בדבר הפעלת שיקול דעת הלכתי בעת שהיצר מתגבר - אם להוציא זרע מלכתחילה כדי לא לצרוך מדיה חמורה יותר

Updated: Jul 27


אופיר גל-עזר

א. הקדמה


מכותרת המאמר מובן, שהמאמר דן בסיטואציות חיים של גברים, מכיוון שאיסור הוצאת זרע לבטלה, חל על הגבר ולא על האישה. יחד עם זאת גם נשים יכולות להבין ממאמר זה עניינים חשובים אודות רוח ההלכה בעניין איסור הרהור (ארוטי), וזאת מכיוון שיש פוסקים שרואים את איסור הרהור כחל גם על האישה.[1] מכל מקום, אני מצהיר, שבחרתי מתוך העדפה אישית, המושפעת מהרקע החברתי וההשכלתי שלי, להתמקד במאמר זה בהלכות החלות על הגבר. אשרי מי שייבחר לקחת יוזמה, וירחיב את הדיון גם עבור נשים.

במאמר זה ברצוני לדון במקורות ההלכה על מנת להסיק אודות גישה הלכתית לגיטימית, הרואה מדרג בעבירות מיניות, ומתוך כך מלמדת כי ראוי להוציא זרע באוננות, כאשר אדם רואה שהרהוריו מתגברים מרוב מתח מיני, ואם לא יוציא זרע באוננות בהקדם, הוא עלול להיכשל בצפייה במדיה מינית חמורה או חמורה יותר, כגון צפיה בפורנוגרפיה. הרציונל של השיקול ההלכתי הוא רציונל המוגדר בתוך הספרות ההלכתית עצמה, המלמד להימנע מלהיכשל באיסור חמור של שקיעה בהרהור קשה ונתינת רייטינג למדיה זנותית, על ידי ביצוע עבירה קלה של הוצאת זרע הנעשית מראש.[2]


כהקדמה נוספת, עלי לכתוב בפירוש, כי לדעתי, האינטרנט בימינו הוא בבחינת "משל לאדם אחד, שהיה לו בן. הרחיצו, וסכו, והאכילו, והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות, ל"ב, ע"א). האינטרנט בימינו מהווה פתח מסוכן לפריצות מינית. לולא נכתבה בגמרא סוגיית "דרכא אחריתא"[3], המתירה ללכת בדרך הקרובה למקום פריצות למען מטרה הכרחית, וזאת למרות האיסור על הרהור ארוטי, שיכול להיות מופר בהליכה בדרך כזו, הייתי אומר שאסור שיהיה אינטרנט בבית. נראה שהאינטרנט אכן מהווה כלי למטרות הכרחיות בחיינו ולא ניתן להימנע מהשימוש בו (וגם כעת, ראוי לשקול התקנת חסם אתרים לא צנועים). לכן ברור שמדובר במציאות חיים לא אידאלית, ואני עוסק במצב מחדל שהינו כורח המציאות.


את ההתנהלות הזו עם היצר המיני, שבה, לדעתי, יש לפרוק את היצר מלכתחילה כדי לא להיכשל באיסור חמור, אפשר לדמות להתנהלות בריאה עם כעסים. ראוי שלא לפרוק כעס על אדם אחר ולפגוע בו, אך מותר ואף ראוי לפרוק את הכעס לבד או עם חבר קרוב בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה"[4], כדי שהכעס לא יתפרץ באופן חמור יותר. אדם שלא יודע לפעמים לפרוק את כעסיו במקומות בטוחים, יתקשה מאוד שלא להתפרץ בכעס על הזולת.


על כן, ההדרכה הלכה למעשה בעניין זה מיועדת לאנשים, המכירים את גבול יכולתם לעמוד בפיתוי היצר מתוך ניסיונם האישי, ולא לאנשים שעדיין לא יודעים מה גבול יכולתם. אני מאמין שרק אדם המכיר את יכולותיו מניסיונו האישי, יכול להעריך, אם כאשר לא יפרוק יצרו כעת, בסופו של דבר יחטא בחטא חמור יותר. כמו כן, יש להיות רגיש לכך, שלא כל העתות דומות, ולפעמים אנו מסוגלים לעמוד יותר מול היצר ולפעמים פחות. כשם שכך באופן כללי בחיים, גם כאן – אדם צריך להשתדל להיות כנה עם עצמו, לא להמעיט ביכולותיו ולא להפריז בהם.

