על דמוקרטיה וכוח הזרוע - באתונה הקדומה ובישראל

Updated: Dec 9, 2020


התמונה הראשונה משמאל היא צילום מבית הנבחרים היהודי דמוקרטי. שתי התמונות התחתונות הימניות בפוסט שלפניכם מתארות מציאות אתונאית. הימנית מייצגת בלבולי שכל על "דמוקרטיה" והשניה מייצגת "בלבולי שכל", שבלבולי השכל הראשונים רצחו והחריבו.


תמונות מדברות.


התמונה האתונאית מימין מייצגת שליטים סופיסטים, שטוענים שהטוב מוגדר על פי מה שטוב לחזק (גאורגיאס, פוליטאה). הסופיסטים שבלבלו את השכל עם המילה "דמוקרטיה", שנאו את פרמינדס והרציונליזם הסוקרטי שבא בעקבותיו.


הם סגדו לבלבולי השכל של דמוקריטוס, שכפר באחדות הפרמינידית. פרמנידס לימד כי הכל אחד, ואילו דמוקריטוס לא יכל להכיל את האחדות הפרמינידית. הוא בלבל את השכל כאילו פרמנידס הוזה, ו"הנה - השולחן והכסא הם שני דברים שונים".


פרמנידס אמר - כן, זה נכון מילולית.


מאז המילים של דמוקריטוס לא פסקו להרעיל מוחות שדיברו בשם ריבוי פלורליסטי ובפועל שנאו אחדות רציונליסטית. הם שנאו את סוקרטס שניסה לאסוף מילים רבות ולמצוא את ההגיון שיכול לצאת מהחיבור שלהן והעמדתן זו מול זו. הם שנאו את אפלטון, שדיבר על אידאת הטוב, את אריסטו, שכבר העז לקרוא בשם אלהים...


הסופיסטים היו עורכי דין. בדרך כלל מהסוג שאנחנו שונאים. הם, כמו הגישה שמרימה ראש בכנסת ישראל היום, האמינו בחזקים, ושאם אתה מספיק חזק, אתה גם צודק. ההבדל בין כח לצדק לא הובן להם כלל.


סוקרטס, שבקש לדעת את אידאת הטוב האחת, מלאת ההשראה המוסרית, הורעל למוות על ידי הדמוקרטים האתונאים, בעודו נושא נאום נבואי על כך שכולם יכירו באותם רמאים, שדיברו על חוק ודיבורים, ובפועל השתיקו נשים ועבדים וכל אדם חלש באתונה. בדמוקרטיה היוונית השתתף אחוז מאוד קטן ובעל עוצמה כלכלית אדירה. סוקרטס הורעל, אבל חכמתו הופכת עולמות עד ימינו. התמונה האתונאית האמצעית דלעיל של קהילתם של אפלטון ואריסטו מנציחה את עוז רוחו של סוקרטס ומורשתו לאנושות על ידי תלמידיו.


(סוקרטס בולע את הרעל באומץ, "מותו של סוקרטס, מאת: ז'אק לואי דויד, 1787)


התרבות היוונית-הלניסטית, המאמינה בפירוד, חלוקה וריבוי סתמי, חלחלה גם לתרבות היהודית, שאבדה עצמה לדעת האלילות ההליניסטית באותם הימים. השיא, בחנוכה, התבטא בשברון הכהונה הגדולה הסרוחה, שברון מסורת הצדוקים והביתוסים, ועליית קרנם של החשמונאים מבית שבט יהודה.


כאשר יהודה, שבט השלטון, אחראי לעבודת המקדש הדתית (החשמונאים היו משבט יהודה ולא משבט לוי, שבט הכהונה), התחיל הסדק הצר שבנפשות, לקבל על עצמו עריצות. עריצות דתית-לאומית שהחשמונאים בצדיקותם רק החלו בלית ברירה, מתוך הפשיעה של הכהנים כמנלאוס ויסון ודומיהם, שחללו את הקודש ומתו זה אחר זה בקודש הקודשים ביום הכיפורים. אם תראו את שנות כהונתם - רובם כהנו שנה או שנתיים.


