהים -

זֶה הוּא יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם. דְּבַר הָאֱמֶת אֲשֶׁר בּוֹ יְפַקְפֵּקוּ: (סורה 19, איה 35, תרגום רקנדורף)

וכן נחשב למשיח -

מ בֶּאֱמֹר הַמַּלְאָכִים: “מִרְיָם, הִנֵּה אֱלֹהִים מְבַשְּׂרֵךְ כִּי (בֵּן יֻלַּד לָךְ) עַל-פִּי דִּבֵּר מֵאִתּוֹ, שְׁמוֹ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם, נְשׂוּא פָנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּמִן הַמְקֹרָבִים (לֵאלֹהִים) מא וְדִבֶּר אֶל הָאֲנָשִׁים בְּעוֹדוֹ בַּעֲרִיסָתוֹ וְכַאֲשֶׁר יִגְדַּל וּמִן, הַיְּשָׁרִים (יִהְיֶה): (סורה 3, תרגום רקנדורף)

על כן, לא נראה כי יש סתירה מהותית בין הדתות, מבחינת, מהותה של ביאת המשיח.


ב. בעניין בניית המקדש על הר הבית ומקום כיפת הסלע -


כנגד מגמת בניית המקדש בהר הבית עומדים שני קשיים עיקריים. האחד פוליטי גרידא, והוא מתוך הסכסוך הלאומי, ולפי מצב האמונה הדתית כיום של המאמינים משני הצדדים, המביא לחשוב ולהיחרד ולהתסיס, כאילו כל פעולה ישראלית בהר הבית מהווה סיכון לאל עקצא והמקומות הקדושים לאסלאם במתחם, והשנייה, היא - וכל עוד לא יכריעו בה, אזי החששות של המוסלמים, נכונות הן - היכן מקום אבן השתיה, שהוא מקום קודש הקודשים, והאם הוא באמת במקום כיפת הסלע.


בעוד הקושי הפוליטי יכול להתמתן ביום מן הימים כטבעם של סכסוכים ובמאמצי שלום לאומיים והדברות דתית, הרי שהוא לא יפתר (כל עוד היהדות והאסלאם קיימים, וכיפת הסלע קיימת, כמו ב-14 מאות השנים האחרונות, ואינני צופה ואינני מעוניין, שמצב זה ישתנה) עד שהיהודים לא יסכימו בהסכמה כללית, אולי בצעד המערב אנשי דת עם גורמים ממשלתיים-פוליטיים, לפסוק הלכה למעשה, לפי השיטות שמקום המקדש בהר הבית איננו על כיפת הסלע, ולו תהיה זו מפני שעת דחק כלל עולמית (אולי גם יצטרכו להכיר באסלאם כדת אלוהית קוסמופוליטית לצד היהדות הפרטיקולרית לעם ישראל, וכבר החלתי כאן לסמן איך הדבר עשוי להסתדר גם עם הזרמים הלא אליליים בנצרות). התחשבות בשיקולים בינלאומיים במצוות המקדש היא ראויה, שהרי המקדש עצמו אמור להיות מוסד בינלאומי, ואיננו רק פרטיקולרי לעם ישראל. כך נראה במצוות הקרבת הקרבנות הבינלאומית בחג הסוכות, כך מאז שלמה המלך שבקש שכל אדם שיבוא להתפלל שם תתקבל תפילתו, וכך בחזון ישעיה ומיכה על הר בית ה', שיורה דרך משפט ושלום לעמים. נראה שכשעניין המקדש יפתר, והאהבה תגבר בין העמים, בקלות כל אדם מאמין באמונת הייחוד מן הדתות יחשב הלכתית ל"גר תושב", ונקיים הלכה למעשה את הציווי של "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא, כ"ד, כ"ב) כמדינה המאמינה בשוויון זכויות מלא במשפט לכל אזרחיה.


לסיום, אתפלל שיגיע היום -

ו וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; לֹא-יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת יקפאון (וְקִפָּאוֹן).  ז וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה--לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר.  ח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן:  בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף, יִהְיֶה.  ט וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד. (זכריה, פרק י"ד)