אין מדובר על וודאות גמורה אודות רמת היכולת שלא לחטוא – וודאות כמו שאחד ועוד אחד שווה שתיים, שאותה לעולם לא נדע לעולם. הרי שום דבר בחיים ובקיום המצוות אינו ידוע לנו בוודאות מוחלטת. לדוגמא, איננו יכולים לדעת בוודאות מוחלטת, שאם נפנה מבטינו ממראה לא צנוע אחד, לא נתקל במראה לא צנוע הרבה יותר. גם איש לא יכול לדעת בוודאות מוחלטת שבן זוגו או בת זוגו לא בוגד או בוגדת בו, אבל אנו סומכים על שיקול דעת נורמלי בחיים ובהלכה. על שיקול דעת כזה אני מדבר, באומרי שאדם צריך להעריך, אם לא יפרוק יצרו, יחטא בחטא חמור יותר, ואין שום אפשרות לשיקול דעת מסוג אחר, כי החיים וקיום ההלכה אינם מתמטיקה.


התפיסה החברתית והרעיונית, העומדת לנגד עיניי בכתיבת המאמר, רואה בנתינת רייטינג לפורנוגרפיה כמעשה של עידוד עקיף לתעשייה זוועתית של זנות, בה אנשים מגיעים למצבים קשים במכרם את גופם עבור כסף, חולים במחלות מין קשות, מתים בטרם עת, צריכים לקחת סמים כדי להיות מוכנים לבצע פעולות מיניות שהנפש דוחה בתוך צילומים, ועוד דברים נוראיים המשבשים את החיים, ואת הדברים שהמיניות והאהבה קשורים בהם. יש לזכור שהצד הנשי סובל הרבה יותר מיחס אכזרי לגופן (כולל שלהן עצמן לגופן) מכל התעשייה הזו, אך יחד עם זאת, גם מהצד הגברי וגם מהצד הנשי, הצפייה והעידוד של תעשיות המין השונות מורידה מהמדרגה הרוחנית, בהיות שני המינים שותפים לעבירה, וצופים במיניות המנותקת מאהבה. לדעתי, מתוך הרגלי חשיבה המתפתחים מצריכת מדיה פורנוגרפית (או יצירתה) יורדת יכולתם של אנשים לאהוב ולא רק לחמוד את גוף הזולת.[5] למעשה, כבר מהגמרא אנו לומדים כי מטעמי איסור הוצאת זרע לבטלה הוא שלא לנצל את גופם של אנשים אחרים, כפי שנאמר במסכת יבמות, דף ל"ד עמוד ב' – "אלא ער מאי טעמא עבד הכי [מה הטעם שעשה כן להשחית זרעו א.ג.]? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה.". לפי ציטוט זה מהגמרא, טעם האיסור שנלמד מהתנהגותו הרעה של ער (בנו של יהודה), הוא שלא לנצל גוף של מישהו אחר. ער לא נתן זרעו לתמר, ומנע ממנה ילד, בשביל שיוכל לנצל את גופה.


ב. דיון במקורות ההלכה


כדי לדון על הלכות הוצאת זרע לבטלה יש לעיין בשולחן ערוך בסעיף המוקדש לאיסור זה ואיסור הרהור ארוטי, באבן העזר, הלכות אישות, סימן כ"ג, בו נאמר – "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה... אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא... אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור...".


ניתן לראות כבר מפסק ההלכה הנ"ל של השולחן ערוך, כי האיסור להוציא זרע הוא דווקא כאשר ההוצאה היא לבטלה, ומכאן נראה שאם הוצאת הזרע איננה "לבטלה", היא תהיה מותרת.[6] למעשה, השולחן ערוך מעתיק את הנוסח של האיסור מהגמרא במסכת נידה, דף י"ג עמוד א' בה נאמר – "רבי אליעזר אומר... אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה...".


לשם הדיון ההלכתי אודות המונח "לבטלה" אנסה לצמצם את טווח הפרשנויות האפשריות על ידי התמקדות בהלכה שמורה הגמרא בדברי רבי אליעזר. הוא אומר – "מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום [ולא יוציא זרע לבטלה א.ג.].", וכאן מתעוררת השאלה, איך, מצד אחד, האיסור מוגדר רק על הוצאת זרע שלא "לבטלה", ומצד שני, רואים שכדי שלא יוציא לעז על בניו שהם ממזרים אסור להוציא זרע, למרות ה"תועלת" שבדבר. נשאלת השאלה – מתי הדבר נחשב ל"תועלת" ומתי ל"בטלה"?

