וְאַתָּה תָשׁוּב - על הקול והמילה האלוהיים, על תפקיד הנאציזם, ומה התשובה שמלמדת השואה?

הרבה אנשים שואלים "למה אלהים עשה את השואה?" וזה גורם להם לכפור. לכאורה אותם אנשים היו צריכים לכפור ישר כאשר קראו את התורה שהרי הענישה החמורה הזו כתובה בתורה עצמה. גם סוגיית הרוע בעולם היא סוגיה בפני עצמה, ובאמת נאמר שיהוה הוא "בורא רע" ו-"אל קנא", ואין ניסיון בתורה לומר ש"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". לכאורה כולנו מסכימים תיאורטית עם עובדת הסבל בעולם, ואיננו צריכים את הבודהא שילמדנו, שלידה היא סבל, מחלה היא סבל ומוות הוא סבל, אבל נראה שהשואה מעלה שאלות אחרות. אנשים רואים את השואה כמקום שלא מזמין למידה. כעונש "שבא על סתם", או שכל אחד מאשים את השני. אורתודוקסים מאשימים חילונים ורפורמים - הפכתם להיות ככל העמים, חילונים מאשימים דתיים - אם לא הייתם מתבדלים מהגוים אף אחד לא היה מחפש אתכם. אבל השואה פקדה את כולם - דתיים כחילונים. אנשים לא יודעים מה המסר? להתבולל? להיות חרדי? אולי בכלל להתנצר?


א.


באוניברסיטת ת"א בקורס "הגות יהודית לאחר השואה" של פרופ' רון מרגולין, טען פרופ' מרגולין כי השואה זו בעיה אמונית, שהיא גורמת לכפירה. זה נכון עובדתית. אני הצבעתי בשיעור ואמרתי שזה לא צריך להיות כך לוגית. שהרי הפסוקים עצמם מורים שעל עזיבת ה' והתורה העונש הוא עונש של שואה. ההיפך, השואה הינה רק אישוש לדברי התורה. פרופ' מרגולין אמר שכן, זו הגישה החרדית, אבל לדעתו זה לא ממש נראה מהפסוקים.

אני כותב על פרופ' מרגולין לא סתם כסיפור. אלא כי פרופ' מרגולין מייצג משהו. הוא מייצג קול שפוי של יהדות הומאניסטית, פרופ' מרגולין הוא מחנך, הוא משמיע את הקול הדק, את את הקול, הפניה הנשמעת ולא נשמעת, העדינה, שצריך להקשיב לה בשקט, ושומעים קול. אני חושב שמה שמצער אותי כעת שאותו קול דק שנשמע חלושה אינו מחובר לאות, למילה, לפסוק. אני מדבר על פרופ' מרגולין כשריד בקודש מעצומי מעלה שהמשיכו להשמיע את הקול, "קול גדול ולא יסף", לא פסק. עצוב לי שהקול העדין לא דבק במילה. נדמה לי שזה הסיפור עצוב של לימודי פילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א. קולם של מרטין בובר, של הרב אברהם יהושע השל, של עמנואל לוינס וכמותם נשאר קול ענות חלושה, ולעומתם קול מלחמה וצחוק במחנה. נראה שזו הבעיה שבה טמון שורש הקרע בין "מדינת תל-אביב" ל"מדינת ירושלים".

מצד אבא משפחה נספתה בשואה, סבא אליהו ז"ל, הציל אלפי יהודים מהסבל וההשמדה, כשהעלה אוניות מעפילים בשירות בית"ר, סבא אליהו ז"ל קנה הרבה קרקעות בת"א ומחר במחיר זול ליהודים, סבתא גאולה ז"ל גרה ברחוב מגידו, ליד הים. אותה הכרתי, סבא נפטר כשנתיים לפני שנולדתי ורק נקראתי על שמו, אופיר אליהו. סבא נלחם בנאצים בגדודי הבריגדה היהודית.

