וְאַתָּה תָשׁוּב - על הקול והמילה האלוהיים, על תפקיד הנאציזם, ומה התשובה שמלמדת השואה?

הרבה אנשים שואלים "למה אלהים עשה את השואה?" וזה גורם להם לכפור. לכאורה אותם אנשים היו צריכים לכפור ישר כאשר קראו את התורה שהרי הענישה החמורה הזו כתובה בתורה עצמה. גם סוגיית הרוע בעולם היא סוגיה בפני עצמה, ובאמת נאמר שיהוה הוא "בורא רע" ו-"אל קנא", ואין ניסיון בתורה לומר ש"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". לכאורה כולנו מסכימים תיאורטית עם עובדת הסבל בעולם, ואיננו צריכים את הבודהא שילמדנו, שלידה היא סבל, מחלה היא סבל ומוות הוא סבל, אבל נראה שהשואה מעלה שאלות אחרות. אנשים רואים את השואה כמקום שלא מזמין למידה. כעונש "שבא על סתם", או שכל אחד מאשים את השני. אורתודוקסים מאשימים חילונים ורפורמים - הפכתם להיות ככל העמים, חילונים מאשימים דתיים - אם לא הייתם מתבדלים מהגוים אף אחד לא היה מחפש אתכם. אבל השואה פקדה את כולם - דתיים כחילונים. אנשים לא יודעים מה המסר? להתבולל? להיות חרדי? אולי בכלל להתנצר?


א.


באוניברסיטת ת"א בקורס "הגות יהודית לאחר השואה" של פרופ' רון מרגולין, טען פרופ' מרגולין כי השואה זו בעיה אמונית, שהיא גורמת לכפירה. זה נכון עובדתית. אני הצבעתי בשיעור ואמרתי שזה לא צריך להיות כך לוגית. שהרי הפסוקים עצמם מורים שעל עזיבת ה' והתורה העונש הוא עונש של שואה. ההיפך, השואה הינה רק אישוש לדברי התורה. פרופ' מרגולין אמר שכן, זו הגישה החרדית, אבל לדעתו זה לא ממש נראה מהפסוקים.

אני כותב על פרופ' מרגולין לא סתם כסיפור. אלא כי פרופ' מרגולין מייצג משהו. הוא מייצג קול שפוי של יהדות הומאניסטית, פרופ' מרגולין הוא מחנך, הוא משמיע את הקול הדק, את את הקול, הפניה הנשמעת ולא נשמעת, העדינה, שצריך להקשיב לה בשקט, ושומעים קול. אני חושב שמה שמצער אותי כעת שאותו קול דק שנשמע חלושה אינו מחובר לאות, למילה, לפסוק. אני מדבר על פרופ' מרגולין כשריד בקודש מעצומי מעלה שהמשיכו להשמיע את הקול, "קול גדול ולא יסף", לא פסק. עצוב לי שהקול העדין לא דבק במילה. נדמה לי שזה הסיפור עצוב של לימודי פילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א. קולם של מרטין בובר, של הרב אברהם יהושע השל, של עמנואל לוינס וכמותם נשאר קול ענות חלושה, ולעומתם קול מלחמה וצחוק במחנה. נראה שזו הבעיה שבה טמון שורש הקרע בין "מדינת תל-אביב" ל"מדינת ירושלים".

מצד אבא משפחה נספתה בשואה, סבא אליהו ז"ל, הציל אלפי יהודים מהסבל וההשמדה, כשהעלה אוניות מעפילים בשירות בית"ר, סבא אליהו ז"ל קנה הרבה קרקעות בת"א ומחר במחיר זול ליהודים, סבתא גאולה ז"ל גרה ברחוב מגידו, ליד הים. אותה הכרתי, סבא נפטר כשנתיים לפני שנולדתי ורק נקראתי על שמו, אופיר אליהו. סבא נלחם בנאצים בגדודי הבריגדה היהודית.

מצד אמא סבא וסבתא באו מאיראן, מהעיר יזד. בעיר יזד הקפידו על המצוות, והיום היינו מקטלגים אותם כחרדים רק לא כיהדות אשכנזית. דוד שלי מצד אמא מספר שאביו, סבא יצחק שלא הכרתי, כל שבוע היה אומר לו שהמשיח עוד שבוע יגיע, וכל שבוע הוא היה מתאכזב. יום אחד באו אנשי הסוכנות היהודית לבית הכנסת באיראן. דוד שלי שאל את סבא יצחק - "מי אלו?" וסבא יצחק אמר - זה המשיח. סבתי רחל שתחיה עדיין מזכירה שוב ושוב למשפחה שקצת התרופפה מקיום המצוות - "כתוב בפרשת בחוקותי, אם תשמרו מצוות שלי - אויב לא יעבור בשער שלכם.".

אני גדלתי בילדותי ברמת אביב, ליד האוניברסיטה, רחוב התנאים, רחוב טאגור, למדתי בבית הספר היסודי ממלכתי אלונים, עברתי לממלכתי דתי אלומות, אחר כך למדתי בצייטלין. סבא לא היה דתי, אם כי דוד חרדי שלי מצד אמא שתמך בו לפני מותו אומר שכמה מילים שאמר לפני שמת היו, שחבל שלא היה שמר מצוות. אבא שלי לא היה דתי גם כן. הוא התחתן עם אמי כשהייתה מסורתית. אמי החלה תהליך התחזקות דתית וחזרה בתשובה עם בית חב"ד, ישיבת "תומכי תמימים", כשהייתי בן 7 ועברתי בכיתה ב' מבית הספר החילוני לבית הספר הדתי ברמת אביב.