כדי ליישב את הקושי הנ"ל נעיין בדבריהם של שני פוסקים שהסבירו את השולחן ערוך – העזר מקודש[7] והחכמת שלמה[8].


ראשית, אביא את העזר מקודש (בדיונו להוכיח שהוצאת זרע לבטלה הוא איסור מדרבנן) כדי להראות מה אינו נחשב צורך – "'שמנאפים ביד'. ההלכה ברורה... ולא שייך שום פתחון פה לומר בלשון 'לא תנאף' [לא שייך לחלק בעניין האיסור להוציא זרע ביד שנלמד מ'לא תנאף' א.ג.] שום מכוון [כוונה א.ג.] לחלק בזה כפי כוונתם, אם [שום כוונה מאלו אינה מצדיקה להוציא זרע לפי כוונת דבריהם של חז"ל: א.ג.] לצד הנאה, או תאוה, או שום איזה אופן אחר, כל מה שהפה יכול כדומה. וגם מתעסק חייב כמפורש בדברי חז"ל. [כל המטרות הללו אסורות. א.ג.]"[9]. כלומר, לפי העזר מקודש, כל הנאה הבאה לאדם מהוצאת זרע לא מצדיקה להוציא זרע.

החכמת שלמה לעומתו (בהסתמך על ספר חסידים בסימן קע"ו, שפסקו כמותו הפוסקים הכותבים על השולחן ערוך, כמו החלקת מחוקק, הבית שמואל והעזר מקודש)[10] מלמד אותנו מה נחשב צורך, ומראה כי לשם מצווה או שכדי לא לעבור עבירה ראוי להוציא זרע, לפי השולחן ערוך עצמו. וכך דבריו – "ולפי עניות דעתי... רק היכי [היכן א.ג.] שיש ב' [שתי א.ג.] עבירות לבחור זה או זה, אז מוטב לבטל עון [הוצאת א.ג.] שכבת זרע, כיון דהותר מכללו לפרו ורבו, מה שאין כן שאר עברות לא הותרו מכללן [לעומת שאר עבירות שאסורות תמיד הרי שהוצאת זרע מותרת לפחות במסגרת מסוימת – בין בני זוג א.ג.]... ויש להסביר הדבר יותר, כיון דשכבת זרע הותר להעמיד תולדות, והרי תולדתיהן של צדיקים הוי מעשים טובים, והרי ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן בבא לידו דבר עבירה, כגון: אשת איש או נדה, ולא עשה, הרי נחשב לו כעושי מצוה, ועשה מצוה - הוי תולדות, והרי להעמיד תולדות הותר להוציא שכבת זרע, לכך מותר לו להוציא שכבת זרע עבור כך... לכך מותר עבור מניעת עבירה [להוציא זרע א.ג.]...".[11] כלומר, החכמת שלמה, נעזר במדרש תנחומא ש"תולדותיהן של צדיקים הוי מעשים טובים." לתובנה לשונית אודות לשון האיסור "זרע לבטלה" עבור טענתו, שמכיון שכל עשיית מצווה וכן הימנעות מעבירה נחשבות ל'תולדות', מעין פריה ורביה של מעשים טובים, אזי, אם לשם 'העמדת תולדות' אלו נחוצה הוצאת זרע, הדבר מותר ואף ראוי, והוצאת זרע כזו הינה כמו הוצאת זרע לצורך קיום מצוות "פרו ורבו". בעזרת ההבנה הלשונית הזו הוא מגבה טענה פורמלית, שמכיוון שהוצאת הזרע הותרה הלכתית עבור המצווה הראשית שאיסור הוצאת זרע נכלל בה – מצוות פריה ורביה – הרי שמעמד האיסור הוא חלש לעומת שאר המצוות, שאינן סעיף המותר למפרע במסגרת מצווה שהוא נכלל בה.