מצד אמא סבא וסבתא באו מאיראן, מהעיר יזד. בעיר יזד הקפידו על המצוות, והיום היינו מקטלגים אותם כחרדים רק לא כיהדות אשכנזית. דוד שלי מצד אמא מספר שאביו, סבא יצחק שלא הכרתי, כל שבוע היה אומר לו שהמשיח עוד שבוע יגיע, וכל שבוע הוא היה מתאכזב. יום אחד באו אנשי הסוכנות היהודית לבית הכנסת באיראן. דוד שלי שאל את סבא יצחק - "מי אלו?" וסבא יצחק אמר - זה המשיח. סבתי רחל שתחיה עדיין מזכירה שוב ושוב למשפחה שקצת התרופפה מקיום המצוות - "כתוב בפרשת בחוקותי, אם תשמרו מצוות שלי - אויב לא יעבור בשער שלכם.".

אני גדלתי בילדותי ברמת אביב, ליד האוניברסיטה, רחוב התנאים, רחוב טאגור, למדתי בבית הספר היסודי ממלכתי אלונים, עברתי לממלכתי דתי אלומות, אחר כך למדתי בצייטלין. סבא לא היה דתי, אם כי דוד חרדי שלי מצד אמא שתמך בו לפני מותו אומר שכמה מילים שאמר לפני שמת היו, שחבל שלא היה שמר מצוות. אבא שלי לא היה דתי גם כן. הוא התחתן עם אמי כשהייתה מסורתית. אמי החלה תהליך התחזקות דתית וחזרה בתשובה עם בית חב"ד, ישיבת "תומכי תמימים", כשהייתי בן 7 ועברתי בכיתה ב' מבית הספר החילוני לבית הספר הדתי ברמת אביב.

ברמת אביב לא שנאו דת. בגן החילוני ברמת אביב למדנו תנ"ך. בבית הספר היסודי אלונים למדנו תנ"ך. בית הספר הדתי של רמת אביב, אלומות, לא היה חרד"לי, בני עקיבא שליד בית הכנסת היכל חיים שהתפלננו בו, היה ונשאר עד עכשיו מעורב בנים ובנות, באלומות לימדו מורות חרדיות, והמסר תמיד היה הומאניסטי. אבל איפשהו הכל הקצין. איפשהו החילונים פחדו שהחב"דניקים יחזירו להם את הילדים בתשובה. אז התחזקה עמותת "חופש" שנלחמת בכפיה דתית, ומבררת סוגיות שבין תורה ומדע מנקודת מבט חילונית, שאגב, אני עצמי הצעתי לענות בה תשובות לשואלים. אני לא מאמין בכפיה דתית, אבל אני שמח שיש דוכני הנחת תפילין. אני לא יודע עם החששות של החילונים ברמת אביב לגבי שידול קטינים מוצדקים, אבל אני מאמין בשיח. אני מאמין בבירור.

כשאני גדלתי והטלתי ספקות בדת, לקחתי את כל המשפחה לסמינרים של אגודת ערכים. אני לא השתכנעתי כל כך, אם כי נתנו לי חומר למחשבה. אבי התעקש על דבר אחד. איך אלהים עשה את השואה? מבחינתו הוא אמר, אלהים עזב את הארץ. אבא שלי מאמין באלהים. הוא מאין שאלהים ברא את העולם. הוא מאמין שאלהים עזב את הארץ. אבא שלי מאמין שהתנ"ך קידם את המוסר האנושי וגם גרם לעוולות, הוא רואה בעין יפה אורח חיים דתי, אם כי הוא מגדיר את עצמו חילוני. אבל אבא שלי מאמין שאלהים עזב אותנו. הגיע אלינו הביתה כמה פעמים חסיד סאטמר מאגודת ערכים לדבר עם אבא שלי עם פירוש שכתב על ספר איוב, אבל אבא שלי מאמין שאלהים עזב את הארץ.


קטע ביניים מתוך הסרט "אלוהים עומד למשפט" להשראה (לא אגע בכל טענה וטענה המועלה בקטע).


ב.


