בדבר הפעלת שיקול דעת הלכתי בעת שהיצר מתגבר - אם להוציא זרע מלכתחילה כדי לא לצרוך מדיה חמורה יותר

Updated: Nov 27, 2020

אופיר גל-עזר


א. הקדמה



מכותרת המאמר מובן, שהמאמר דן בסיטואציות חיים של גברים, מכיוון שאיסור הוצאת זרע לבטלה, חל על הגבר ולא על האישה. יחד עם זאת גם נשים יכולות להבין ממאמר זה עניינים חשובים אודות רוח ההלכה בעניין איסור הרהור (ארוטי), וזאת מכיוון שיש פוסקים שרואים את איסור הרהור כחל גם על האישה. [1] מכל מקום, אני מצהיר, שבחרתי מתוך העדפה אישית, המושפעת מהרקע החברתי וההשכלתי שלי, להתמקד במאמר זה בהלכות החלות על הגבר. אשרי מי שייבחר לקחת יוזמה, וירחיב את הדיון גם עבור נשים.


במאמר זה ברצוני לדון במקורות ההלכה על מנת להסיק אודות גישה הלכתית לגיטימית, הרואה מדרג בעבירות מיניות, ומתוך כך מלמדת כי ראוי להוציא זרע באוננות, כאשר אדם רואה שהרהוריו מתגברים מרוב מתח מיני, ואם לא יוציא זרע באוננות בהקדם, הוא עלול להיכשל בצפייה במדיה מינית חמורה או חמורה יותר, כגון צפיה בפורנוגרפיה. הרציונל של השיקול ההלכתי הוא רציונל המוגדר בתוך הספרות ההלכתית עצמה, המלמד להימנע מלהיכשל באיסור חמור של שקיעה בהרהור קשה ונתינת רייטינג למדיה זנותית, על ידי ביצוע עבירה קלה של הוצאת זרע הנעשית מראש.[2]


כהקדמה נוספת, עלי לכתוב בפירוש, כי לדעתי, האינטרנט בימינו הוא בבחינת "משל לאדם אחד, שהיה לו בן. הרחיצו, וסכו, והאכילו, והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות, ל"ב, ע"א). האינטרנט בימינו מהווה פתח מסוכן לפריצות מינית. לולא נכתבה בגמרא סוגיית "דרכא אחריתא"[3], המתירה ללכת בדרך הקרובה למקום פריצות למען מטרה הכרחית, וזאת למרות האיסור על הרהור ארוטי, שיכול להיות מופר בהליכה בדרך כזו, הייתי אומר שאסור שיהיה אינטרנט בבית. נראה שהאינטרנט אכן מהווה כלי למטרות הכרחיות בחיינו ולא ניתן להימנע מהשימוש בו (וגם כעת, ראוי לשקול התקנת חסם אתרים לא צנועים). לכן ברור שמדובר במציאות חיים לא אידאלית, ואני עוסק במצב מחדל שהינו כורח המציאות.


את ההתנהלות הזו עם היצר המיני, שבה, לדעתי, יש לפרוק את היצר מלכתחילה כדי לא להיכשל באיסור חמור, אפשר לדמות להתנהלות בריאה עם כעסים. ראוי שלא לפרוק כעס על אדם אחר ולפגוע בו, אך מותר ואף ראוי לפרוק את הכעס לבד או עם חבר קרוב בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה"[4], כדי שהכעס לא יתפרץ באופן חמור יותר. אדם שלא יודע לפעמים לפרוק את כעסיו במקומות בטוחים, יתקשה מאוד שלא להתפרץ בכעס על הזולת.


על כן, ההדרכה הלכה למעשה בעניין זה מיועדת לאנשים, המכירים את גבול יכולתם לעמוד בפיתוי היצר מתוך ניסיונם האישי, ולא לאנשים שעדיין לא יודעים מה גבול יכולתם. אני מאמין שרק אדם המכיר את יכולותיו מניסיונו האישי, יכול להעריך, אם כאשר לא יפרוק יצרו כעת, בסופו של דבר יחטא בחטא חמור יותר. כמו כן, יש להיות רגיש לכך, שלא כל העתות דומות, ולפעמים אנו מסוגלים לעמוד יותר מול היצר ולפעמים פחות. כשם שכך באופן כללי בחיים, גם כאן – אדם צריך להשתדל להיות כנה עם עצמו, לא להמעיט ביכולותיו ולא להפריז בהם.