אם נקבל את דבריהם של העזר מקודש ושל החכמת שלמה הנ"ל נבין, כי אסור להוציא זרע לשם תועלת סתם כמו טובת הנאה (כמו הנאה מעצם האוננות או לשמור על כבוד המשפחה בכך "שלא להוציא לעז על בניו שהם ממזרים") שאין בה מצווה המוגדרת בהלכה הפורמלית,[12] אבל מותר להוציא זרע אם הדבר נחוץ לשם קיום מצווה או מניעת עבירה. למעשה, פירוש מילולי זה של המילה "לבטלה" הוא דומה להבנת לשון הגמרא בביטויים, כמו: "המפנה לבו לבטלה" שהכוונה שהוא שלא לשם שמים, כלומר - שלא לשם קיום המצוות, או שאסור "להוציא שם שמים לבטלה" – בעוד שהוצאת שם שמים היא חיובית ורצויה כאשר הדבר נחוץ לשם המצווה.


ההבנה הלשונית של החכמת שלמה בדבר מה נחשב "לבטלה", כנראה היתה תקפה כבר מבחינת הספר החסידים שכותב בסימן קע"ו - "מעשה באחד ששאל - מי שיצרו מתגבר עליו, וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש, או עם אשתו נדה, או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו באותה שעה - יש לו להוציא. שאם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע, ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה.". [13] לפי הבנה זו של הספר חסידים, מעיקר הדין ראוי להוציא זרע לצורך הימנעות מאיסור חמור, אך בשביל לזכך את הנפש מפגם החטא, הספר חסידים מורה לנכון לקיים מעשים לשם כפרה. מכיוון שלהלכה אין על האדם חובה לכפר על מעשיו (אלא רק חובה לשוב על מעשיו הרעים בווידוי, חרטה וקבלה לעתיד)[14] לפחות בימינו אין הוראת ההתענות מחויבת הלכתית, אלא כמידת חסידות ראויה. לעניות דעתי, תחת ההתענות המצוינת, אפשר לנקוט בדרך המורה מסילת ישרים בפרק ד' "בדרך קניית הזהירות": "דהיינו: שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי, והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ו): 'וסר עוונך וחטאתך תכופר', שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.". החרטה הנלמדת מכאן אומנם על העבירה הקלה (יחסית לעבירה החמורה שמנעה), אבל הקבלה לעתיד הנלמדת מכאן כאן איננה על עצם הוצאת הזרע שנעשתה כדי להימנע מעבירה חמורה יותר – שהיא דווקא מעשה ראוי ונכון, אלא על מה שגרם להגיע להצטרך אליה – על ההרהור הקודם, ההסתכלות האסורה וכו'. על האדם לבנות לעצמו תריסים בפני הפורענות. כמו-כן, תחת התעניות שהספר חסידים מציע, אפשר להגביר את שעות לימוד התורה, כמו שנאמר "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין, ל', ב'), או להתחזק בכל מצווה שהיא ועיסוק חיובי או כל תחבולה אחרת, שתסייע להתרחק מהעבירה.


אך כאן עומדת השאלה – האם באמת נוכל למצוא הכרה הלכתית פורמלית בכך שהוצאת זרע תוך כדי או בעקבות צפייה בפורנוגרפיה היא מעשה שיש בו עבירה חמורה יותר לעומת הוצאת זרע אשר נעשית כדי להימנע מצפייה בפורנוגרפיה? שהרי החכמת שלמה טוען כי היכן שיש שתי עבירות, יש להוציא זרע כדי להימנע מעבירה אחרת, וכאן עלול להשתמע שאני מבקש לומר כי "ראוי להוציא זרע כדי להימנע מהוצאת זרע" ולא מעבירה אחרת. חשוב איפה להבהיר שאין כוונתי לומר שראוי להוציא זרע כדי למנוע הוצאת זרע, אלא טענתי היא, שצפייה בפורנוגרפיה כרוכה בעבירה של הרהורים אסורים וחמורים יותר הנוספים בצפייה בפורנוגרפיה, וכרוכה גם בעידוד אסור של פריצות בחברה, שהוא עבירה על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא, י"ט, י"ד), בהענקת רייטינג לאתרי פורנוגרפיה המקדמים זנות. עבירות אלו חמורות יותר בחומרה בעלת תוקף פורמלי מאשר הוצאת זרע, הנעשית בלא צפייה בפורנוגרפיה. ממילא, במצב של ברירה בין האופציות יהיה עדיף להוציא זרע מלכתחילה כדי לפרוק היצר, וזאת כדי שלא להגיע למצב של הרהורים ארוטיים נוספים ועידוד פריצות בחברה.


ובכן, מבחינת מדידת חומרת האיסור על הרהור ארוטי והגעה אליו באופן כללי, עיקר האיסור מפשט התורה, הוא שלא נכון להמשך אחר התאוות, כפי שכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[15]. לפיכך, תגבורת התאווה שבאתרים עם פריצות חמורה יותר הינה הוספה באיסור הרהור. מקור הלכתי נוסף העוזר לנו להבין את המדד לחומרת ההרהור הם דברי העזר מקודש – "ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין, באמרו 'שלא ניגע לריק', [גדר ההרהור הוא: א.ג.] נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור, ובהתעוררות תאוה בנפשו, בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא [ציור קיום היחסים האינטימיים א.ג.] בפועל. [והטעם לכך הוא: א.ג.] שהוא סגנון הקובע רושם במדות הנפש, להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש, וגם מצד טומאה בלילה. על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא [חומרת איסור א.ג.] מה שאין כן בזולת זה..."[16]. כלומר, העזר מקודש מסביר כי לדעת האר"י, המדד לאיסור הרהור הוא רמת השתקעות התאווה בדמיון צורת המעשה של קיום היחסים האינטימיים. ובמקרה שלנו, כשנכנס לאינטרנט לראות תמונות לא צנועות, ועוד יותר - לאתרי פורנוגרפיה, הוא מצייר לעצמו את מימוש התאווה הרבה יותר, מאשר אם יאונן ללא כל אלו מלכתחילה. (וכאן יש לציין, שנראה שעצם ההנאה הארוטית היא מעין השתקעות ההרהור בפעולת קיום יחסים מיניים,[17] אך הדגש במאמר זה הוא שיש דרגות להשתקעות זו.)


בעניין שאלת עידוד הפריצות החברתית הנגרמת על ידי נתינת רייטינג לאתרי פורנוגרפיה, אביא מדברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ט' (על בסיס הגמרא במסכת סנהדרין, דף ע"ה עמוד א') – "מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה. ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר, שלא יהו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות." (וכפי שברור מכל הספרות ההלכתית, מדובר על אדם חולה שנטה למות, ולא שחס וחלילה מלכתחילה יפגע בגופו כדי שלא יהרהר הרהור אסור.) אני טוען שאפשר לקחת ממקרה זה דוגמא לכך, שיש איסור מיוחד, שהינו מעבר לאיסור הרהור "פסיבי", והוא איסור הרהור "אקטיבי". באמרי "הרהור אקטיבי" אני מתכוון למצב בו האדם לא רק מהרהר הרהור ארוטי, אלא אף מעודד אדם אחר, לספק לו את הצורך שלו בהרהור. נראה שמצד האיסור – "שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות" והוא הסתנפות מהאיסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול". אין זה משנה אם אדם מבקש לשמוע אישה שתבוא מאחורי גדר, או לראותה מאחורי המצלמה ומסך המחשב, וזאת, כי על ידי מתן הרייטינג, הצופה מעודד פריצות בעריות על ידי המצולמים בסרטי הפורנוגרפיה, וכן על ידי כל המעורבים בתעשייה זאת (וגם גויים מצווים בעריות בשבע מצוות בני נח). מן האמור נובע, שההלכה רואה בעידוד פריצות – עידוד כמו זה הנעשה בצפייה בפורנוגרפיה (או פחות חמור - בדוגמנות), למרות היותה מאחורי המסך, מאחורי המצלמה – כאיסור בפני עצמו. כאמור, מאחורי סרטונים פורנוגרפיים עומדים אנשים ונשים מנוצלים, שהעניינים האינטימיים בחייהם הופכים הפקר. כל נתינת רייטינג מפרנסת את בעלי האתרים המפרסמים, מכיוון שהאתרים הללו ממומנים ע"י פרסומות, שמפרסמיהן משלמים להם על כל צפיה בהן במסגרת הכניסה לאתרי הפורנוגרפיה. כך, כל כניסה לאתר פורנוגרפי מעודדת את ריבוי הזנות והניצול של אנשים.


לפיכך מובן, שיש תוספת עבירות בכניסה לפורנוגרפיה על פני אוננות בלעדיה, ואם הוצאת זרע תאפשר הימנעות מצפייה בפורנוגרפיה, הרי שהדבר ראוי על פי הגיון הלכתי.


