על ניצוצי נבואתי, על מחקרי על יהדות בית שני ועל יציבות נפשית - או: כיצד נהיה ראויים לבוא הרוח?

Updated: Mar 10

אני רוצה להתחיל בפוסט זה בסיפור אישי על משבר רוחני ונפשי שלי, ולגלוש מהסיפור האישי שלי למחקר המסטי שלי על הברית החדשה ועל רבי עקיבא. למעשה, סיפור חיי שלי לימד אותי כיצד להתקדם במחקר, והמחקר מלמד אותי כיצד להמשיך את סיפורי. לבסוף אעלה תהיות אודות מה כל זה אומר על התמודדות עם חוויות מסטיות עמוקות, ואולי בעקבות המחקר פורץ הדרך הזה גם להעלות תהיות ישנות באופן חדש - לאן פנינו מועדות כעם שנושא עמו מורשת מסטית, לעתים עד כדי משיחית, יחד עם הלכה שלכאורה מחברת אותנו עמוק לקרקע העיסוק בסוגיות הכי קונקרטיות של חיינו.


חלק א - סיפור אישי


זה היה יום אחד בו למדתי בישיבת פתח תקווה בראשות הרב יובל שרלו, רב שאני מאוד מעריץ ומעריך עד היום ואני בקשר אישי איתו בהדרכתו אותי בתורה ובמוסר, הייתי אז בשיעור ב' בישיבה לאחר שעברתי מישיבת רמת גן של בראשות הרב יהושע שפירא. באתי עם מטען חסידי כבד מהלימוד בישיבת רמת גן, שהיא כידוע מוגדרת כישיבה חסידית או ליתר דיוק, איך שנהגנו לומר - 'חבקו"ק' - חב"ד-ברסלב-קוק. כן הייתי בעל מטען בלימוד הקבלה והחסידות כבר מהתעניינותי שלא ידעה שובע מימי התיכון.


בישיבת רמת גן נפתח לי פתח לתורת הקבלה דרך העיסוק במורה נבוכים לרמב"ם. התחלתי לעסוק בו לאחר ששאלתי את הרב שלומי שפירא, בנו של הרב יהושע שהיה "המשגיח" בישיבה (תפקיד של חיזוק אישי ונפשי לתלמידים) והוא הורה לי ללמוד מורה נבוכים. את מורה נבוכים התחלתי ללמוד בחברותא עם אחד ממצטייני הישיבה, בעודנו מידי פעם נוסעים לירושלים למכון מאיר לשיעוריו של הרב אורי שרקי, ושואלים אותו על תלמודנו. גם עם הרב אורי שרקי יש לי קשר אישי, והייתי שומע את שיעוריו המוקלטים בישיבת "מעלה אליהו", שהורדתי ל-MP3 שלי כבר בעודי תלמיד בית הספר צייטלין שבקרבת הישיבה. הייתי פוקד את הישיבה רבות בזמן התיכון ללמוד בחברותא בשאלות באמונה עם תלמיד חכם שליווה אותי.


בכל אופן באותו היום המדובר, כבר הייתי במצב אקסטטי לגמרי מהלימוד במורה נבוכים. הייתי מקפיד על זכירת שם "יהוה" במחשבתי לכל מקום שהייתי הולך, ואף מגרש בעזרת הריכוז בשם מחשבות רעות או ארוטיות, כפי שלמדתי בספר התניא בפירושו של רבי יצחק לוי גינצבורג "פניני התניא". יישמתי בהתודעתי הלכה למעשה את דברי הרמב"ם ממורה הנבוכים, חלק ג', פרק נ"א:

"והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות. והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו, בעת עסקו, שכל בפועל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל השם כל עיקר, כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרו ורשעים בחשך ידמו (שמואל א', ב'); ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו. ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה."