ברמת אביב לא שנאו דת. בגן החילוני ברמת אביב למדנו תנ"ך. בבית הספר היסודי אלונים למדנו תנ"ך. בית הספר הדתי של רמת אביב, אלומות, לא היה חרד"לי, בני עקיבא שליד בית הכנסת היכל חיים שהתפלננו בו, היה ונשאר עד עכשיו מעורב בנים ובנות, באלומות לימדו מורות חרדיות, והמסר תמיד היה הומאניסטי. אבל איפשהו הכל הקצין. איפשהו החילונים פחדו שהחב"דניקים יחזירו להם את הילדים בתשובה. אז התחזקה עמותת "חופש" שנלחמת בכפיה דתית, ומבררת סוגיות שבין תורה ומדע מנקודת מבט חילונית, שאגב, אני עצמי הצעתי לענות בה תשובות לשואלים. אני לא מאמין בכפיה דתית, אבל אני שמח שיש דוכני הנחת תפילין. אני לא יודע עם החששות של החילונים ברמת אביב לגבי שידול קטינים מוצדקים, אבל אני מאמין בשיח. אני מאמין בבירור.

כשאני גדלתי והטלתי ספקות בדת, לקחתי את כל המשפחה לסמינרים של אגודת ערכים. אני לא השתכנעתי כל כך, אם כי נתנו לי חומר למחשבה. אבי התעקש על דבר אחד. איך אלהים עשה את השואה? מבחינתו הוא אמר, אלהים עזב את הארץ. אבא שלי מאמין באלהים. הוא מאין שאלהים ברא את העולם. הוא מאמין שאלהים עזב את הארץ. אבא שלי מאמין שהתנ"ך קידם את המוסר האנושי וגם גרם לעוולות, הוא רואה בעין יפה אורח חיים דתי, אם כי הוא מגדיר את עצמו חילוני. אבל אבא שלי מאמין שאלהים עזב אותנו. הגיע אלינו הביתה כמה פעמים חסיד סאטמר מאגודת ערכים לדבר עם אבא שלי עם פירוש שכתב על ספר איוב, אבל אבא שלי מאמין שאלהים עזב את הארץ.


קטע ביניים מתוך הסרט "אלוהים עומד למשפט" להשראה (לא אגע בכל טענה וטענה המועלה בקטע).


ב.


אם נחזור לקול ולמילה, ברצוני לרדת לכמה שורשים של הפילוסופיה הנאצית. הנאצים האמינו בקול. הם לא האמינו במילה. הגרמנים היו פרוטסטנטים. היטלר ראה עצמו כשליח משיחי של האל, שומע את קולו בטבע. הטלר המשיך את המוסר הטבעי של אלהים. הוא ראה את החזק אוכל את החלש, ומה שנשאר זה חזק מפותח יותר. הטלר צדק. ללא שהיה אוכל החזק את החלש, לא היו בני אדם. גם היהדות אומרת כך. איננו מעוניינים שישארו רק תולעים בעולם. איננו מעוניינים בהכחדות האריות והלביות. אבא שלי טבעוני, הוא נוהג לפעמים לגרש חתולים שלא יצודו ציפורים, ונותן להם מים, ושאריות שומן מהקצביה, אבל העולם בכללותו לא יכול להתקיים כך. אם החזק לא היה אוכל את החלש, לא היתה קמה קומת אדם, ולא היתה תורה, ולא היתה גאולה. הטלר צדק. בשביל שתבוא הגאולה החזק צריך לאכול את החלש. את הקביעה מתי החזק צריך לאכול את החלש, את הקריטריונים לחוזק, ומי החזק ומי החלש, הוא החליט בעצמו.


המוסר הפרוטסטנטי מאמין ברוח אבל זונח את המילה. בעוד הקתולים נאמנים לסקרמנטים ולממסד הכנסייתי המסורתי, הפרוטסטנטים מאמינים בשכל של העצמם ובקריאת הכתובים כהשראה, גם אלו של הברית החדשה (מדובר בהקצנה פאולינית). הפילוסוף הראשי של גרמניה שהכתירה המפלגה הנאצית היה היידגר. היידגר האמין בקול. למעשה, זה הדבר היחיד שהוא האמין בו, בקולה של ההוויה. היידגר האמין בהקשבה למה שהוויה אומרת לנו, הוא שנא "איזמים", ב"אגרת על ה'הומאינזם'" היידגר כובל על המדברים בשם "הומאניזם" וטוען שבעצם כל אחד מעצב את ה"הומאניזם" שלו בצלמו. כל אחד מרגיש בר סמכא לקבוע מהי אנושיות, ומסדר את ההוויה בהתאם לאנושיות שלו. לא. טוען היידגר. תקשיב להוויה. תעזוב את הדוגמות. תאמין בקול. אל תאמין במילה.