ג. לסיכום ולהלכה

לעניות דעתי, יש לבחור לנסות שלא להרהר הרהורים ארוטיים, אלא לשם זוגיות ובתוכה, ואם בא הרהור, יש, כדברי הרמב"ם[18], "להסיע את הלב", ולפנות לעסוק בלימוד תורה ודברים חיוביים, כהסחה מההרהורים הארוטיים אל דברים חשובים, כמו לימוד תורה ובניין החיים, כמו גם לימודי בית ספר ודברים אחרים לשם שמים. כמו כן יש לנסות בכל הכוח שלא לחטוא בהוצאת זרע לבטלה ולשקול התקנת חסם אתרים פורנוגרפיים ותחבולות נוספות כתריס בפני הפורענות. אך אם אדם מכיר עצמו, שאם יפרוק יצרו בהוצאת זרע ברגע זה, כך יוכל למנוע עצמו מלשקוע בהרהור חמור יותר ולתת רייטינג לאתרים עם פריצות של תכנים מיניים חמורים בהרבה כבפורנוגרפיה, הוא צריך להוציא זרע מוקדם כדי למנוע את כל אלו.

כמובן שאין בהסתמכות על פסיקת ההלכה של הספר חסידים ושל החכמת שלמה כוונה לותר לעצמנו על ההתמודדות עם היצר. בעבר לא היו גירויים כאלו (וגם גיל הנישואים היה מוקדם יותר) ולכן לא היינו צריכים לפרוק יצרנו כך ובכזו תדירות. בעת זו שגיל הנישואים התאחר ותרבות הרחוב והאינטרנט נפרצה, אנו צריכים "להשיב מלחמה" כנגד היצר בחכמה רבה, וכמו שבמלחמה אנשים מתים בשביל לשמור על העם כולו, כך גם אנו מקריבים מעט (בעוברינו על עבירה קלה יחסית) בשביל לנצח את הניצחון הגדול (בשמירה מפני העבירה הקשה של נפילה בפורנוגרפיה.)


לכאורה אפשר לחשוב שדווקא התנזרות גמורה מפורקן מיני מאפשרת הגמלות פשוטה יותר מהחטא כפי שנאמר "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו – רעב" (סנהדרין, דף ק"ז, ע"א), שהרי בדרך זו לא נחשפים בכלל לגירוי. אני חושב שדרך זו מתאימה יותר אולי לשלב החיים של ההתבגרות המקודמת, בו הנער יכול לא לתכנן קשר עם המין השני בזמן הקרוב כלל, ולכן אולי יכול להגיע להתנזרות מעין זו, אך מעת שבא הבחור לפרקו ועליו לשים לב לנשים שמסביבו כדי לכונן איתן זוגיות, או לאחר שכבר נמצא בזוגיות ועליו לשמור על זמן הנידה, הרי שברור שאין שום משמעות לדיבור על התנזרות מעין זו. (למעשה, גם הנער בתחילת התבגרותו נחשף לגירויים מתמידים ברחוב, ואין זה דומה להפסקת עישון שבה האדם יכול להחליט לא להיחשף לשום גירוי, ולכן ראוי לו בד"כ להימנע מעישון בפעם אחת לשם ההיגמלות, ולא בהדרגה.) בהקשר זה נאמר בסוכה דף נ"ב ע"א – "שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כה) 'אם רעב שנאך', האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך". ופירש רש"י שם שמודבר על מצב בו: "יצרך הרע רעב ותאב לעבירה", אזי האכילהו והשקהו מעט, כדי להינצל ממנו לטווח הארוך.


בכל מקרה, אם הנך שולל את האפשרות שפורקן המתח המיני בהוצאת זרע מסוימת תסייע שלא לחטוא באיסור חמור יותר כאפשרות המציאותית יותר, כמובן שהוצאת זרע כזו אסורה לגביך. אכן, אפשר לטעון שדווקא הנפילה הקלה תלבה את היצר. אני חושב שזה שיקול שכל אדם צריך לבדוק עם עצמו. זה יכול להיות שונה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. זה תלוי בהכרות של האדם עם עצמו, ואסור לאדם להקל עם עצמו אם אין לו בטחון גבוה מתוך הכרות מוקדמת עם עצמו בדבר. אין מדובר בקריטריונים אוניברסליים שאפשר להעלות על דפיהם של ספרי הלכה. אם אינך יודע על עצמך שהדברים האלו שאני כותב יועילו לך מליפול קשה יותר באיסורים של יצר המין - אל תקשיב לדבריי כלל.