אני האמנתי בכך והרגשתי בטחון בזכירת השם. למדתי באותו הזמן גם מדיטציה יהודית אצל הרב ד"ר נתן אופיר, שהיה הרב של האוניברסיטה העברית וזה נושא מומחיותו. כמו כן הריכוז במושא אחד לא היה זר לי, כי כבר בהיותי בתיכון למדתי מדיטציות מהאינטרנט ומהספר "אמנות האהבה" של אריך פרום - אריך פרום מציע מדיטציה לריכוז שנדרש לדעתו כדי לאהוב את הזולת. הריכוז הזה בשם יהוה, ורק בו, תוך גירוש מחשבות אחרות, הביא אותי למצב אקסטטי. לא ידעתי זאת, אך לאחר זמנים רבים קראתי על תלמיד מורה הנבוכים, רבי אברהם אבועלפיה, שהיה שרוי במצב אקסטטי דומה, וטען לנבואתו. במחקר האקדמי (שמוביל פרופ' משה אידל, אפשר לראות כאן סרטון) רבי אברהם אבולעפיה נחשב לדמות עיקרית של "הנבואה האקסטטית" בימי הביניים. בכל אופן, מי שקורא בזהירות במורה נבוכים, יכול לראות שהרמב"ם מזהיר מחשיבה פשוטה על השם בלבד ללא הבנה של תפקיד החשיבה הזו בחיי האדם או פעילות גופנית נלווית לאיזון הנפש, וכותב היטב שכמו שהנביאים דומים "לחולי אהבה", הרי שהמצב יכול להביא להפיכה לשוטים ממש. לא לחינם נאמר שהעוסק בתורת הסוד יכול להשתגע, אם אין לו הכנה ראויה. וכך כותב הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ג' על אנשי המעלה -

"כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה  תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו: בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני' וכל שיר השירים משל הוא לענין זה." (שם, שם)

באותו היום המדובר הייתי מתפלל וצוחק בתפילתי. הייתי בביתי לפני נסיעה לישיבה בכפר גנים ג' בפתח תקווה. אימי שמעה אותי, וזה היה לה כל כך מוזר. לא הלאה את הקורא בכל המוזריות שהיו בהתנהגותי באותה העת, אך דיברתי עם אבי אז בטלפון, הסברתי לו על עץ הדעת טוב ורע, ועל ההיבדל בין לחפש תועלת לבין לפעול באור הנבואה, וכשאימי נסתה להחזיר אותי לשפיות אמרתי לה - "את מורה לפיזיקה. המורה שלך באוניברסיטה בבר אילן היה פרופ' נתן אביעזר, הרי את יודעת שאת בעצמך נביאה, את צריכה להפגש איתו כדי שיסביר לך את היחס בין מדע ונבואה." פרופ' נתן אביעזר לימד את אמי בבר אילן פיזיקה לפני 30 שנה. אני הכרתי אותו מהספר שקבלתי ממנהל בית הספר התיכון (צייטלין) בזמני יוסי בן-גל על זכייתי בתחרות המתמטיקה העירונית במקום הראשון לכיתות ז'. קראתי את הספר בשקיקה באותם ימים בעודי חוקר את היחס בין תורה ומדע ומתפלמס עם רבנים מארגון ערכים, ספריו של הרב זמיר כהן שהגיעו לידי, אנשים דתיים רבים שפגשתי, שו"תים באינטרנט וכמובן גם האתרים החילוניים של עמותת "חופש" ו"דעת אמת" של ירון ידען. באותי היום אימי לא הבינה מה קורה, ורק נחרדה עוד יותר ממצבי.


כאן המקום להדגיש שאימי עצמה רואה עצמה כמי שלעתים חווה מעין נבואה בחלומותיה. לפני שאובחנתי כחולה סרטן בגיל 7, אימי חלמה חלום בה אמרו לה 3 נשים שבנה חולה בסרטן בכתף. היא התעוררה ממנו בברק חשמלי כפי שהיא מתארת. היא מתארת שלאחר מכן התחיל לי כאב בכתף וכשהתחלנו לבדוק את הנושא התגלה לי סרטן הדם - לוקמיה (לא בדיוק סרטן בכתף אבל בערך). היו לה עוד חלומות שהתגשמו. אחותי הקטנה מתארת שפעם חלמה שהחתולים שלה מתים, וכשהתעוררה והלכה לראות את החתולים היא גלתה אותם מתים. סבתי לפעמים יודעת כשמישהי במשפחה בהריון על פי סימנים כמו ראיית ענבים בחלום או שן שנופלת. מבחינתה, יש לה דרכים גם לדעת אם זה בן או בת, והיא טוענת שאפילו שמעה פעם בת קול. דודתי ודודי גם כן בנביאים.