בספרו "מנוס מחופש" אריך פרום מנתח את האישיות של הטלר ואת האישיות של הקולקטיב הנאצי. הוא מדבר על אישיות סדו-מזוכיסטית. מה שהופך את הטלר לסדיסט הוא היותו מזוכיסט כלפי האל. הטלר, טוען פרום, חיפש את הצו האלוהי, הוא רצה לשמוע את הקול, הוא רצה סמכות שתגיד מה נכון ומה לא נכון בתוך העולם הניהליסטי שלנו. והוא שירת את הצורך הזה אצל הנאצים כולם. הוא נתן פקודות. הם רק מילאו פקודות. הטלר היה מדיום בין חוק הטבע להמון בעזרת הצו הקטגורי של "תמיד תתנהג לפי בעל הסמכות". הנאצים האמינו כל כך בסמכות עד שנתנו לאנשים שלמדו על נוירונים, מבנה גוף האדם והתנהגות אנושית סטטיסיטית להחליט כיצד בני אדם אמורים להתנהג ולהראות, ועל סמך קביעתם הם קטלו בתכנית תוכנית "T4 - אותנסיה" כ-90,000 בני אדם, שהם קטלגו כבעלי גוף או נפש לא תקינים (המערכת הפסיכיאטרית עדיין מתפקדת כרשות שופטת ומענישה בכליאה, בקשירה למיטה, בהזרקת חומרים משני תודעה, ללא הצבעות דמוקרטיות על חוקיה, לצד בתי המשפט גם בישראל, והחברה מקבלת את סמכותה ללא ידע פעוט בפסיכאטריה ובלי שהפסיכיאטריה הצליחה לרפא אדם אחד ממחלה נפשית.). אריך פרום קורא לאישיות הנאצית "אישיות סמכותנית", וטוען שסמכותנות היא תכונה שקיימת בכולנו. הסכמכותנות אושרה אמפירית בניסוי של מילגרם בפסיכולוגיה החברתית, כולנו יכולים להיות נאצים הוכח.


סרטון על הניסוי של מילגרם -


ניתן לומר אם כן שהנאציזם מבקש להיות חלק מהטבע, להתנהג לפי החוק האלהי שבטבע, בו העולם מתפתח על ידי כך שהחזק שורד, אך ללא מסורת דתית, הנאציזם תולה את ארגונו בצייתנות בסמכות אנושית שתארגן את החברה (בהמשך נדבר גם על ההתנגדות למסורת הדתית, "רצח האב" התרבותי של הנאציזם).


ג.


היהדות גם מאמינה בקול. פילון האלכסנדרוני טוען שהתורה התחילה בהקשבה לטבע, עברה לתורה שבעל פה, ואז עברה לתורה שבכתב (גרסא דומה לימד הרב אליהו בן אמוזג בעניין תורה שבעל פה).


בגמרא נאמר -

דא"ר חייא מאי דכתיב (איוב לה, יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו מלפנו מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל. (עירובין, ק', ב')

הרב אהרן לכטנשטיין הבין מהגמרא הזו משנה תוקף ל"מוסר הטבעי" ובנה על הגמרא הזו מהלך שלם משלו של מוטיבציה מוסרית של הפוסק בתהליך הפסיקה. למעשה, זו מגמה שקידם כבר הראי"ה קוק.


אמנם, המילה היא חשובה לא פחות ביהדות. אנחנו מאמינים במקרא ובהלכה. אנחנו מאמינים במילה, אבל אין זה אומר שאנו משועבדים למילה. אנחנו לא עובדים את התורה אלא את יהוה.


בסוף ספר היצירה מתוארים שני מובנים של המילה "מילה" -

(ח) וכיון שצפה [נ"א - שראה] אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו [נ"א - על ראשו] קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמ' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה [נ"א - וחמקו וגילה] לו סודו. משכם במים דלקם באש רעשם ברוח בערם בשבעה [נ"א - בשלהבת] נהגם בי"ב מזלות. אד"ג. [נ"א - א'ד'נ']:

מעניין הדבר. כנגד המוסר הפאוליני המאמין ברוח, הנושא על נס את האמונה, מתוך הפסוק "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", פאולוס הבא לגוים ואומר להם - אני שיש לי ברית מילה, אינני עדיף מכם, דורש ספר היצירה את דרשתו על אותו פסוק עצמו.

ספר היצירה טוען כי יש ברית מילה בערווה, ויש ברית מילה בלשון. ברית לשון היא איסור לשון הרע. איסור לקחת את המילה לרעה, לומר מילים רעות. (זה גם איסור שנושא על נס ישוע וטוען "לא מה שנכנס לפה מטמא את האדם אלא מה שיוצא מהפה.") אבל מה שאנו יכולים ללמוד מהפסקה הזו, הוא על כך שברית מילה היא שם כללי ל"הסכמיות נכונה". ברית מילה היא הסכמיות. היא ברית. התורה היא ברית בין שעם ישראל התחייב בה כאיש אחד בלב אחד.

היידגר שנא "איזמים" כבר אמרנו. איזמים הם הסכמים נוקשים. הם דוגמות. כשמישהו מסיר את עורלת הלב הוא נהיה רך. הלב מבין אבל לא יודע. זו היכולת להבין ולדעת שאתה לא יודע כלום. זו היכולת להבין ולא לחטוא בחטא הדעת. הסרת ערלת הערווה נועדה שלא נתמכר לידיעה מינית, שנהיה ב"איבר חי" כדברי הבעל שם טוב בכתר שם טוב, באיבר רך, לא נוקשה וכואב. גם הטנטרה מדברת על כך. הסרת עורלת הלב מאפשרת ללב להבין ולחזור בתשובה, להתחבר לעדן הבינה ולא לגיהנם הדעת. האפשרות לשמוע את הקול ולהשאר על המילה ללא העורלה, להשאר עם המילה ללא המאצ'ואיזם, ללא הסמכותנות - היא מצרכה רוך. הטלר הכניס הרבה פורנוגרפיה למיינקאמפף. הטלר עבר מהקול לערלה. הוא לא האמין במילה. אנשים מתמכרים לפרנוגרפיה, כי אינם מבינים משמעות. הם צודקים. אי אפשר לדעת את משמעות החיים. אפשר להבין.