אין מדובר על וודאות גמורה אודות רמת היכולת שלא לחטוא – וודאות כמו שאחד ועוד אחד שווה שתיים, שאותה לעולם לא נדע לעולם. הרי שום דבר בחיים ובקיום המצוות אינו ידוע לנו בוודאות מוחלטת. לדוגמא, איננו יכולים לדעת בוודאות מוחלטת, שאם נפנה מבטינו ממראה לא צנוע אחד, לא נתקל במראה לא צנוע הרבה יותר. גם איש לא יכול לדעת בוודאות מוחלטת שבן זוגו או בת זוגו לא בוגד או בוגדת בו, אבל אנו סומכים על שיקול דעת נורמלי בחיים ובהלכה. על שיקול דעת כזה אני מדבר, באומרי שאדם צריך להעריך, אם לא יפרוק יצרו, יחטא בחטא חמור יותר, ואין שום אפשרות לשיקול דעת מסוג אחר, כי החיים וקיום ההלכה אינם מתמטיקה.


התפיסה החברתית והרעיונית, העומדת לנגד עיניי בכתיבת המאמר, רואה בנתינת רייטינג לפורנוגרפיה כמעשה של עידוד עקיף לתעשייה זוועתית של זנות, בה אנשים מגיעים למצבים קשים במכרם את גופם עבור כסף, חולים במחלות מין קשות, מתים בטרם עת, צריכים לקחת סמים כדי להיות מוכנים לבצע פעולות מיניות שהנפש דוחה בתוך צילומים, ועוד דברים נוראיים המשבשים את החיים, ואת הדברים שהמיניות והאהבה קשורים בהם. יש לזכור שהצד הנשי סובל הרבה יותר מיחס אכזרי לגופן (כולל שלהן עצמן לגופן) מכל התעשייה הזו, אך יחד עם זאת, גם מהצד הגברי וגם מהצד הנשי, הצפייה והעידוד של תעשיות המין השונות מורידה מהמדרגה הרוחנית, בהיות שני המינים שותפים לעבירה, וצופים במיניות המנותקת מאהבה. לדעתי, מתוך הרגלי חשיבה המתפתחים מצריכת מדיה פורנוגרפית (או יצירתה) יורדת יכולתם של אנשים לאהוב ולא רק לחמוד את גוף הזולת.[5] למעשה, כבר מהגמרא אנו לומדים כי מטעמי איסור הוצאת זרע לבטלה הוא שלא לנצל את גופם של אנשים אחרים, כפי שנאמר במסכת יבמות, דף ל"ד עמוד ב' – "אלא ער מאי טעמא עבד הכי [מה הטעם שעשה כן להשחית זרעו א.ג.]? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה.". לפי ציטוט זה מהגמרא, טעם האיסור שנלמד מהתנהגותו הרעה של ער (בנו של יהודה), הוא שלא לנצל גוף של מישהו אחר. ער לא נתן זרעו לתמר, ומנע ממנה ילד, בשביל שיוכל לנצל את גופה.



ב. דיון במקורות ההלכה



כדי לדון על הלכות הוצאת זרע לבטלה יש לעיין בשולחן ערוך בסעיף המוקדש לאיסור זה ואיסור הרהור ארוטי, באבן העזר, הלכות אישות, סימן כ"ג, בו נאמר – "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה... אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא... אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור...".


ניתן לראות כבר מפסק ההלכה הנ"ל של השולחן ערוך, כי האיסור להוציא זרע הוא דווקא כאשר ההוצאה היא לבטלה, ומכאן נראה שאם הוצאת הזרע איננה "לבטלה", היא תהיה מותרת.[6] למעשה, השולחן ערוך מעתיק את הנוסח של האיסור מהגמרא במסכת נידה, דף י"ג עמוד א' בה נאמר – "רבי אליעזר אומר... אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה.".