אם נחזור לקול ולמילה, ברצוני לרדת לכמה שורשים של הפילוסופיה הנאצית. הנאצים האמינו בקול. הם לא האמינו במילה. הגרמנים היו פרוטסטנטים. היטלר ראה עצמו כשליח משיחי של האל, שומע את קולו בטבע. הטלר המשיך את המוסר הטבעי של אלהים. הוא ראה את החזק אוכל את החלש, ומה שנשאר זה חזק מפותח יותר. הטלר צדק. ללא שהיה אוכל החזק את החלש, לא היו בני אדם. גם היהדות אומרת כך. איננו מעוניינים שישארו רק תולעים בעולם. איננו מעוניינים בהכחדות האריות והלביות. אבא שלי טבעוני, הוא נוהג לפעמים לגרש חתולים שלא יצודו ציפורים, ונותן להם מים, ושאריות שומן מהקצביה, אבל העולם בכללותו לא יכול להתקיים כך. אם החזק לא היה אוכל את החלש, לא היתה קמה קומת אדם, ולא היתה תורה, ולא היתה גאולה. הטלר צדק. בשביל שתבוא הגאולה החזק צריך לאכול את החלש. את הקביעה מתי החזק צריך לאכול את החלש, את הקריטריונים לחוזק, ומי החזק ומי החלש, הוא החליט בעצמו.


המוסר הפרוטסטנטי מאמין ברוח אבל זונח את המילה. בעוד הקתולים נאמנים לסקרמנטים ולממסד הכנסייתי המסורתי, הפרוטסטנטים מאמינים בשכל של העצמם ובקריאת הכתובים כהשראה, גם אלו של הברית החדשה (מדובר בהקצנה פאולינית). הפילוסוף הראשי של גרמניה שהכתירה המפלגה הנאצית היה היידגר. היידגר האמין בקול. למעשה, זה הדבר היחיד שהוא האמין בו, בקולה של ההוויה. היידגר האמין בהקשבה למה שהוויה אומרת לנו, הוא שנא "איזמים", ב"אגרת על ה'הומאינזם'" היידגר כובל על המדברים בשם "הומאניזם" וטוען שבעצם כל אחד מעצב את ה"הומאניזם" שלו בצלמו. כל אחד מרגיש בר סמכא לקבוע מהי אנושיות, ומסדר את ההוויה בהתאם לאנושיות שלו. לא. טוען היידגר. תקשיב להוויה. תעזוב את הדוגמות. תאמין בקול. אל תאמין במילה.


בספרו "מנוס מחופש" אריך פרום מנתח את האישיות של הטלר ואת האישיות של הקולקטיב הנאצי. הוא מדבר על אישיות סדו-מזוכיסטית. מה שהופך את הטלר לסדיסט הוא היותו מזוכיסט כלפי האל. הטלר, טוען פרום, חיפש את הצו האלוהי, הוא רצה לשמוע את הקול, הוא רצה סמכות שתגיד מה נכון ומה לא נכון בתוך העולם הניהליסטי שלנו. והוא שירת את הצורך הזה אצל הנאצים כולם. הוא נתן פקודות. הם רק מילאו פקודות. הטלר היה מדיום בין חוק הטבע להמון בעזרת הצו הקטגורי של "תמיד תתנהג לפי בעל הסמכות". הנאצים האמינו כל כך בסמכות עד שנתנו לאנשים שלמדו על נוירונים, מבנה גוף האדם והתנהגות אנושית סטטיסיטית להחליט כיצד בני אדם אמורים להתנהג ולהראות, ועל סמך קביעתם הם קטלו בתכנית תוכנית "T4 - אותנסיה" כ-90,000 בני אדם, שהם קטלגו כבעלי גוף או נפש לא תקינים (המערכת הפסיכיאטרית עדיין מתפקדת כרשות שופטת ומענישה בכליאה, בקשירה למיטה, בהזרקת חומרים משני תודעה, ללא הצבעות דמוקרטיות על חוקיה, לצד בתי המשפט גם בישראל, והחברה מקבלת את סמכותה ללא ידע פעוט בפסיכאטריה ובלי שהפסיכיאטריה הצליחה לרפא אדם אחד ממחלה נפשית.). אריך פרום קורא לאישיות הנאצית "אישיות סמכותנית", וטוען שסמכותנות היא תכונה שקיימת בכולנו. הסכמכותנות אושרה אמפירית בניסוי של מילגרם בפסיכולוגיה החברתית, כולנו יכולים להיות נאצים הוכח.