באותו היום אמי דאגה לי מאוד. היא החליטה שהיא מביאה אותי לישיבה בכפר גנים ג' בפתח תקווה. כשיצאתי מהאוטו, אמרתי לה שאני הולך לירושלים לגאול את עם ישראל. למה אמרתי את זה? האמנתי שיש לי ידע, שיכול לחבר בין היהודים לנוצרים ולמוסלמים. באותם ימים גם הייתי קורא את הבשורה על פי מתי מהברית החדשה, ומעיין בברית החדשה ובמחקרים עליה. היו לי גם שיחות טלפוניות על אמונה, מחשבות שלי ופילוסופיה עם כומר קתולי מירושלים ועם הרועה (מנהיג קהילה) היהודי משיחי יעקב דמקני (על סיפור חייו, שהכרתי אז רק מעט מספרו, שקיבלתי כשהלכתי בעודי תלמיד תיכון לדבר עם נוצרים ביפו, ראה כאן. על יעקב דמקני גם נעשה הסרט "רוח חדשה" שהוקרן באקרנים בישראל). מחקרי את הנצרות החל בתיכון וכלל גם התייעצויות עם הרב שמואל הרשלר שהיה מחנך כיתתי ורב בישיבת עלי. הרב אליהו שרביט מישיבת "היכל אליהו" שלח לי לבקשתי את הספר "על פתחה של רומי" מאת כותב בשם עת "דוד בן מנחם" ובו התפלמסות עם הנצרות מפי יהודי שהתנצר וחזר ליהדות. מאוחר יותר התחלתי גם לקרוא את ספרו של רבי אליהו בן-אמוזג "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי". בכל אופן, לגבי האסלאם לא ידעתי הרבה, אבל ידעתי שהם מאמינים בישוע כדמות שעתידה לחזור ולשחק תפקיד מרכזי בגאולה או יותר נכון - ביום הדין. הבנתי שזה קשור איכשהו להגעת המהדי.


לתפיסתי, באותו הזמן ועד היום, ישוע ניסה לשחק את התפקיד של פנחס ואליהו שבתנ"ך. אליהו שמתואר כ"מלאך הברית", מלאך! לא חטא לכאורה. עלה בסערה השמימה! "פנחס הוא אליהו" אומרת המסורת. גם פנחס וגם אליהו, מרוב צדקותם לא יכלו לראות רשע ודבקו בקנאות דתית. "מלאך הברית" זה מושג שמתאים לישוע עוד מעבר לאיך שהנצרות מתארת אותו כאדם שלא חטא מעולם. ישוע לכאורה כרת בדמו ברית חדשה, כלומר - שהוא מהווה את הברית בעצם עצמותו. הוא אומר:

"אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה והניצחית הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים" (הבשורה על פי מתי, כ"ו, 26)

וכן במקומות נוספים (הבשורה על פי מרקוס, יד, 22-24, הבשורה על פי לוקס, כ"ב, 17-20).