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר ניצול השואה, הבין - משמעות מגלים בעזרת מצפון ומחשבה. לוגותרפיה איננה חקירת האמת הבאה בכפיית הר כגיגית. לוגותרפיה היא שימוש במצפון כדי למצוא משמעות בעולם שכולל גם לוגיקה, גם לוגוס. לוגותרפיה היא "הדרוה קבלוה מחדש", לקבל את התורה מרצון ומאהבה. היהדות מאמינה בלימוד תורה מאהבה, המילים מצוות "ושננתם לבניך ודברת בם" מופיעה ישר אחרי "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפש ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנכי צווך היום על לבבך.", הרמב"ם כותב על מצוות לימוד תורה ב"ספר האהבה" במשנה תורה ישר אחרי מצוות אהבת יהוה בדרך ההשכלה.


ד.


לאור הדברים הללו ברצוני לחזור לפסוקים. אינני טוען שכל מה שכתוב בתנ"ך מתאים עובדתית למציאות, התנ"ך בא ללמד ערכים ולא עובדות. אינני מדבר על "נבואה שהתגשמה", אלא על התהליך הטבעי שהתורה מלמדת על עם שמוטלת עליו שליחות כה גדולה להיות אור לגוים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומועל בתפקידו, שתוצאת המעל היא כתוצאת כל מעילה - סבל. וככל שהמעל גדול הסבל גם כן. אביא מפרשת נצבים בספר דברים -

(פרק כ"ט) ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. טו כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. טז וַתִּרְאוּ, אֶת-שִׁקּוּצֵיהֶם, וְאֵת, גִּלֻּלֵיהֶם--עֵץ וָאֶבֶן, כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. יז פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה. יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה. יט לֹא-יֹאבֶה יְהוָה, סְלֹחַ לוֹ--כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה יְהוָה אֶת-שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. כ וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כא וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה יְהוָה, בָּהּ. כב גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. כג וְאָמְרוּ, כָּל-הַגּוֹיִם, עַל-מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה, לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל, הַזֶּה. כד וְאָמְרוּ--עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ, אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כה וַיֵּלְכוּ, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לָהֶם: אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם. כו וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָה, הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. כז וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה. כח הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. {ס}(פרק ל') א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. ב וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. ד אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ. ז וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. ט וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב יְהוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ. י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. {ס}

מה המצב המתואר פה? אומר משה - האם יש בכם אנשים שמוכנים לעזוב את עם ישראל ולהתערב בגוים? אז כשהארץ לא תצמיח את יבולה? אז רבצה בו כל האלה הכתובה בספר. לכאורה מה שקרה בשואה. יהודי אירופה מתבוללים ומקבלים את עונשם.

אך מכאן מתחילה בעיה ההמשך נראה אולי לא מתאים להיסטוריה. כשלמדתי בישיבת "אורות שאול" בפתח תקווה שאלתי את הרב אברהם בלידשטיין - איך אפשר לקשר בין הפסוקים האלו לחזרת ישראל לארצם בימינו? הרי עם ישראל רק כפר וכפר. הוא לא חזר בתשובה. הרב בלידשטיין אמר שכנראה שאני צודק. אפשר אולי לחבר את שיבת ישראל האחרונה לפסוקים בספר ויקרא

ד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה: טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְו‍ֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי: טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַֽאֲכָלֻ֖הוּ אֹֽיְבֵיכֶֽם: יז וְנָֽתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵֽין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם: יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם: יט וְשָֽׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה:כוְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּֽחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ: כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּֽאתֵיכֶֽם: כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֨יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם: כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּֽסְר֖וּ לִ֑י וַֽהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי: כד וְהָֽלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם: כה וְהֵֽבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֨מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶֽאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָֽרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֨בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב: כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֘ מַטֵּה־לֶ֒חֶם֒ וְ֠אָפ֠וּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ: כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַֽהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי: כח וְהָֽלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּֽחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם: כט וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ: ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיכֶ֑ם וְגָֽעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: לא וְנָֽתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַֽהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם: לב וַֽהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֨יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיּֽשְׁבִ֖ים בָּֽהּ: לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַֽהֲרִֽיקֹתִ֥י אַֽחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָֽיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָֽרֵיכֶ֖ם יִֽהְי֥וּ חָרְבָּֽה: לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הָשַּׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ: לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹא־שָֽׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹֽתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ: לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֨רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָֽפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף: לז וְכָֽשְׁל֧וּ אִֽישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם: לח וַֽאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָֽכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיכֶֽם: לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֨קּוּ֙ בַּֽעֲו‍ֹנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּֽעֲו‍ֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ: מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲו‍ֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַֽעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי: מא אַף־אֲנִ֞י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵֽבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲו‍ֹנָֽם: מב וְזָֽכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַֽעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר: מג וְהָאָ֩רֶץ֩ תֵּֽעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲו‍ֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּֽעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם: מד וְאַף גַּם־זֹאת בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: מה וְזָֽכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִֽאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִֽהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵֽאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהֹוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־משֶֽׁה: (ויקרא, כ"ז)

למעשה, לא נפתרה לנו הבעיה. שהרי גם כאן נאמר שקודם לשיבה יש ש"אז יכנע לבבם הערל", ואיננו יכולים לצפות לשיבה לארץ ללא חזרה בתשובה.