ד. תגובות על גישה זו בהלכה


תגובת הרב אילעאי עופרן:


--


אופיר שלום,

קראתי את דבריך והם ברורים ופשוטים.

גם בלא המקורות הרבים והנכונים שהבאת (יש עוד...), הדבר הוא סברא פשוטה וברורה כשמש. מסכים לגמרי, ואמרו כך רבים.


******


תגובת פרופ' צבי זוהר:


--


שלום אופיר

לפני שאתייחס לסוגיה הספציפית של הוצאת זרע, אומר, שמן הדברים שכתבת לי אני מבין [אולי בטעות, ואם כן, אני מבקש את סליחתך], שבאופן כללי אינך בטוח בכך שגם לאחר שעיינת במקורות והעמקת בהם, מותר לך לפעול על פי מיטב הבנתך ההלכתית. לכך אומר: מי עתיד ליתן דין וחשבון על חייך? אדם אחר - או אתה?

אם אתה לאחר הלימוד והעיון במקורות תורניים הגעת להכרה שמעשה ספציפי ראוי (בנסיבות מסויימות) בעיני ה' , ואינך פוגע במישהו אחר תוך כדי כך, מדוע להימנע מלעשות את הראוי בעיני ה'?

ואם לאחר הלימוד אתה סבור שמעשה מסויים אינו ראוי בעיני ה', מדוע תעשה זאת, גם אם רב זה או אחר מתיר לעשותו?

מי שפוסק הלכה לרבים, יש לו מגוון שיקולים של מדיניות ציבורית, שאינם נוגעים בהכרח לטובתו הדתית של יחיד זה או אחר (והערתי על כך אגב אורחא, במאמרי "פיה פתחה בחכמה" שראה אור בכתב העת 'זהויות' בשנת תשע"ו/2016.)

ובאשר לנושא הספציפי שעליו אתה כותב:

מי שהגיע לפרקו (היינו, הגוף שלו הגיע למצב של בגרות מינית), בהכרח יבוא לידי הרהור או לידי זנות. כי הקב"ה הטביע באדם הורמונים, שזה תפקידם, להניע אותו לפעילות מינית. זה יצר חזק מאד, אך אין זה יצר רע באופן מהותי. אלמלא הטבעת המיניות באדם, לא רק שלא היה העולם מתקיים, אלא הרבה עניינים אחרים לא היו מתקיימים. כגון אהבה אחווה שלום וריעות בין בני זוג (לא סתם מזכירים דברים אלו בשבע ברכות). כיום מקובל להדריך חתנים וכלות שהמיניות היא מתנה מה'.

הכל מודים כי הדרך הטובה ביותר היא, לממש את היצר במסגרת של זוגיות מותרת. היות ואנחנו חושבים שלא טוב להתחתן בגיל 14, השאלה היא, האם יש זוגיות מותרת אחרת שאיננה במסגרת נישואין. על כך דנתי במאמרי 'זוגיות על פי ההלכה ללא חופה וקידושין', שראה אור בכתב העת אקדמות בשנת תשס"ו.

היות שיש חינוך נמרץ בחוגים דתיים רחבים למנוע את האפשרות שהעליתי במאמר הנ"ל, ומחנכים את הבחורים והבחורות שזוגיות מעין זאת אינה מותרת, מותירים את הבחורים (וגם את הבחורות, אגב) ללא מוצא.

מכיוון שדרך המלך (=זוגיות) נחסמה על ידי הרבנים בזמננו למרות ההיתרים המופיעים בספרות ההלכה לדורותיה, נראה לי שהפתרון שאתה מציע מסתמן כפתרון ביניים סביר. ונושאי הכלים שציינת, שלפיהם האיסור הוא רק על הוצאה 'לבטלה', ואילו כאשר הוצאת הזרע נועדה כדי להימנע מחלופה גרועה יותר אזי אין זה 'לבטלה' והמעשה הינו מותר או אף ראוי, הם בסיס לא רע לכך.

