על ארכיאולוגיה, היסטוריה וזיכרון, על נרטיבים ועל צדק ושלום - מבט אונטולוגי-מעשי

מסורות שונות, ובכללן מסורות דתיות ומדעיות, בונות סיפור (נרטיב) משותף על פי אמונות אודות ההסטוריה העולמית, ומחזקות את הסיפור בעזרת ממצאים ארכיאולוגיים וסיפורים מאב לבן.


הממצאים הארכיאולוגים כשלעצמם הנם אילמים, אין להם קול, הם אינם מספרים סיפור, אלא שמסורות מספרות את הסיפור ההסטורי שלהן בהתחשב בקיומם של הממצאים הארכיאולוגים (או תוך התעלמות מופגנת מהם).


מכיוון שכך, ולכל מסורת יש סיפור היסטורי שונה, היינו מצפים שלעולם מסורות שונות לא יגיעו להסכמה. אמנם, אם נשתמש באונטולוגיה פרמינידית-שפינוזיסטית נוכל אולי למצוא שלום צודק בין המסורות. שפינוזה אמר, בהתחשב באונטולוגיה (תורת היש) של פרמינידס, שבהיות שאלהים הוא אחד אינסופי, הוא עצם אחד בעל אינסוף אופנים. האמת אחת, ומתגלית באינסוף אופנים. אפשר לומר גם בהתייחס למחשבה העולמית - המחשבה (או ה"לוגוס") היא אחת ומתגלית באינסוף ניסוחים.


אפשר לומר שההסטוריה של כל מסורת שמורה בזכרונות בני האדם, המשתתפים במסורת. זכרון, כשלעצמו, יש לו מעמד אונטי משונה ותמוה. האם הזכרון קיים? האם הוא קיים בהווה או בעבר? על כל פנים נוכל לומר, שיש לזכרונות מעמד של אופני מחשבה בתוך ציר הזמן, והיינו מציינים אותם כ"מוקדמים" או כמה ש-"מאחורינו".


אבל אם כן, שלכל זכרון יש מעמד אונטי, הרי שאין מנוס לגישה רציונליסטית להחשיב את הזכרונות כלם כאמתות. "כל אחד והאמת שלו" וליתר דיוק - "יש אמת אחת בעלת אינסוף אופני אמיתות" (על דרך האונטולוגיה של שפינוזה - המנסחת בפורמולה - אלהים הוא עצם אחד בעל אינסוף אופנים).


אם נדבוק בגישה רציונליסטית בה קיימת אמת, מציאות, ראליה, נתחייב אם כן לקבל את זכרונותיהן והנרטיבים של המסורות כולן כבעלי מעמד אונטי. המלאכה שעלינו יהיה לעשות כרציונליסטים תהיה מלאכת אינטגרציה. נצטרך לפשר, להרכיב ולקבל את השלם שמעל חלקי האמתות, כך נתקרב ל"אמת רחבה יותר", ובעצם נתקרב "אסימפטוטית" אל האמת המוחלטת, שאין אדם בעולם שיכול להשיגה כשלעצמה.


מתוך תפיסה אינטגרטיבית כזו, ומתוך רציונליזציה מתחייבת, נהיה חייבים לכבד את הנרטיבים כלם, גם אם הנרטיב אינו הזכרון שלנו. כדי ליצור שלום צודק בין מסורות פרקטיות, המבוססות על הנרטיבים, יהיה עלינו לאמץ אתיקה אינטגרטיבית, הלוקחת מכל מסורת את הטוב והישר, ולעשות סקולסטיקה (דיון משווה למציאת דוקטרינה מסונתזת) להנחות המוצא הפילוסופיות (לא הנרטיבים הההסטוריים, שהם אכן ישארו שונים, ומגוונים ומכובדים) של המסורות כלן, ובשפה פשוטה, עלינו ליצור אינטגרציה פילוסופית ברמה הקוגניטיבית ואינטרגציה אתית ברמה הפרקטית בין המסורות.


כאן יש להדגיש - כיבוד הזכרון של הזולת איננו אומר הפיכתו לזכרון שלך, אלא כיבודו כליגיטימי, וכבעל ערך אמת באונטולוגיה הכללית, הכלל עולמית. הצעד המשמעותי הוא דווקא ברמה המעשית - ליצור זהות תרבותית אינטגרטיבית שלא תבטל את הזהות האישית הקודמת של כל פרט, אלא תרכיב על גבה ויחד איתה, גם את המתחייב מזכרונותיו של הזולת, דהיינו, שאני מבקש כאן אמון בזכרון הזולת עד כדי פעולה המתואמת עם בשורתו האתית לאנושות או לקבוצות אנושיות.


אני מאמין, שאז כבר לא יהיה על מה להתווכח. הצדק יהיה "צדק אינטגרטיבי" הוא יהיה צדק של WIN WIN ולא צדק של חלוקה, פשרה או בינוניות אנושית. הדרך לכך מחייבת הקשבה ואמפתיה לזולת, כמו המתחייב בכל דרך של יישוב סכסוכים, והיא מחייבת לחיות עם רעינו ביחסי אני-אתה כדי להיות אחר כך כאחד. היא מחייבת שיח, אבל גם ויכוח דיאלקטיקה וחיפוש השלם שמעבר לחלקים.


ביום ההוא באמת יהיה יהוה אחד ושמו אחד.


בתמונה: פרסקו המתאר את אחרית הימים, מעשה ידי מיכלאנג'לו. הפרסקו נמצא בקפלה הסיסטינית שבותיקן. ניתן לראות התמונה אחדות בין קבוצות שונות.