למעשה, לכאורה הנביא של השיבה לארץ הוא בכלל ברוך שפינוזה. הוא כתב כבר במאמר תיאולוגי מדיני שיצא ב-1670 -

כיום היהודים אין להם בהחלט שום דבר שיוכלו לייחס לעצמם על פני כל שאר העמים. ואילו העובדה שהם החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל-כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת... אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל-כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש. (מאמר תיאולוגי מדיני, תרגום: חיים וירשובסקי, ירושלים: מאגנס 1961, פרק ג, עמ' 42-43)

שפינוזה מנבא כשלש מאות שנים לפני העליות לארץ, בניגוד לכאורה לכל מה שמובן מהפסוקים, שלא הדבקות הדתית תביא את ישראל לחזור לארץ, אל נטישת הדת. האמת, זו אחת התחזיות היחידות שהכרתי שהתגשמו בכזה דיוק מושלם. ועברתי גם על ניתוחים של נבואות נוטרדמוס.


ה.

טוב, אציג את התזה שלי. שפינוזה אכן היה נקודת מפנה. שפינוזה עורר את האנושיות היהודית והעולמית. הוא היה מראשוני הנאורות אחרי דקארט. השבתאות הושפעה מהנאורות שהוא קידם, תורת הפעולה של האר"י אודות מעשה והשלכה בעולמות העליונים הושפעה מהמדע הניסויי המשלב מניפולציה על המערכת במחקר וכן עליית הטכנולוגיה, החסידות הושפעה מהנאורות והשבתאות, ובפרט מהרעיון השפינוזיסטי שקידם פילוסופית "מלוא כל הארץ כבודו" באמרו "אלהים או הטבע" (כלומר - אלהים או הטבע, זה אותו הדבר), הציונות הושפעה מהחסידות ומהחיבור לטבע. עצם המחשבה על "מוסר טבעי" - זה פיתוח של הנאורות שקידם שפינוזה. כמו הנביאים בשעתם שערערו על הכהנים ונרדפו לכליאה ולמוות, הוא ערער על הסמכותנות הרבנית ונודה מהקהילה היהודית, הוא קרא לחשיבה ביקורתית על המקרא, ועדיין דיבר על האור הנבואי שמתגלה בכל כתבי הקודש - בתנ"ך בברית החדשה ובקוראן, על ההצטיינות המוסרית שמאפיינת את הנביאים, לא המדעית. הוא ראה את הנבואה כטבעית לאדם, כמו הרמב"ם, וכמו שקידם הרא"יה קוק לאחריו. הראי"ה קוק עצמו כותב על תובנותיו בנימה שפינוזיסטית, על הגילוי האלהי בכל, על האחדות הכוללת, ועל כך שאין רק לשלול מהגדרת האלהים כרמב"ם אלא גם לחייב את הכל.


אבל שפינוזה לא קיים מצוות. הוא ראה את המצוות בטלות ללא מדינה. הוא טען שהחוק שהביא משה נועד למדינה ולא ליחידים. הוא עצמו גם הורחק מהקהילה היהודית בשל דעותיו, וקשה לצפות ממנו שיקיים מצוות גם אם האמין בטעמיהן המוסריים. המצוות מצריכות קהילה והן מקבלות את משמעותן מקהילה. אדם שיושב לבד בחדר - אפשר להבין מדוע נפלה רוחו. על הפסוק "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" שבא לאחר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" שאנו קוראים בקריאת שמע, רש"י אומר -

"ושמתם את דברי" - , (ספרי) אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (ירמיהו לא) הציבי לך ציונים

אכן, שפינוזה כשל. הוא לא הציב ציונים ולא לימד דרך לדורות של ביקורת מדעית גבוהה תוך קיום מצוות. אבל אפשר להבין מדוע נפלה רוחו. אפשר להבין שמחוץ לקהילה, בגלות, מחוץ למדינה בארץ ישראל, המצוות נראות חסרות משמעות.


אבל שפינוזה לימד שאלהים הוא הטבע והטבע הוא אלהים. שפינוזה לימד שאפשר להבין את אלהים בהקשבה לטבע. שפינוזה פתח פתח לשמוע את הקול. להקשיב לחכמה האינטואיטבית, לאותנטיות, לטבע הנפש, זה המוסר של שפינוזה - תהיה אתה, ובשביל להיות אתה אתה צריך להפסיק לפחד מידע, אתה צריך להפסיק להתגונן, פרויד למד משפינוזה, שכדי להיות אתה אתה צריך להפסיק להתגונן מהנפש שלך, אבל שפינוזה כבר אמר את זה לפניו באופן פילוסופי יותר, אתה צריך להפסיק לפחד מהמחשבות שלך, אתה צריך להפסיק לפחוד להקשיב בשקט. השכלת ההוויה, השכלת אלהים, מאפשרת להבין את עצמך, ולכן היא גם מה שמאפשרת אותנטיות, הוא בעצם סלל דרך להקשבה לקול יהוה, ולנבואה הטבעית שהמרב"ם כל כך ייחל אליה. הקהילה היהודית לא יכלה לסבול את הפתיחות הזו. הם נידו את שפינוזה כשם שבזמנו גם את מורה הנבוכים של הרמב"ם שרפו היהודים. אכן, טוען הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב', פרק ל"ב), הפילוסופים טוענים שאדם יכול להתנבא מתי שהוא רוצה, אבל התורה מורה שזה תלוי ביהוה. אכן יש הגנות שמפריעות לבני האדם להפתח לאור הנבואי, והוא יתברך "מעריב ערבים בחכמה, פותח שערים בתבונה, משנה עתים, ומחליף את הזמנים... גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור." אכן, היינו נשרפים אם כל ההגנות היו נופלות ברגע.