חשבתי אף בהתאם, שפנחס, שהיה מלאך הברית, לימד תורה את משה בהר סיני, וכרת איתו את ברית המחילה הראשונה בהסטוריה, לאחר שעם ישראל הפר את הברית הראשונה בחטא העגל ה' חשב להשמיד את העם ומשה שבר את הלוחות. כך ממש כתוב בפרשת הבר מצווה שלי "כי תשא" שהתנגנה לי בעל פה -

"ה וירד יהוה בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יהוה ו ויעבר יהוה על פניו ויקרא יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת ז נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים ח וימהר משה ויקד ארצה וישתחו ט ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו י ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה יהוה כי נורא הוא אשר אני עשה עמך." (שמות, ל"ד)

מי אלה "וישתחו"? לא היו שם שנים??? (זאת חוץ מהמגמה שלי לפרש את התנ"ך כולו באופן טבעי וניסיתי להסביר היטב מהי ההתגלות האנתורפומורפית בדמות אדם של אלהים לנביאים). שנים אחר כך כשלמדתי באוניברסיטת ת"א פילוסופיה יהודית, שאלתי את פרופ' רונית מרוז על כך, והיא הודתה לי שיש גישה קבלית כזו. באותו הזמן שחשבתי שאני הולך להביא את הגאולה בירושלים, חשבתי שמתוך ההבנה של היהודים שמלאך הברית מתגלגל בהסטוריה כמו שהיה פנחס וכמו שהיה אליהו יכלו לקבל שהתגלגל בישוע, ושהנוצרים יקבלו את המונחים האלו כדי להסביר עצמם ליהודים. במידה ונבין זאת נוכל לסכם זאת גם עם המוסלמים וכך תהיה נקודת הסכמה שיהיה אפשר לפתוח ממנה שיח חדש בין הדתות. רציתי להפגש סוף סוף עם הכומר קתולי ועם שיח שאולי אוכל למצוא. כך חשבתי לפחות. אבל ברור שהאומץ שאחז בי היה מושפע מהרוח האקסטטית שאחזה בי.


אז באותו הרגע שאמרתי זאת לאמי - שאני הולך להביא את הגאולה - היא כבר הבינה לעצמה שאני במצב פסיכוטי. ואני ברחתי לה. היא ניסתה לתפוס אותי, אמרה לאנשים לתפוס אותי, הרב אברהם בלידשטיין שהיה ר"מ בישיבה ניסה לעזור לה. אבל אני ברחתי לכביש מכבית. הייתי אז עוד לבוש בטלית ותפילין מתפילת הבוקר (בכלל הייתי באותה תקופה נשאר עם הטלית והתפילין במחשבה שתפילין של ראש הם כנגד ספירת כתר בקבלה, ושהסמל יכול לסייע ביכולת הנבואה שקשורה בתפילין. שנים אחר כך למדתי שגם רבי אברהם אבולעפיה נהג כך לשם קבלת הנבואה.) הגעתי לכביש 471 ליד הדר גנים כדי לתפוס טרמפ לאוניברסיטת בר אילן לקחת משם קו 400 לירושלים. המכונית הראשונה שראתה אותי עצרה לי.


הנהג היה דתי. לידו היה ילד. אולי הילד קרא לנהג בשמו "נתן". אולי לא. אני לא ממש זוכר. שאלתי אותו - "אתה נתן? אביעזר?" הוא ענה לי "כן.". הבנתי כאן שנבואה שלי מתחילה להתגשם.


דיברתי איתו על אמי שדואגת ועל מורה נבוכים. על מה שאמרתי לאמי שצריכה להבדיל בין "שפה יוונית" של המדע לבין שפת הקודש "שפת הנבואה", על המילה "אלהים" שפרק ב' בחלק א' במורה נבוכים מדבר עליה כ"שופט", אמי התקשרה אז ונתתי לה לדבר איתו. היא התחננה לפניו שלא יקח אותי לאוניברסיטה, אבל הוא ראה אותי בסדר גמור ורק הרגיע אותה.



(הספר שפרופ' נתן אביעזר שלח לי עם הקדשתו לאשפוז פסיכיאטרי שכפו עלי למחרת אותו היום)


הוא הוריד אותי בסוף באוניברסיטה. קו 400 הגיע מהר ועליתי עליו לכיוון ירושלים. דודה שלי התקשרה, לאימי שלי כבר לא עניתי. את דודתי "הרגעתי" שאני הולך להביא את השלום. עצם התגשמות הנבואה שלי חזקה את בטחוני ביכולת הנבואה שבריכוז בשם "יהוה" שהרמב"ם מלמד. באוטובוס צלצלתי לכומר הקתולי, שאמר לי היכן אני יכול למצוא כומר בירושלים לדבר איתו. הוא הורה לי ללכת לעיר העתיקה לדבר עם כומר מסוים, שאינני זוכר את שמו, כמו את שמו של הכומר הקתולי שאיתו דיברתי (מצאתי את שמו של הכומר בדפי זהב בעודי תלמיד תיכון).