לשם הדיון ההלכתי אודות המונח "לבטלה" אנסה לצמצם את טווח הפרשנויות האפשריות על ידי התמקדות בהלכה שמורה הגמרא בדברי רבי אליעזר. הוא אומר – "מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום [ולא יוציא זרע לבטלה א.ג.]." וכאן מתעוררת השאלה, איך, מצד אחד, האיסור מוגדר רק על הוצאת זרע שלא "לבטלה", ומצד שני, רואים שכדי שלא יוציא לעז על בניו שהם ממזרים אסור להוציא זרע, למרות ה"תועלת" שבדבר. נשאלת השאלה – מתי הדבר נחשב ל"תועלת" ומתי ל"בטלה"?


כדי ליישב את הקושי הנ"ל נעיין בדבריהם של שני פוסקים שהסבירו את השולחן ערוך – העזר מקודש[7] והחכמת שלמה[8].


ראשית, אביא את העזר מקודש (בדיונו להוכיח שהוצאת זרע לבטלה הוא איסור מדרבנן) כדי להראות מה אינו נחשב צורך – "'שמנאפים ביד'. ההלכה ברורה... ולא שייך שום פתחון פה לומר בלשון 'לא תנאף' [לא שייך לחלק בעניין האיסור להוציא זרע ביד שנלמד מ'לא תנאף' א.ג.] שום מכוון [כוונה א.ג.] לחלק בזה כפי כוונתם, אם [שום כוונה מאלו אינה מצדיקה להוציא זרע לפי כוונת דבריהם של חז"ל: א.ג.] לצד הנאה, או תאוה, או שום איזה אופן אחר, כל מה שהפה יכול כדומה. וגם מתעסק חייב כמפורש בדברי חז"ל. [כל המטרות הללו אסורות. א.ג.]" [9]. כלומר, לפי העזר מקודש, כל הנאה הבאה לאדם מהוצאת זרע לא מצדיקה להוציא זרע.


החכמת שלמה לעומתו (בהסתמך על ספר חסידים בסימן קע"ו, שפסקו כמותו הפוסקים הכותבים על השולחן ערוך, כמו החלקת מחוקק, הבית שמואל והעזר מקודש)[10] מלמד אותנו מה נחשב צורך, ומראה כי לשם מצווה או שכדי לא לעבור עבירה ראוי להוציא זרע, לפי השולחן ערוך עצמו. וכך דבריו – "ולפי עניות דעתי... רק היכי [היכן א.ג.] שיש ב' [שתי א.ג.] עבירות לבחור זה או זה, אז מוטב לבטל עון [הוצאת א.ג.] שכבת זרע, כיון דהותר מכללו לפרו ורבו, מה שאין כן שאר עברות לא הותרו מכללן [לעומת שאר עבירות שאסורות תמיד הרי שהוצאת זרע מותרת לפחות במסגרת מסוימת – בין בני זוג א.ג.]... ויש להסביר הדבר יותר, כיון דשכבת זרע הותר להעמיד תולדות, והרי תולדתיהן של צדיקים הוי מעשים טובים, והרי ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן בבא לידו דבר עבירה, כגון: אשת איש או נדה, ולא עשה, הרי נחשב לו כעושי מצוה, ועשה מצוה - הוי תולדות, והרי להעמיד תולדות הותר להוציא שכבת זרע, לכך מותר לו להוציא שכבת זרע עבור כך... לכך מותר עבור מניעת עבירה [להוציא זרע א.ג.]...".[11] כלומר, החכמת שלמה, נעזר במדרש תנחומא ש"תולדותיהן של צדיקים הוי מעשים טובים." לתובנה לשונית אודות לשון האיסור "זרע לבטלה" עבור טענתו, שמכיון שכל עשיית מצווה וכן הימנעות מעבירה נחשבות ל'תולדות', מעין פריה ורביה של מעשים טובים, אזי, אם לשם 'העמדת תולדות' אלו נחוצה הוצאת זרע, הדבר מותר ואף ראוי, והוצאת זרע כזו הינה כמו הוצאת זרע לצורך קיום מצוות "פרו ורבו". בעזרת ההבנה הלשונית הזו הוא מגבה טענה פורמלית, שמכיוון שהוצאת הזרע הותרה הלכתית עבור המצווה הראשית שאיסור הוצאת זרע נכלל בה – מצוות פריה ורביה – הרי שמעמד האיסור הוא חלש לעומת שאר המצוות, שאינן סעיף המותר למפרע במסגרת מצווה שהוא נכלל בה.