מההסתכלות על הנבואה כטבעית היתה חרדה. היה פחד מביקורת המקרא. כל אירופה למדה מחדש את החיבור לטבע, לרומנטיקה ולהשכלה והפעם לא רק כהוללות של נבלים, אלא מתוך חקירה פילוסופית-מדעית ששוללת סמכות דתית ממסדית. החילונות פשתה בעולם הנוצרי, ביקורת המקרא התפתחה בגרמניה על ידי וילהוזן ועמיתיו, מוסר הנאורות ששפינוזה וחבריו (כמו קאנט גם) קדמו חולל מהפכות עד לכדי אמנציפיציה בגרמניה ובאירופה. ההבנה כי כל בני האדם נולדו שווים באנושיותם גרמה לטשטוש הבדלים בין יהודי לשאינו יהודי, הרפורמים החלו לרצות להיות כמו הנוצרים. ללכת לכנסיה, להחליף את יום השבת ליום ראשון, לאכול חזיר בבית הכנסת, להתחתן עם עובדי עבודה זרה נוצרים ונוצריות, הקול האלהי איים על המילים, על הדבר האלהי.

יז פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה. יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה.

נבוכדנצר החריב את ירושלים. אבל נבוכדנצר היה שליח יהוה. הוא שמע קול יהוה שולח אותו להחריב את ירושלים. נבוכדנצר, כמשה רבינו וכמשיח מתואר כעבד ה'.

ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי, וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו. ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו, עד בא עת ארצו גם הוא, ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדולים. והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אתו את נבוכדנאצר מלך בבל, ואת אשר לא יתן את צוארו בעול מלך בבל, בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא נאם ה', עד תמי אותם בידו... (ירמיה כז ו)

נבוכדנצר אף חלם חלום נבואי שדניאל פתר. נבוכדנצר היה בקשר ישיר עם אלהים. נבוכדנצר עשה את התפקיד שלו להיות שבטו של האל להעניש את ישראל. אמנם יש נטייה לגויים שליחי האל שמענישים את ישראל להגזים מעבר לשליחות שלהם ועל כך הם גם נענשים -

לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר--  {ר}
פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ:  {ס}  פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה,  {ר}
וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת.  {ס}
(דברים לב, כז, פרשת האזינו)

הטלר פעל במידה רבה בתמימות של שליחות משיחית כעבד ביד האלהים, הוא הבין את הציווי האלהי בתהתבוננות באבולוציה. הוא הגזים ברשעותו, אבל ביסודו התכוון לטובה. אבל קודם כל הוא טעה. ומי שהטעה אותו אלו היהודים ששכחו את הקול. אלו היהודים שמסרו את ישוע לרומאים, ששרפו את מורה הנבוכים של הרמב"ם, ושנידו את שפינוזה, אלו היהודים שהסתפקו בד' אמות של הלכה והזניחו את המוסר הנבואי. שביזו את הלוגוס, והקפידו רק על קיום טכני של המצוות. בגמרא נאמר שבית המקדש חרב על על שלא ברכו בתורה תחילה ועל שנאת חינם. היהודים לא שמו את מצוות "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" כמצווה הראשונה בתורה כפי שמלמדים ישוע והרמב"ם במשנה תורה, הם האמינו שהחוקים חשובים יותר מהמהות, בעוד התורה מלמדת שכל מהותן של המצוות הוא לקיימם "לאהבה את יהוה אלהיכם". היהודים לא שמו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כמצווה השניה החשובה כפי שהדגישו ישוע והלל הזקן כמצווה יסודית. רק אחר כך התחיל תיקון של עולם האהבה עם עולם ההלכה על ידי רבי עקיבא. הוא לימד על חשיבות שיר השירים, על חשיבות מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ועל היחס בין ההוויה להלכה, כאשר נכנסים לעולם האהבה והמטאפיזיקה של הפרדס - "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים!" (חגיגה, י"ד, ב') יש הוויה שמלמדת בלי הרף. היא נזילה כמים, והיא מלמדת הוראות שעה, שלפעמים גוברות על החיוב ההלכתי. אבל זה לא מבטל את המצוות. יש אבני שיש. וכפי שאמר ישוע -

לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. (הדרשה על ההר)

היהודים לא ידעו לאחוז בשני הקצוות. ההנהגה בטלה כליל את ישוע ומסרה אותו לרומאים לצליבה, הרבה מהעם הלכו אחריו והמשיכו לקיים מצוות גם אחרי מותו, אך ללא הנהגה יהודית ובגלל השיתוף עם הקהילות הלא יהודיות שלא היו מחויבות במצוות, מעלו הם בפקדון היקר שהיה בידם, קיום המצוות מאהבה, וזנחו את המצוות. כאן נוצר מוות קליני. הנשמה נשארה אצל המסטיקנים הנוצרים והמקובלים היהודים, והגוף נשאר אצל אנשי ההלכה. עד היום "יהודים משיחיים" מזלזלים בהלכה ולא פותחים גמרא בחייהם, ובכך מזלזלים בדברי הרב. אכן, פועלו של ישוע עורר פחד שמא היה יכול למרוד ולהביא לתגובה רומאית קשה נגד יהודה, ועל כן הסנהדרין מסרה אותו לרומאים, אך הוא לא עשה חטא שהצדיק דין מוות. מאז היהודים עוסקים בתיקון הזה, של החזרת שפת האהבה לעולם התורה והמצוות. לחיבור הזה. בסוף המאה ה-17, בעידן הנאורות הלוגוס חזר. "הדבר", החכמה האלהית, התגמה בפילוסופיה החדשה ובאקדמיה, וירדה בעננים. ושוב היהודים התבלבלו.