[1] לתחילת הדיון ראה לדוגמא: תוספות, נידה, י"ג, ע"א, דיבור המתחיל "נשים דלאו בנות הרגשה נינהו" ואת דעת הרמב"ן שם, ואין כאן מקום להאריך. [2] על המהלך ההלכתי הזה ועל המסקנה הבאה ממנו קבלתי הסכמה מהרב אילעאי עופרן, מארגון הרבני "בית הלל", רב הקיבוץ הדתי קבוצת יבנה ופסיכולוג, ובסוף המאמר הסמכתי את תגובתו של הרב עופרן. כן צרפתי את תגובתו של פרופ' צבי זוהר מהחוג למדעי היהדות ומהחוג למשפטים באוניברסיטת בר-אילן אודות דברים אלו ששלחתי לו, תגובה המתייחסת לפער שבין פסיקה ציבורית לבין הכרעה אישית בענייני הלכה. [3] גמרא, בבא בתרא, נ"ז, ע"ב [4] משלי, י"ב, כ"ה [5] להרחבה על השקפה זו אפשר לצפות בהרצאותיו של רן גבריאלי ביוטיוב (לדוגמא ב-TED) על הבעיות המוסריות והפסיכולוגיות שבצפייה בפורנוגרפיה, ובהרצאה ב-TED של קמרון ראסל, דוגמנית לשעבר, המדברת על הבעייתיות "אפילו" בעולם הדוגמנות. אפשר למצוא ביוטיוב תחת השם "Image is powerful: Cameron Russell at TEDxMidAtlantic 2012" [6] לדוגמא, היו פוסקים שהתירו לפיכך להוציא זרע בשביל בדיקת זרע, למטרת קיום מצוות פרו ורבו. [7] הרב אברהם דוד בן אשר וואהרמן מבוטשאטש (1771-1840) בעל האשל אברהם, רב חסידי ופוסק אחרון [8] רבי שלמה יעקב יוסף קלוגר (1785-1869) פוסק אחרון ודרשן [9] עזר מקודש על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ג, סימן קטן ב' [10] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ג, סימן קטן א', נושאי הכלים שם. [11] שולחן ערוך, שם, שם [12] היינו יכולים לחשוב שכדי שלא להוציא לעז על בניו שהם ממזרים האמור בנידה י"ג ע"א, הוא למען שמירה על איסור הלבנת פנים, אך קשה לומר שאם אדם עושה מעשה לתומו בדרך הישר, ובלי כוונה יכול לאנשים לחשוב מחשבות רעות על זולתו הוא עבר על איסור ממש. נראה שהדגש של רבי אליעזר היה "שלא יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום" ולכן מדובר על שיקולים שניתן לעומדם בקריטריונים הלכתיים פורמליים שבין אדם למקום ולא על שיקולי תועלת כלליים אישיים או למעגלים הקרובים. כך, כאשר המטרה היא הלכתית פורמלית, מצינו ביבמות ע"ו, ע"א בעניין מי שחייב לעשות בדיקה לצורך ביאה בקהל לקיום מצוות פריה ורביה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע – פסול (אם נקרי האיש הזה, נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף – פסול, רש"י) ואי לאו – כשר… שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן? אמר ליה: מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה (אבי פוקרי – נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי, כך שמעתי, רש"י). אמר אביי: אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה: 'כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי' (בראשית מט, ג) – שלא ראה קרי מימיו? אלא אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין (של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי, רש"י). אמר רבא: אטו כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא (שטוף בזימה היה, רש"י)? אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא.". יש להדגיש שאפשר למצוא כאן דוגמא למה שאטען בהמשך אודות דרגות בחומרת ההרהורים האסורים, וחובת הניסיון להפחית בחומרתם. [13] לעומת החכמת שלמה שראה את דברי הספר חסידים הללו כתואמים ללשון האיסור בשולחן ערוך "לבטלה", החלקת מחוקק והבית שמואל על השולחן ערוך (אבן העזר, כ"ג, א') פסקו לפי דברי הספר החסידים הללו מתוך הבנה, שהם חלוקים על דברי השולחן ערוך, שאיסור הוצאת זרע לבטלה, הוא האיסור החמור ביותר מכל העבירות שבתורה. [14] על החילוק בין תשובה לכפרה ראה אשיב ממצולות, מאת: הרב יהושע שפירא, עמודים 40-42 [15] במדבר, ט"ו, ל"ט [16] שולחן ערוך, שם, סימן קטן ג' [17] נידה, י"ג, ע"א, ראה שם – "אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ." [18] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה י"ט