אם נקבל את דבריהם של העזר מקודש ושל החכמת שלמה הנ"ל נבין, כי אסור להוציא זרע לשם תועלת סתם כמו טובת הנאה (כמו הנאה מעצם האוננות או לשמור על כבוד המשפחה בכך "שלא להוציא לעז על בניו שהם ממזרים") שאין בה מצווה המוגדרת בהלכה הפורמלית,[12] אבל מותר להוציא זרע אם הדבר נחוץ לשם קיום מצווה או מניעת עבירה. למעשה, פירוש מילולי זה של המילה "לבטלה" הוא דומה להבנת לשון הגמרא בביטויים, כמו: "המפנה לבו לבטלה" שהכוונה שהוא שלא לשם שמים, כלומר - שלא לשם קיום המצוות, או שאסור "להוציא שם שמים לבטלה" – בעוד שהוצאת שם שמים היא חיובית ורצויה כאשר הדבר נחוץ לשם המצווה.


ההבנה הלשונית של החכמת שלמה בדבר מה נחשב "לבטלה", כנראה היתה תקפה כבר מבחינת הספר החסידים שכותב בסימן קע"ו - "מעשה באחד ששאל - מי שיצרו מתגבר עליו, וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש, או עם אשתו נדה, או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו באותה שעה - יש לו להוציא. שאם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע, ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה.". [13] לפי הבנה זו של הספר חסידים, מעיקר הדין ראוי להוציא זרע לצורך הימנעות מאיסור חמור, אך בשביל לזכך את הנפש מפגם החטא, הספר חסידים מורה לנכון לקיים מעשים לשם כפרה. מכיוון שלהלכה אין על האדם חובה לכפר על מעשיו (אלא רק חובה לשוב על מעשיו הרעים בווידוי, חרטה וקבלה לעתיד)[14] לפחות בימינו אין הוראת ההתענות מחויבת הלכתית, אלא כמידת חסידות ראויה. לעניות דעתי, תחת ההתענות המצוינת, אפשר לנקוט בדרך המורה מסילת ישרים בפרק ד' "בדרך קניית הזהירות": "דהיינו: שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי, והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ו): 'וסר עוונך וחטאתך תכופר', שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.". החרטה הנלמדת מכאן אומנם על העבירה הקלה (יחסית לעבירה החמורה שמנעה), אבל הקבלה לעתיד הנלמדת מכאן כאן איננה על עצם הוצאת הזרע שנעשתה כדי להימנע מעבירה חמורה יותר – שהיא דווקא מעשה ראוי ונכון, אלא על מה שגרם להגיע להצטרך אליה – על ההרהור הקודם, ההסתכלות האסורה וכו'. על האדם לבנות לעצמו תריסים בפני הפורענות. כמו-כן, תחת התעניות שהספר חסידים מציע, אפשר להגביר את שעות לימוד התורה, כמו שנאמר "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין, ל', ב'), או להתחזק בכל מצווה שהיא ועיסוק חיובי או כל תחבולה אחרת, שתסייע להתרחק מהעבירה.


נראה שדברי הראי"ה קוק מסכמים גישה הלכתית זו כך -

"ודוגמא לדבר ענין ברכה לבטלה, ... דאין איסור להזכיר את השם אפילו בלשון ברוך אתה ד' כשהוא דרך שבח והודאה, שלא בדרך חובה, במקום שאין חובה, וה"ט מאחר שיש בזה צד מצוה אין בזה משום איסור של לבטלה. ובזה א"ש מה שהקשה בב"ש בסי' כ"ג סק"א, אהא דס"ח המובא בח"מ שם, שאם מתירא שלא יכשל באיסור א"א או נדה ח"ו טוב לו להוציא לבטלה ויתענה, וזהו נגד דברי השו"ע דאיסורו חמור מכל עבירות שבתורה, וכתב דלאו דוקא הוא. ולפ"ד י"ל דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמ' מד' הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להנצל מאיסור חמור א"ז לבטלה, ונקלש איסוריה, מה שא"כ בעריות וכל איסורי תורה שבהם לא יש גדר זה בין לבטלה או לתועלת, דתמיד האיסור עומד במקומו. אבל לפי שהכרח זה בא לו ע"י מה דנטה אחר יצרו, צריך להתענות לכפרה. ... עכ"פ כל אלה הדברים ג"כ הרעישו האחרונים ביחוד חכמי המוסר והמקובלים, כמבואר בשל"ה ובספר חרדים ע"ז, אבל כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול, של הרהור עבירה, או נסיון ח"ו, י"ל דכו"ע מודים דיש לסמוך על המקילים." (עזרת כהן, ל"ה)

אך כאן עומדת השאלה – האם באמת נוכל למצוא הכרה הלכתית פורמלית בכך שהוצאת זרע תוך כדי או בעקבות צפייה בפורנוגרפיה היא מעשה שיש בו עבירה חמורה יותר לעומת הוצאת זרע אשר נעשית כדי להימנע מצפייה בפורנוגרפיה? שהרי החכמת שלמה טוען כי היכן שיש שתי עבירות, יש להוציא זרע כדי להימנע מעבירה אחרת, וכאן עלול להשתמע שאני מבקש לומר כי "ראוי להוציא זרע כדי להימנע מהוצאת זרע" ולא מעבירה אחרת. חשוב איפה להבהיר שאין כוונתי לומר שראוי להוציא זרע כדי למנוע הוצאת זרע, אלא טענתי היא, שצפייה בפורנוגרפיה כרוכה בעבירה של הרהורים אסורים וחמורים יותר הנוספים בצפייה בפורנוגרפיה, וכרוכה גם בעידוד אסור של פריצות בחברה, שהוא עבירה על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא, י"ט, י"ד), בהענקת רייטינג לאתרי פורנוגרפיה המקדמים זנות. עבירות אלו חמורות יותר בחומרה בעלת תוקף פורמלי מאשר הוצאת זרע, הנעשית בלא צפייה בפורנוגרפיה. ממילא, במצב של ברירה בין האופציות יהיה עדיף להוציא זרע מלכתחילה כדי לפרוק היצר, וזאת כדי שלא להגיע למצב של הרהורים ארוטיים נוספים ועידוד פריצות בחברה.


ובכן, מבחינת מדידת חומרת האיסור על הרהור ארוטי והגעה אליו באופן כללי, עיקר האיסור מפשט התורה, הוא שלא נכון להמשך אחר התאוות, כפי שכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[15] וזה רוח האיסור העומד מאחורי דרשת הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" לאיסור "שלא יהרהר אדם ביום ויגיע לידי טומאה בלילה"[16], דהיינו, שלתור אחר התאווה הוא בכלל דבר רע, ועל כן יש לדרוש את הפסוק לענייננו לאיסור הרהור. לפיכך, תגבורת התאווה שבאתרים עם פריצות חמורה יותר הינה הוספה באיסור הרהור. מקור הלכתי נוסף העוזר לנו להבין את המדד לחומרת ההרהור הם דברי העזר מקודש – "ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין, באמרו 'שלא ניגע לריק', [גדר ההרהור הוא: א.ג.] נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור, ובהתעוררות תאוה בנפשו, בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא [ציור קיום היחסים האינטימיים א.ג.] בפועל. [והטעם לכך הוא: א.ג.] שהוא סגנון הקובע רושם במדות הנפש, להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש, וגם מצד טומאה בלילה. על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא [חומרת איסור א.ג.] מה שאין כן בזולת זה..."[17]. כלומר, העזר מקודש מסביר כי לדעת האר"י, המדד לאיסור הרהור הוא רמת השתקעות התאווה בדמיון צורת המעשה של קיום היחסים האינטימיים. ובמקרה שלנו, כשנכנס לאינטרנט לראות תמונות לא צנועות, ועוד יותר - לאתרי פורנוגרפיה, הוא מצייר לעצמו את מימוש התאווה הרבה יותר, מאשר אם יאונן ללא כל אלו מלכתחילה. (וכאן יש לציין, שנראה שעצם ההנאה הארוטית היא מעין השתקעות ההרהור בפעולת קיום יחסים מיניים,[18] אך הדגש במאמר זה הוא שיש דרגות להשתקעות זו.) [19][20]


בעניין שאלת עידוד הפריצות החברתית הנגרמת על ידי נתינת רייטינג לאתרי פורנוגרפיה, אביא מדברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ט' (על בסיס הגמרא במסכת סנהדרין, דף ע"ה עמוד א') – "מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה. ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר, שלא יהו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות." (וכפי שברור מכל הספרות ההלכתית, מדובר על אדם חולה שנטה למות, ולא שחס וחלילה מלכתחילה יפגע בגופו כדי שלא יהרהר הרהור אסור.) אני טוען שאפשר לקחת ממקרה זה דוגמא לכך, שיש איסור מיוחד, שהינו מעבר לאיסור הרהור "פסיבי", והוא איסור הרהור "אקטיבי". באמרי "הרהור אקטיבי" אני מתכוון למצב בו האדם לא רק מהרהר הרהור ארוטי, אלא אף מעודד אדם אחר, לספק לו את הצורך שלו בהרהור. נראה שמצד האיסור – "שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות" והוא לפי רוח האיסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול", והוא הוכחה פורמלית לתקפות האיסור לענייננו (ההנאה הארוטית הבאה לאדם, שמבקש להתרפא מקולה של אישה בסיטואציה כזו היא בכלל איסור "אביזריהו דעריות"). אין זה משנה אם אדם מבקש לשמוע אישה שתבוא מאחורי גדר, או לראותה מאחורי המצלמה ומסך המחשב, וזאת, כי על ידי מתן הרייטינג, הצופה מעודד פריצות בעריות על ידי המצולמים בסרטי הפורנוגרפיה, וכן על ידי כל המעורבים בתעשייה זאת (וגם גויים מצווים בעריות בשבע מצוות בני נח). מן האמור נובע, שההלכה רואה בעידוד פריצות – עידוד כמו זה הנעשה בצפייה בפורנוגרפיה (או פחות חמור - בדוגמנות), למרות היותה מאחורי המסך, מאחורי המצלמה – כאיסור בפני עצמו. כאמור, מאחורי סרטונים פורנוגרפיים עומדים אנשים ונשים מנוצלים, שהעניינים האינטימיים בחייהם הופכים הפקר. כל נתינת רייטינג מפרנסת את בעלי האתרים המפרסמים, מכיוון שהאתרים הללו ממומנים ע"י פרסומות, שמפרסמיהן משלמים להם על כל צפיה בהן במסגרת הכניסה לאתרי הפורנוגרפיה. כך, כל כניסה לאתר פורנוגרפי מעודדת את ריבוי הזנות והניצול של אנשים.


לפיכך מובן, שיש תוספת עבירות בכניסה לפורנוגרפיה על פני אוננות בלעדיה, ואם הוצאת זרע תאפשר הימנעות מצפייה בפורנוגרפיה, הרי שהדבר ראוי על פי הגיון הלכתי.



ג. לסיכום ולהלכה



לעניות דעתי, יש לבחור לנסות שלא להרהר הרהורים ארוטיים, אלא לשם זוגיות ובתוכה, ואם בא הרהור, יש, כדברי הרמב"ם[18], "להסיע את הלב", ולפנות לעסוק בלימוד תורה ודברים חיוביים, כהסחה מההרהורים הארוטיים אל דברים חשובים, כמו לימוד תורה ובניין החיים, כמו גם לימודי בית ספר ודברים אחרים לשם שמים. כמו כן יש לנסות בכל הכוח שלא לחטוא בהוצאת זרע לבטלה ולשקול התקנת חסם אתרים פורנוגרפיים ותחבולות נוספות כתריס בפני הפורענות. אך אם אדם מכיר עצמו, שאם יפרוק יצרו בהוצאת זרע ברגע זה, כך יוכל למנוע עצמו מלשקוע בהרהור חמור יותר ולתת רייטינג לאתרים עם פריצות של תכנים מיניים חמורים בהרבה כבפורנוגרפיה, הוא צריך להוציא זרע מוקדם כדי למנוע את כל אלו.


כמובן שאין בהסתמכות על פסיקת ההלכה של הספר חסידים ושל החכמת שלמה כוונה לותר לעצמנו על ההתמודדות עם היצר. בעבר לא היו גירויים כאלו (וגם גיל הנישואים היה מוקדם יותר) ולכן לא היינו צריכים לפרוק יצרנו כך ובכזו תדירות. בעת זו שגיל הנישואים התאחר ותרבות הרחוב והאינטרנט נפרצה, אנו צריכים "להשיב מלחמה" כנגד היצר בחכמה ר