יהודי אירופה - חלקם אמרו כחתם סופר "חדש אסור מן התורה", הם התרחקו מהמדע, הטכנולוגיה ומה שהריח כלא יהודי-שמרני. אחת הטעויות הנוראות שנוצרו מכך לדוגמא היא קביעה רבנית קולקטיבית של רבני אירופה חסרת הנמקה הלכתית מספקת (ראה כאן הרחבתי על כך), שהפעלת חשמל אסורה בשבת. בכך הפרו את ברית השבת, הם הפרו את הברית בין אלהים לעם ישראל, על היות אלהים נופש בטבע. הם השליטו את פסיקתם כנגד פסיקות ההלכתיות של יהודי המזרח הנאמנת למקורות ההלכה, והם ויהודי המזרח שהלכו בעקבותיהם ממשיכים עד היום לטעון ש"חשמל אסור בגלל שרבנים אמרו ככה גם אם אי אפשר להוכיח למה זה אסור". בכך ממשיכים את ההתנגדות לחכמה הנבואית מתוך שנותנים לבני אדם לשפוט אותם, וחוסמים את הכרת שמירת השבת ההלכתית מאנשים רבים שרוצים לקיים את מצוות הבורא בעשרת הדיברות "למען ינוח" וכן - "אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש יהוה מכובד וכו'". כמו כן מאז קום המדינה יהודים רבים הקוראים לעצמם אורתודוקסים מאמינים, שמי שעבר מבחן של המדינה, וקיבל תעודה שכתוב עליה שהוא רב, יכול לקבוע מה אלהים רוצה מהם.


חלקם השני של יהודי אירופה עשה את הטעות של הנוצרים הקדומים. הוא הפך לרפורמי. הם פשוט זלזלו בהלכה כנ"ל. הם ניסו להיות נוצרים, השתתפו בעובדי עבודה זרה, והשליכו את ההלכה המחייבת את היהודים.


סרטונים של יהודים משיחיים מדברים על כך שהשואה קרתה בגלל שהיהודים דחו את ישוע. לדעתי, יש לדייק. ישוע כבר נצלב, אין מה לעשות בנוגע לזה. אבל היהודים לא ידעו להתמודד עם הלוגוס (בבשורה על פי יוחנן ישוע מתואר כביטוי אנושי של הלוגוס). יש אנשים שיראו אמירה זו כמתכתבת עם טענות אנטישמיות מוכרות. זה נכון, אבל בדגש על ה"מתכתבת". גישה יהודית מקובלת היא ש"הגוים מרגישים כשאנחנו לא עושים את הייעוד שלנו ולכן שונאים אותנו", אהדת הגוים היא נחשבת לחיובית בישעיה "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ." (ישעיה, ס"ו, י"ב). הרעיון שאני מביע כאן הוא מאוד "קרמתי" ואפילו דיאלקטי-הגליאני - כשאתה הולך נגד אלמנט של הרוח האנושית הוא ידרוש את ההתייחסות אליו חזרה בכח, וכל תהליך בהסטוריה הוא לטובה. אני מדבר על "עונש" כהליכה נגד חוקי המציאות, כנזק טבעי מהתנהלות לא בריאה, אני מדבר על ניתוח הסטורי ולא במשלים על על אלהים הנותנים תחושה של ענישה של "נו נו נו".


הטלר שנא יהודים חרדים. הרפורמים רק חיזקו אצלו את הטענה שאם אתה מאמין בקול הנבואי עליך לזרוק את המצוות. הוא הבין שהיהודות היא טפילה. הנאצים היו גם מסטיקנים, וכמו הגנוסטיקאים הקדומים, הטלר הוא הבין שאלהי התורה נלחם בחכמה (המיוצגת בנחש). היהודים בחטאם הציגו לו מצג שווא שהחכמה סותרת את הדין, שהלוגוס ודין התורה הם במלחמה חזיתית. הטלר הבין זאת מהיהודים, והחליט לשמוע לקול ה' ולהשמיד את היהודים.


אבל הוא טעה. הטלר לא ידע מה שספר משלי, וספר בן סירא, והאיסיים, וישוע, והרמב"ם, וספר החינוך, והזוהר והרמח"ל והמקובלים בכללם הדגישו - שלכל מצווה יש טעם. שהחכמה והתורה אינן סותרות אלא משלימות.