בכניסה לתחנה מרכזית הבנתי, לפי הכרותי עם אמי, שמרוב חרדה היא תשלח משטרה לחפש אותי. לכן מיד בכניסה הוצאתי את כרטיס ה-SIM מהפלאפון שלי, וזרקתי אותו. ביציאה הזמנתי מונית לעיר העתיקה ומכיוון שלא היה לי כסף לשלם סיכמתי עם הנהג שאתן לו את המכשיר הסלולרי שהיה ברשותי. הנהג הוריד אותי והדמות הנוצרית הראשונה שראיתי, שהיתה נראית לי סמכותית, פניתי אליה, אני לא יודע או לא זוכר למה חשבתי שזה אותו הכומר. הייתי עדיין הטלית והתפילין ואותו נוצרי הרחיק אותי ממנו. הוא לא דיבר עברית ואני התקשיתי באנגלית. נראה לי שהוא חשב שאני משוגע.


המשכתי בדרכי לחפש על כל פנים כנסיה כדי להגשים את מטרתי הראשונית לדבר עם נוצרים. הגעתי לכנסיית עמנואל, ושמה קבלה את פני מזכירה, נערה, שספרה לי על הפרוטסטנטים שהקימו שכונות בירושלים ושמעה חלק מהרעיונות שהצלחתי להעביר לה. היא נתנה לי מחסה עד הערב, ואף ראיתי שוטרים עוברים ליד הכנסיה ולא נכנסו. בקשתי מקום לישון בכנסיה, אך לא קבלו אותי. בלית ברירה נסעתי למבשרת ציון. בעבר התנדבתי שם בחגים במרכז קליטה לבני העדה האתיופית, וחשבתי שאולי יגמלו לי טובה במקום לינה, אם אכיר שם מישהו. נסעתי באוטובוס למבשרת ציון. לא ידעתי למי לפנות. אבל היתה שם ילדה קטנה אתיופית שבקשה ממני דובשניה משקית הדובשניות שהנערה הנוצריה נתנה לי. נתתי לה. פקח ראה אותי ושאל אותי לשמי. אמרתי "אלי גלזר". שמי הראשון בעליה לתורה הוא אליהו על שם סבי מצד אבא אליהו גל-עזר ז"ל, שעיברת את שמו מגלזר לגל-עזר, כשהעלה אנשים לארץ באוניות כבית"רי. באותה תקופה חשבתי גם שיש לי גילוי אליהו. הפקח רשם. אני הלכתי לקניון. לא ידעתי מה הקב"ה רוצה ממני, אבל הרוח עדיין פעמה בי. ישבתי על ספסל בקניון, ועלתה בי מחשבה, שאני אהפוך את עצמי למלאך הברית. שאני אגיע להר הבית למקום ממנו יצא קול הנבואה (מבין שני הכרובים, בהתאמה לנאמר בתחילת ספר ויקרא על שמיעת משה את הקול במשכן) ואדבר משם כנביא ה'. חשבתי שאתחזה לישוע בעזרת הכריזמה המטורפת שהיתה לי עם האקסטזה, וכך אסחוף מוסלמים אחרי ואעשה שלום עם הנוצרים והיהודים. קניתי בסניף תמנון בקניון מכנסיים וסוודר, שנראו לי מתאימים לדמות של נביא, וכן קניתי מפה של הר ירושלים, בעודי מתעניין כיצד עולים להר, וחזרתי לירושלים. אני לא זוכר אם כששאלתי עובר אורח הוא אמר לי, שכבר לא תהיה כניסה להר הבית בלילה, או שלא ידעתי איפה לטבול במקווה. ברור היה לי שבכלל לא ידעתי שאסורה פעילות דתית של יהודים בהר הבית. החלטתי שאני אלך לבקש לישון בישיבת "עטרת כהנים" של הרב שלמה אבינר, סתם כי ידעתי על קיומה של הישיבה, ובבוקר אשאל כיצד לטבול במקווה, ואיך להגיע להר.