החכמים קבלו את החשמונאים בלית ברירה. הם לא אהבו את חנוכה, אבל קבלו. אחת ההשלכות של כך היתה הכנסת הלכות חנוכה בגמרא שנכתבה מאות שנים אחר כך, למקטע קטן תחת דיונים בנרות שבת שבמסכת שבת. "מסכת חנוכה" לא תהיה.


חנוכה מציין יום בו השלטון והכח התחברו לקדושה. זה חג פרובלמטי בקרב יהודים עד היום. הם אינם מבינים - איפה נצחון הרוח? האם אתה חוגג נצחון כח הזרוע על תרבות יוון הרוחנית ואתה קורא לכך "נצחון הרוח על החומר"?


אבל אנו חוגגים את חנוכה בלית ברירה. אנו חוגגים את העובדה שהשלטון היה מספיק חזק כדי לקחת מהכהנים המושחתים את השליטה על המקדש, ושהחשמונאים עשו זאת ברוח הקודש הנפלאה שלהם.


מה אחר כך? ארמגדון...


הסנהדרין לאט לאט אבדה את כוחה. הצדק עומעם בכח. פרושים וצדוקים שרתו שם בערבוביא.


בסנהדרין, לעומת הדמוקרטיה היוונית האלילית, שפטו לפי סטינג של שיח מכבד. הם ישבו בחצי גורן, והראשון שדיבר היה מי שדעתו הכי פחות נחשבת. שלא יתבייש לסתור את זה שיותר נחשב ממנו. ההתקדמות בסולם השפיטה היתה על פי חכמה ומעשים טובים ואנו רואים זאת בסיפורי החכמה של התנאים, שעוד ספגו מהיופי הזה. כה עשו חכמינו...


אבל הכח השחית. האחדות נעלמה.


ישוע לא סבל את זה. כמו הלל הזקן שקבל על תלמידי חכמים שמבקשים כסף כדי להכנס לבית המדרש, הוא אמר - ראשית המסר היהודי הוא באהבה. "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מדעך", עקץ. ישוע יצא מתרבות של הערצת אור וסוד פנימי אשר הכיר בזרם האיסיי. זרם שהחל בכהנים שלא יכלו לסבול את השחיתות הכהנית שבמקדש. ישוע קבל על המוכסים, על רודפי הבצע.


הסנהדרין מצידה כבר הודתה שאין בכוחה לשפוט דין מוות מרוב שמצבה הדרדר. היא הכירה בחוסר כוחה. על כן מסרה את ישוע לשיפוט הקיסר פינטוס פילטוס. כאן הסנהדרין הודתה שהדמוקטיה היוונית השחיתה אותה כל כך עד שעדיף שהקיסר הרומי יעסוק בדינו של הטוען לשחיתות היהודית.


מאז יהודה מאפשרת לכח להכתיב את דינה. באופן חסר תקדים בהיסטוריה היהודית, הרב נהיה פוסק, ודעתו נחשבה לדבר האל, חכמינו זכרונם לברכה ירדו אט אט מבמת ההיסטוריה לטובת הרבנות. הרב יריב דיננו, אמרו.


בסורא ובפומפדיתא ישבו רבנים, שכתבו את המורשת שנשארה מזמן השראת שכינה במקום אשר בחר יהוה. על ישוע הם בחרו לכתוב במעורפל. פעם כתבו שהיה אוהב ישראל, פעם כתבו על ישוע אחד שחי מאתיים שנה לפני ישוע מחולל הנצרות, דיברו על ישוע שהיה תלמיד של רבי יהושע בן פרחיה ההסטורי ונשפט על כישוף. רבי יהושע בן פרחיה, אין צורך לומר למי שמכיר את ההיסטוריה, חי מאתיים שנה לפני ישוע האהוב שלנו.


אבל היהודים שנאו את ישוע. וזה לא קשור לגמרא ולא לאמוראים ולא להלכה. אלא למטען הסטורי כבד של השחתה מוסרית על ידי הכח.


סופיסטיות רבנית קיימת עד ימינו והיא ממלאת את היכלי בית המחוקקים ודיוני הממשלה. כח הזרוע חשוב מהאמת כבר מזמן. פרמנידס הושלך לפח, יחד עם מורה הנבוכים של הרמב"ם, שהיהודים שרפו.