אבל התשובה לא איחרה לבוא -

א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. ב וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:

היהודים התגברו בשמיעת הקול. לאחר השואה היו שהמשיכו את הקול הנבואי שלא פסק מהר סיני, הקול הנבואי - מרטין בובר, הרב אברהם יהושע השל, עמנואל לוינס, הראי"ה קוק ועוד ועוד. התנועה הקונסרבטיבית התקיימה כמחויבת למוסר הטבעי, לפתיחות אקדמית ולהלכה כאחת, העולם היהודי התעורר לחיזוק היהדות ההומאניסטית תוך שמירה על הזהות היהודית. אכן כדברי שפינוזה, ברית המילה שמרה על הגוי, וכעת בניגוד לרפורמים הראשונים, החלה מגמה של חיבור הקול הנבואי עם הזהות הלאומית, נשמת הציונות הדתית נולדה (תנועה שהחלה להפוך ליותר ויותר חרדיות בזמן האחרון). היהודים החלו לעשות צעדי ענק למימוש הצהרת בלפור, ונעזרו באוונגליסטים לכינון גוף יהודי איתן המחובר למקורת הנבואה וההלכה.


אותו חיבור בין הנבואה וההלכה הוא המגשים את הפסוקים -

ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ. ז וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. ט וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב יְהוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ. י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. {ס}

אותו חיבור בין הקול הנבואי למילה ולשמירת המצוות הוא התיקון האמתי לשואה, הוא הסרת הערלה. הוא מה שמאפשר לאכול מעץ החיים וממילא לא למות מעץ הדעת, הוא מה שמאפשר להיות יהודי טוב ולא להאמין ב"איזמים", לא להאמין בדוקטרינות אורתודוקסיות למיניהן. ביקורת המקרא של ימינו, הקושיות המוסריות על התנ"ך ועל ההלכה והבירור הבא בעקבותיהן, הבירור ההלכתי הפותח צוהר לעולם הרחב, הכח המדעי והמוסרי הפורצים ועולים והחוצפתא של עקבתא דמשיחא לערער על הישן, שדיבר עליהם הראי"ה קוק במאמר הדור, הם מה שמאפשרים להכניס בחזרה את הלב לשמירת המצוות.


ו. מילות סיכום


הנטיה להאשים את אלהים בשואה, הנטיה להאשים אחרים, להתחבא מאחורי השיחים בחוץ לארץ, לא לטול אחריות על החיים, לקבל את מי שמוסיף על דבר אלהים כמי שששולט בנו מתוך סמכותנותו ועל כן הוא האחראי על ההלכה, ולחשוב שהוא יהיה אשם במקרה ויטעה, מוכרת כבר מאז שאדם הראשון ששמע את קול אלהים מתהלך בתוך הגן בחטא עץ הדעת, וההאשים את האישה, שהאשימה את הנחש -

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. (בראשית, ג', ח')

המסקנה היא שעלינו לשוב בתשובה ולבקש -

אשיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם (איכה, ה', כ"א)

הרבה אנשים אומרים - למדנו מהשואה שאנחנו צריכים את צה"ל, או שלמדנו מהשואה חייבים להקפיד על המצוות. זה נכון, אבל התיקון האמתי הוא בהסרת ערלת הלב בקיום המצוות. עלינו ללמד היטב, לדרוש משפט, לתקן את הלב ולהשכיל בהלכה. זה מה שישמור עלינו באמת במדינה הזו. טנקים, כיפת ברזל, טיל החץ, הסכמי נשק, משטרה, צה"ל - כל אלו רק כלים. אסור להטלות בהבטחות של רבנים מהציונות הדתית או החרדית כאילו "הבית השלישי לא יחרב" בהכרח, זאת גם חשבו בזמן בית ראשון, שיהוה לא יחריב את היכלו.

"אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה." (ירמיה, ז', ד').

ובתהלים -

"אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים, קכ"ז, א')

אנחנו צריכים תיקון מוסרי-משפטי. אינני בא לקבוע כאן קביעות בקשר למצב הפוליטי כיום, אבל המוסר הנבואי הוא לא רק לענייני הפרט אלא בעל השלכות מדיניות. העונש של גלות הוא עונש טבעי של ריסוק של חברה מפולגת. והיה אם המחוקק מפלה אזרחים, איך יסמכו עליו? והיה אם יש עוול במשפט - איך יהיה אמון בשופטים? רש"י בפרשת בחקותי מלמד שהעונשים מתחילים כשהדיינים עושים עוול במשפט. איך תהיה אחדות, אם אין אמון במשפט? והיה אם בשלטון מתנגדים למערכות אכיפת החוק - איך ישמעו לשלטון? אם נאשים כל אחד את השני - מה יצא מכל זה? עלינו ללמוד, לדבר עניינית, לא לקבל מאליו סמכות אדם, אם יהיה רב, מורה, מדריך, שופט, פסיכולוג, שוטר, רופא או איש תקשורת, להאמין לאנשים מתוך שהוכיחו את עצמם, ולא מתוך סמכותנות. "למדו היטב דרשו משפט" אומר ישעיה. רק כשאנו לא מקשיבים אחד לשני, לא מקדימים זה דברי זה לפני זה כענוותנותו של הלל, אז כשאנו לא אחד בלבד - עומדים עלינו לכלותנו.


אסיים בתפילה להתגשמות תקוותו של משה רבינו להמשך הקול הנבואי שלא פסק מסיני, וכפי שלמדנו ישעיה שדומה הוא לאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזרע ולחם לאכל -

וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. (במדבר, י"א, כ"ט)

Recent Posts

See All

ידע ממקור על-טבעי במסורת התורנית - האמנם?

ברור הדבר מאוד, שאין קשר בין השאלה אם ראוי לקיים את המצוות לבין השאלה, אם קיים ידע שניתן באופן על-טבעי בתורה או בהשתלשלותה במהלך הדורות. מה הקשר בין השנים? אמחיש - האם במקרה שלפתע יופיעו מול עיניי ערי