כשהגעתי לישיבה אמרתי שבאתי לבקר ללמוד בישיבה, ובקשתי מהאחראי לישון במעונות, דבר שיכול להיות מקובל בין תלמידי ישיבה אחת לרעותה, אך אמרו לי שאין מקום. קראתי שיר השירים ואמרתי כמתנבא "מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות." התפללתי לאלהים שלא יעצרו אותי, ויקחו ממני את התפילין. לבסוף הלכתי לישון בקומה העליונה של בית המדרש עטוף בטלית.


בבוקר העירו אותי, ובקשו ממני סליחה שלא נתנו לי מקום. סלחתי. אכלתי ארוחת בוקר בישיבה והשתתפי בשיעור של הרב שלמה אבינר. הוא דיבר על פטרוס שהיה מרגל יהודי בנצרות. אני הכרתי את התיאוריה שמבוססת על מחזור ויטרי שנמצא בגניזה, שפטרוס כתב את פיוט "נשמת כל חי", אבל לא ידעתי היטב את הברית החדשה עדיין. הרב אבינר דיבר על כך שפסקה הנבואה. ואני שאלתי "מנין הרב יודע שפסקה הנבואה?". הוא השיב שלא ידוע לו על נביאים. אחר כך הוא הקריא פסקה מכתבי הרב צבי יהודה על "ברית שנאה" בעם ישראל בין חילונים לדתיים. הוא אמר שהברית מתבטאת כבר בלבוש. ניגשתי אליו ושאלתי אותו "למה שלא נעלה את הברית לשרשה?" הוא הראה שהוא לא מבין. "אמרתי - נעשה קוד לבוש שבמקום כיפה נחזור לתפילין.". הוא חייך אבל אינני זוכר את תשובתו המלאה.


בכל אופן כשיצאתי מהישיבה, תפסו אותי בפתח השוטרים. הם התנפלו עלי, זיהו אותי עם צילום תעודת הזהות שלי שיה ברשותם, וכבלו אותי באזיקים. צעקתי "חירות! חירות!", והם הצמידו אותי לקיר וסתמו לי את הפה. לא הבנתי למה. מה עשיתי נגד החוק? כנראה שלא רצו שערבים מהרחוב, יחשבו אותי למסוכן ואולי יפגעו בי, אז מיהרו להסות אותי. הם לקחו ממני את התפילין והטלית, כפי שחששתי בערב. אחר כך התברר לי שבדקו אם יש שם חומר נפץ, אם רציתי לעשות פיגוע בהר הבית. הם מצאו קודם שלקחתי את המפה של הר הבית והתעניינתי כיצד לעלות להר בקניון מבשרת ציון. השוטרים הכניסו אותי לג'יפ, ונסעו איתי כשמשני צדי הג'יפ שתי שיירות חיילים חמושים. הכניסו אותי לחקירת שב"כ. נתנו לי אוכל מארומה, ואמרו שזה מהורי. לא רציתי לאכול, פחדתי שירעילו אותי. שמרתי על זכות השתיקה, ובקשתי עורך דין שהכרתי. לא נתנו לי לצלצל אליו. צעקתי "חירות! חירות!" כי כולי הייתי בלחץ אטומי מהסיטואציה המבהילה והאקסטזה הנבואית בו-זמנית, קמתי מכיסא החקירה כשידי אזוקות, והשכיבו אותי על הרצפה באלימות, ופצעו את ידי. הם שאלו אותי מה רציתי לעשות. עניתי שהשפה שלי היא שפת הקודש ואני רוצה ללמד אותה אותם בשביל להסביר. התחלתי לעשות מדיט