הכנסיה התעצבנה כשהיהודים שרפו את מורה נבוכים. היא הדגישה ליהודים שהגמרא לא מדברת על נוצרים אלא על גוים עובדי אלילים בעזרת ניסיון לשטיפת מוח, על ידי הצנזורה של הגמרא. כל פעם שכתוב היה "גוי" או "כותי", מחקה הכנסיה וכתבה "עובדי כוכבים".

בזעם חוזר מצד היהודים, החליטו היהודים לאסור חתונה עם נוצרים ומונותאיסטים בכלל. על רקע דיני בית חשמונאי. הן סלפו את דיני בית חשמונאי שבגמרא, האוסרים להנשא למסירות והמסירים מעם יהוה ותורתו וההלכה הקדושה, כאילו הדין אוסר להנשא לכל אדם שלא נולד יהודי ולא התגייר.

את רבי אברהם אבולעפיה, תלמיד מורה הנבוכים, שקיווה לחבר מחדש את הקצוות והאמון, גם היהודים גחחו, וגם האפיפיור, סגר לו את הדלת בפרצוף. רבי אברהם אבולעפיה נשאר למדוט, לעשות נשימות, להתבונן באותיות ולחלום על רוח הקודש והנבואה. הוא השאיר לנו מורשת פילולוגית, וביקש לחבר דרך לימוד ומציאת הרמוניה בשפות העולם כולם.

גם כשהרב מנחם המאירי העמיד את היהודים על טעותם, את הכעס ההסטורי הם לא יכלו לכבוש ולהודות בו. עד היום. הם קבלו את ההיתר הכלכלי לעשות עסקאות עם מי שאינו יהודי, אך דחו את ההקשרות האישית, שבבשורתו ההלכתית. (גם כנגד דבריו הנבונים של פרופ' יעקב בלידשטיין עליו השלום בעת האחרונה, בשם השנאה.)

היום היהודים חזרו לארץ ישראל ושוב נוססו בבשורת הדמוקרטיה במזרח התיכון. הם המשיכו עם דמוקרטיה גזענית, אשר הקשר בין העם לחוק תמיד היה רופף בה. המנהיגים שלא היו סגורים על עצמם ערבבו שוב את הדת והחוק באיזה משמש שהזדמן להם בעזרת הסטטוס קוו. נשארנו חצי תיאוקרטים חצי דמוקרטים, אבל לא הצלחנו להביא לא את השלום ולא את המקדש.

עדיין הסופיזם חוגג בעם היהודי. בעזרת השנאה לרציונליזם ולכל דבר, שמריח משגעון מסטי או כח רוחני, כל שיח מת. התאווה הנאצית והגנוסטיקה הנוצרית השאירו חותם כל כך טראומטי על הנפש היהודית שהצליחה לרסק כל חלקה טובה של שיח פתוח על מקורות הצדק והיושר האנושי.

היצר הואשם ברוע והנשמה הואשמה בפסיכוזה. כך הפנמנו את הקרבנות ונהיינו התוקף. בשם החוק, המשטרה והכסף. כל יופי הטבע והרומנטיקה של היצר והנשמה נחנקו בכח הזרוע. היום אנשים חרדים מלחשוב עוד לפני שהם חרדים מלהשפט על הפיכה. ובגלל שהמחשבה דוכאה, השיח נחרב. והכח חוגג.

כעת זמן שלום, אך אנו מחפשים יונה עם עלה של זית, אנו מחפשים שלום המבוסס על צדק ואידאת הטוב ולא רק שלום המבוסס על כח.

בין נקיקי הסלע, בין חרכי הזמן, יונה תמימה מרחפת לה. השמעתם את קולה?


אֶל גָּלִיל אֶל גָּליל אֶל גָּלִיל. אַשְׁרַיִך אֶרֶץ הַגָּלִיל. כָּמְהָה נַפְשִׁי לָךְ הַגָּלִיל. אֶל גְּדוֹלַיִךְ צַדִּיקִים. אֶל קְדוֹשַיִךְ תְּמִימִים. מָגֵן צִנָּה הֵם עַל אַחִים. חַיִּים הֵם בְּתוֹכֵנוּ. מַרְוִים אֶת צִמְאוֹנֵנוּ...