סרטון על הניסוי של מילגרם -


ניתן לומר אם כן שהנאציזם מבקש להיות חלק מהטבע, להתנהג לפי החוק האלהי שבטבע, בו העולם מתפתח על ידי כך שהחזק שורד, אך ללא מסורת דתית, הנאציזם תולה את ארגונו בצייתנות בסמכות אנושית שתארגן את החברה (בהמשך נדבר גם על ההתנגדות למסורת הדתית, "רצח האב" התרבותי של הנאציזם).


ג.


היהדות גם מאמינה בקול. פילון האלכסנדרוני טוען שהתורה התחילה בהקשבה לטבע, עברה לתורה שבעל פה, ואז עברה לתורה שבכתב (גרסא דומה לימד הרב אליהו בן אמוזג בעניין תורה שבעל פה).


בגמרא נאמר -

דא"ר חייא מאי דכתיב (איוב לה, יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו מלפנו מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל. (עירובין, ק', ב')

הרב אהרן לכטנשטיין הבין מהגמרא הזו משנה תוקף ל"מוסר הטבעי" ובנה על הגמרא הזו מהלך שלם משלו של מוטיבציה מוסרית של הפוסק בתהליך הפסיקה. למעשה, זו מגמה שקידם כבר הראי"ה קוק.


אמנם, המילה היא חשובה לא פחות ביהדות. אנחנו מאמינים במקרא ובהלכה. אנחנו מאמינים במילה, אבל אין זה אומר שאנו משועבדים למילה. אנחנו לא עובדים את התורה אלא את יהוה.


בסוף ספר היצירה מתוארים שני מובנים של המילה "מילה" -

(ח) וכיון שצפה [נ"א - שראה] אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו [נ"א - על ראשו] קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמ' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה [נ"א - וחמקו וגילה] לו סודו. משכם במים דלקם באש רעשם ברוח בערם בשבעה [נ"א - בשלהבת] נהגם בי"ב מזלות. אד"ג. [נ"א - א'ד'נ']:

מעניין הדבר. כנגד המוסר הפאוליני המאמין ברוח, הנושא על נס את האמונה, מתוך הפסוק "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", פאולוס הבא לגוים ואומר להם - אני שיש לי ברית מילה, אינני עדיף מכם, דורש ספר היצירה את דרשתו על אותו פסוק עצמו.

ספר היצירה טוען כי יש ברית מילה בערווה, ויש ברית מילה בלשון. ברית לשון היא איסור לשון הרע. איסור לקחת את המילה לרעה, לומר מילים רעות. (זה גם איסור שנושא על נס ישוע וטוען "לא מה שנכנס לפה מטמא את האדם אלא מה שיוצא מהפה.") אבל מה שאנו יכולים ללמוד מהפסקה הזו, הוא על כך שברית מילה היא שם כללי ל"הסכמיות נכונה". ברית מילה היא הסכמיות. היא ברית. התורה היא ברית בין שעם ישראל התחייב בה כאיש אחד בלב אחד.

היידגר שנא "איזמים" כבר אמרנו. איזמים הם הסכמים נוקשים. הם דוגמות. כשמישהו מסיר את עורלת הלב הוא נהיה רך. הלב מבין אבל לא יודע. זו היכולת להבין ולדעת שאתה לא יודע כלום. זו היכולת להבין ולא לחטוא בחטא הדעת. הסרת ערלת הערווה נועדה שלא נתמכר לידיעה מינית, שנהיה ב"איבר חי" כדברי הבעל שם טוב בכתר שם טוב, באיבר רך, לא נוקשה וכואב. גם הטנטרה מדברת על כך. הסרת עורלת הלב מאפשרת ללב להבין ולחזור בתשובה, להתחבר לעדן הבינה ולא לגיהנם הדעת. האפשרות לשמוע את הקול ולהשאר על המילה ללא העורלה, להשאר עם המילה ללא המאצ'ואיזם, ללא הסמכותנות - היא מצרכה רוך. הטלר הכניס הרבה פורנוגרפיה למיינקאמפף. הטלר עבר מהקול לערלה. הוא לא האמין במילה. אנשים מתמכרים לפרנוגרפיה, כי אינם מבינים משמעות. הם צודקים. אי אפשר לדעת את משמעות החיים. אפשר להבין.

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר ניצול השואה, הבין - משמעות מגלים בעזרת מצפון ומחשבה. לוגותרפיה איננה חקירת האמת הבאה בכפיית הר כגיגית. לוגותרפיה היא שימוש במצפון כדי למצוא משמעות בעולם שכולל גם לוגיקה, גם לוגוס. לוגותרפיה היא "הדרוה קבלוה מחדש", לקבל את התורה מרצון ומאהבה. היהדות מאמינה בלימוד תורה מאהבה, המילים מצוות "ושננתם לבניך ודברת בם" מופיעה ישר אחרי "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפש ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנכי צווך היום על לבבך.", הרמב"ם כותב על מצוות לימוד תורה ב"ספר האהבה" במשנה תורה ישר אחרי מצוות אהבת יהוה בדרך ההשכלה.


ד.


לאור הדברים הללו ברצוני לחזור לפסוקים. אינני טוען שכל מה שכתוב בתנ"ך מתאים עובדתית למציאות, התנ"ך בא ללמד ערכים ולא עובדות. אינני מדבר על "נבואה שהתגשמה", אלא על התהליך הטבעי שהתורה מלמדת על עם שמוטלת עליו שליחות כה גדולה להיות אור לגוים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומועל בתפקידו, שתוצאת המעל היא כתוצאת כל מעילה - סבל. וככל שהמעל גדול הסבל גם כן. אביא מפרשת נצבים בספר דברים -

(פרק כ"ט) ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. טו כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. טז וַתִּרְאוּ, אֶת-שִׁקּוּצֵיהֶם, וְאֵת, גִּלֻּלֵיהֶם--עֵץ וָאֶבֶן, כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. יז פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה. יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה. יט לֹא-יֹאבֶה יְהוָה, סְלֹחַ לוֹ--כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה יְהוָה אֶת-שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. כ וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כא וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה יְהוָה, בָּהּ. כב גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. כג וְאָמְרוּ, כָּל-הַגּוֹיִם, עַל-מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה, לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל, הַזֶּה. כד וְאָמְרוּ--עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כה וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם. כו וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. כז וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה. כח הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. {ס}(פרק ל') א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. ב וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. ד אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ. ז וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. ט וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב יְהוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ. י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. {ס}

מה המצב המתואר פה? אומר משה - האם יש בכם אנשים שמוכנים לעזוב את עם ישראל ולהתערב בגוים? אז כשהארץ לא תצמיח את יבולה? אז רבצה בו כל האלה הכתובה בספר. לכאורה מה שקרה בשואה. יהודי אירופה מתבוללים ומקבלים את עונשם.

אך מכאן מתחילה בעיה ההמשך נראה אולי לא מתאים להיסטוריה. כשלמדתי בישיבת "אורות שאול" בפתח תקווה שאלתי את הרב אברהם בלידשטיין - איך אפשר לקשר בין הפסוקים האלו לחזרת ישראל לארצם בימינו? הרי עם ישראל רק כפר וכפר. הוא לא חזר בתשובה. הרב בלידשטיין אמר שכנראה שאני צודק. אפשר אולי לחבר את שיבת ישראל האחרונה לפסוקים בספר ויקרא

ד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה: טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְו‍ֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי: טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַֽאֲכָלֻ֖הוּ אֹֽיְבֵיכֶֽם: יז וְנָֽתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵֽין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם: יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם: יט וְשָֽׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה:כוְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּֽחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ: כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכ