על ניצוצי נבואתי, על מחקרי על יהדות בית שני ועל יציבות נפשית - או: כיצד נהיה ראויים לבוא הרוח?

Updated: Jul 29

אני רוצה להתחיל בפוסט זה בסיפור אישי על משבר רוחני ונפשי שלי, ולגלוש מהסיפור האישי שלי למחקר המסטי שלי על הברית החדשה ועל רבי עקיבא. למעשה, סיפור חיי שלי לימד אותי כיצד להתקדם במחקר, והמחקר מלמד אותי כיצד להמשיך את סיפורי. לבסוף אעלה תהיות אודות מה כל זה אומר על התמודדות עם חוויות מסטיות עמוקות, ואולי בעקבות המחקר פורץ הדרך הזה גם להעלות תהיות ישנות באופן חדש - לאן פנינו מועדות כעם שנושא עמו מורשת מסטית, לעתים עד כדי משיחית, יחד עם הלכה שלכאורה מחברת אותנו עמוק לקרקע העיסוק בסוגיות הכי קונקרטיות של חיינו.


חלק א - סיפור אישי


זה היה יום אחד בו למדתי בישיבת פתח תקווה בראשות הרב יובל שרלו, רב שאני מאוד מעריץ ומעריך עד היום ואני בקשר אישי איתו בהדרכתו אותי בתורה ובמוסר, הייתי אז בשיעור ב' בישיבה לאחר שעברתי מישיבת רמת גן של בראשות הרב יהושע שפירא. באתי עם מטען חסידי כבד מהלימוד בישיבת רמת גן, שהיא כידוע מוגדרת כישיבה חסידית או ליתר דיוק, איך שנהגנו לומר - 'חבקו"ק' - חב"ד-ברסלב-קוק. כן הייתי בעל מטען בלימוד הקבלה והחסידות כבר מהתעניינותי שלא ידעה שובע מימי התיכון.


בישיבת רמת גן נפתח לי פתח לתורת הקבלה דרך העיסוק במורה נבוכים לרמב"ם. התחלתי לעסוק בו לאחר ששאלתי את הרב שלומי שפירא, בנו של הרב יהושע שהיה "המשגיח" בישיבה (תפקיד של חיזוק אישי ונפשי לתלמידים) והוא הורה לי ללמוד מורה נבוכים. את מורה נבוכים התחלתי ללמוד בחברותא עם אחד ממצטייני הישיבה, בעודנו מידי פעם נוסעים לירושלים למכון מאיר לשיעוריו של הרב אורי שרקי, ושואלים אותו על תלמודנו. גם עם הרב אורי שרקי יש לי קשר אישי, והייתי שומע את שיעוריו המוקלטים בישיבת "מעלה אליהו", שהורדתי ל-MP3 שלי כבר בעודי תלמיד בית הספר צייטלין שבקרבת הישיבה. הייתי פוקד את הישיבה רבות בזמן התיכון ללמוד בחברותא בשאלות באמונה עם תלמיד חכם שליווה אותי.


בכל אופן באותו היום המדובר, כבר הייתי במצב אקסטטי לגמרי מהלימוד במורה נבוכים. הייתי מקפיד על זכירת שם "יהוה" במחשבתי לכל מקום שהייתי הולך, ואף מגרש בעזרת הריכוז בשם מחשבות רעות או ארוטיות, כפי שלמדתי בספר התניא בפירושו של רבי יצחק לוי גינצבורג "פניני התניא". יישמתי בהתודעתי הלכה למעשה את דברי הרמב"ם ממורה הנבוכים, חלק ג', פרק נ"א:

"והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות. והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו, בעת עסקו, שכל בפועל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל השם כל עיקר, כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרו ורשעים בחשך ידמו (שמואל א', ב'); ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו. ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה."

אני האמנתי בכך והרגשתי בטחון בזכירת השם. למדתי באותו הזמן גם מדיטציה יהודית אצל הרב ד"ר נתן אופיר, שהיה הרב של האוניברסיטה העברית וזה נושא מומחיותו. כמו כן הריכוז במושא אחד לא היה זר לי, כי כבר בהיותי בתיכון למדתי מדיטציות מהאינטרנט ומהספר "אמנות האהבה" של אריך פרום - אריך פרום מציע מדיטציה לריכוז שנדרש לדעתו כדי לאהוב את הזולת. הריכוז הזה בשם יהוה, ורק בו, תוך גירוש מחשבות אחרות, הביא אותי למצב אקסטטי. לא ידעתי זאת, אך לאחר זמנים רבים קראתי על תלמיד מורה הנבוכים, רבי אברהם אבועלפיה, שהיה שרוי במצב אקסטטי דומה, וטען לנבואתו. במחקר האקדמי (שמוביל פרופ' משה אידל, אפשר לראות כאן סרטון) רבי אברהם אבולעפיה נחשב לדמות עיקרית של "הנבואה האקסטטית" בימי הביניים. בכל אופן, מי שקורא בזהירות במורה נבוכים, יכול לראות שהרמב"ם מזהיר מחשיבה פשוטה על השם בלבד ללא הבנה של תפקיד החשיבה הזו בחיי האדם או פעילות גופנית נלווית לאיזון הנפש, וכותב היטב שכמו שהנביאים דומים "לחולי אהבה", הרי שהמצב יכול להביא להפיכה לשוטים ממש. לא לחינם נאמר שהעוסק בתורת הסוד יכול להשתגע, אם אין לו הכנה ראויה. וכך כותב הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ג' על אנשי המעלה -

"כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה  תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו: בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני' וכל שיר השירים משל הוא לענין זה." (שם, שם)

באותו היום המדובר הייתי מתפלל וצוחק בתפילתי. הייתי בביתי לפני נסיעה לישיבה בכפר גנים ג' בפתח תקווה. אימי שמעה אותי, וזה היה לה כל כך מוזר. לא הלאה את הקורא בכל המוזריות שהיו בהתנהגותי באותה העת, אך דיברתי עם אבי אז בטלפון, הסברתי לו על עץ הדעת טוב ורע, ועל ההיבדל בין לחפש תועלת לבין לפעול באור הנבואה, וכשאימי נסתה להחזיר אותי לשפיות אמרתי לה - "את מורה לפיזיקה. המורה שלך באוניברסיטה בבר אילן היה פרופ' נתן אביעזר, הרי את יודעת שאת בעצמך נביאה, את צריכה להפגש איתו כדי שיסביר לך את היחס בין מדע ונבואה." פרופ' נתן אביעזר לימד את אמי בבר אילן פיזיקה לפני 30 שנה. אני הכרתי אותו מהספר שקבלתי ממנהל בית הספר התיכון (צייטלין) בזמני יוסי בן-גל על זכייתי בתחרות המתמטיקה העירונית במקום הראשון לכיתות ז'. קראתי את הספר בשקיקה באותם ימים בעודי חוקר את היחס בין תורה ומדע ומתפלמס עם רבנים מארגון ערכים, ספריו של הרב זמיר כהן שהגיעו לידי, אנשים דתיים רבים שפגשתי, שו"תים באינטרנט וכמובן גם האתרים החילוניים של עמותת "חופש" ו"דעת אמת" של ירון ידען. באותי היום אימי לא הבינה מה קורה, ורק נחרדה עוד יותר ממצבי.


כאן המקום להדגיש שאימי עצמה רואה עצמה כמי שלעתים חווה מעין נבואה בחלומותיה. לפני שאובחנתי כחולה סרטן בגיל 7, אימי חלמה חלום בה אמרו לה 3 נשים שבנה חולה בסרטן בכתף. היא התעוררה ממנו בברק חשמלי כפי שהיא מתארת. היא מתארת שלאחר מכן התחיל לי כאב בכתף וכשהתחלנו לבדוק את הנושא התגלה לי סרטן הדם - לוקמיה (לא בדיוק סרטן בכתף אבל בערך). היו לה עוד חלומות שהתגשמו. אחותי הקטנה מתארת שפעם חלמה שהחתולים שלה מתים, וכשהתעוררה והלכה לראות את החתולים היא גלתה אותם מתים. סבתי לפעמים יודעת כשמישהי במשפחה בהריון על פי סימנים כמו ראיית ענבים בחלום או שן שנופלת. מבחינתה, יש לה דרכים גם לדעת אם זה בן או בת, והיא טוענת שאפילו שמעה פעם בת קול. דודתי ודודי גם כן בנביאים.


באותו היום אמי דאגה לי מאוד. היא החליטה שהיא מביאה אותי לישיבה בכפר גנים ג' בפתח תקווה. כשיצאתי מהאוטו, אמרתי לה שאני הולך לירושלים לגאול את עם ישראל. למה אמרתי את זה? האמנתי שיש לי ידע, שיכול לחבר בין היהודים לנוצרים ולמוסלמים. באותם ימים גם הייתי קורא את הבשורה על פי מתי מהברית החדשה, ומעיין בברית החדשה ובמחקרים עליה. היו לי גם שיחות טלפוניות על אמונה, מחשבות שלי ופילוסופיה עם כומר קתולי מירושלים ועם הרועה (מנהיג קהילה) היהודי משיחי יעקב דמקני (על סיפור חייו, שהכרתי אז רק מעט מספרו, שקיבלתי כשהלכתי בעודי תלמיד תיכון לדבר עם נוצרים ביפו, ראה כאן. על יעקב דמקני גם נעשה הסרט "רוח חדשה" שהוקרן באקרנים בישראל). מחקרי את הנצרות החל בתיכון וכלל גם התייעצויות עם הרב שמואל הרשלר שהיה מחנך כיתתי ורב בישיבת עלי. הרב אליהו שרביט מישיבת "היכל אליהו" שלח לי לבקשתי את הספר "על פתחה של רומי" מאת כותב בשם עת "דוד בן מנחם" ובו התפלמסות עם הנצרות מפי יהודי שהתנצר וחזר ליהדות. מאוחר יותר התחלתי גם לקרוא את ספרו של רבי אליהו בן-אמוזג "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי". בכל אופן, לגבי האסלאם לא ידעתי הרבה, אבל ידעתי שהם מאמינים בישוע כדמות שעתידה לחזור ולשחק תפקיד מרכזי בגאולה או יותר נכון - ביום הדין. הבנתי שזה קשור איכשהו להגעת המהדי.


לתפיסתי, באותו הזמן ועד היום, ישוע ניסה לשחק את התפקיד של פנחס ואליהו שבתנ"ך. אליהו שמתואר כ"מלאך הברית", מלאך! לא חטא לכאורה. עלה בסערה השמימה! "פנחס הוא אליהו" אומרת המסורת. גם פנחס וגם אליהו, מרוב צדקותם לא יכלו לראות רשע ודבקו בקנאות דתית. "מלאך הברית" זה מושג שמתאים לישוע עוד מעבר לאיך שהנצרות מתארת אותו כאדם שלא חטא מעולם. ישוע לכאורה כרת בדמו ברית חדשה, כלומר - שהוא מהווה את הברית בעצם עצמותו. הוא אומר:

"אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה והניצחית הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים" (הבשורה על פי מתי, כ"ו, 26)

וכן במקומות נוספים (הבשורה על פי מרקוס, יד, 22-24, הבשורה על פי לוקס, כ"ב, 17-20).


חשבתי אף בהתאם, שפנחס, שהיה מלאך הברית, לימד תורה את משה בהר סיני, וכרת איתו את ברית המחילה הראשונה בהסטוריה, לאחר שעם ישראל הפר את הברית הראשונה בחטא העגל ה' חשב להשמיד את העם ומשה שבר את הלוחות. כך ממש כתוב בפרשת הבר מצווה שלי "כי תשא" שהתנגנה לי בעל פה -

"ה וירד יהוה בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יהוה ו ויעבר יהוה על פניו ויקרא יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת ז נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים ח וימהר משה ויקד ארצה וישתחו ט ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו י ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה יהוה כי נורא הוא אשר אני עשה עמך." (שמות, ל"ד)

מי אלה "וישתחו"? לא היו שם שנים??? (זאת חוץ מהמגמה שלי לפרש את התנ"ך כולו באופן טבעי וניסיתי להסביר היטב מהי ההתגלות האנתורפומורפית בדמות אדם של אלהים לנביאים). שנים אחר כך כשלמדתי באוניברסיטת ת"א פילוסופיה יהודית, שאלתי את פרופ' רונית מרוז על כך, והיא הודתה לי שיש גישה קבלית כזו. באותו הזמן שחשבתי שאני הולך להביא את הגאולה בירושלים, חשבתי שמתוך ההבנה של היהודים שמלאך הברית מתגלגל בהסטוריה כמו שהיה פנחס וכמו שהיה אליהו יכלו לקבל שהתגלגל בישוע, ושהנוצרים יקבלו את המונחים האלו כדי להסביר עצמם ליהודים. במידה ונבין זאת נוכל לסכם זאת גם עם המוסלמים וכך תהיה נקודת הסכמה שיהיה אפשר לפתוח ממנה שיח חדש בין הדתות. רציתי להפגש סוף סוף עם הכומר קתולי ועם שיח שאולי אוכל למצוא. כך חשבתי לפחות. אבל ברור שהאומץ שאחז בי היה מושפע מהרוח האקסטטית שאחזה בי.


אז באותו הרגע שאמרתי זאת לאמי - שאני הולך להביא את הגאולה - היא כבר הבינה לעצמה שאני במצב פסיכוטי. ואני ברחתי לה. היא ניסתה לתפוס אותי, אמרה לאנשים לתפוס אותי, הרב אברהם בלידשטיין שהיה ר"מ בישיבה ניסה לעזור לה. אבל אני ברחתי לכביש מכבית. הייתי אז עוד לבוש בטלית ותפילין מתפילת הבוקר (בכלל הייתי באותה תקופה נשאר עם הטלית והתפילין במחשבה שתפילין של ראש הם כנגד ספירת כתר בקבלה, ושהסמל יכול לסייע ביכולת הנבואה שקשורה בתפילין. שנים אחר כך למדתי שגם רבי אברהם אבולעפיה נהג כך לשם קבלת הנבואה.) הגעתי לכביש 471 ליד הדר גנים כדי לתפוס טרמפ לאוניברסיטת בר אילן לקחת משם קו 400 לירושלים. המכונית הראשונה שראתה אותי עצרה לי.


הנהג היה דתי. לידו היה ילד. אולי הילד קרא לנהג בשמו "נתן". אולי לא. אני לא ממש זוכר. שאלתי אותו - "אתה נתן? אביעזר?" הוא ענה לי "כן.". הבנתי כאן שנבואה שלי מתחילה להתגשם.


דיברתי איתו על אמי שדואגת ועל מורה נבוכים. על מה שאמרתי לאמי שצריכה להבדיל בין "שפה יוונית" של המדע לבין שפת הקודש "שפת הנבואה", על המילה "אלהים" שפרק ב' בחלק א' במורה נבוכים מדבר עליה כ"שופט", אמי התקשרה אז ונתתי לה לדבר איתו. היא התחננה לפניו שלא יקח אותי לאוניברסיטה, אבל הוא ראה אותי בסדר גמור ורק הרגיע אותה.



(הספר שפרופ' נתן אביעזר שלח לי עם הקדשתו לאשפוז פסיכיאטרי שכפו עלי למחרת אותו היום)


הוא הוריד אותי בסוף באוניברסיטה. קו 400 הגיע מהר ועליתי עליו לכיוון ירושלים. דודה שלי התקשרה, לאימי שלי כבר לא עניתי. את דודתי "הרגעתי" שאני הולך להביא את השלום. עצם התגשמות הנבואה שלי חזקה את בטחוני ביכולת הנבואה שבריכוז בשם "יהוה" שהרמב"ם מלמד. באוטובוס צלצלתי לכומר הקתולי, שאמר לי היכן אני יכול למצוא כומר בירושלים לדבר איתו. הוא הורה לי ללכת לעיר העתיקה לדבר עם כומר מסוים, שאינני זוכר את שמו, כמו את שמו של הכומר הקתולי שאיתו דיברתי (מצאתי את שמו של הכומר בדפי זהב בעודי תלמיד תיכון).


בכניסה לתחנה מרכזית הבנתי, לפי הכרותי עם אמי, שמרוב חרדה היא תשלח משטרה לחפש אותי. לכן מיד בכניסה הוצאתי את כרטיס ה-SIM מהפלאפון שלי, וזרקתי אותו. ביציאה הזמנתי מונית לעיר העתיקה ומכיוון שלא היה לי כסף לשלם סיכמתי עם הנהג שאתן לו את המכשיר הסלולרי שהיה ברשותי. הנהג הוריד אותי והדמות הנוצרית הראשונה שראיתי, שהיתה נראית לי סמכותית, פניתי אליה, אני לא יודע או לא זוכר למה חשבתי שזה אותו הכומר. הייתי עדיין הטלית והתפילין ואותו נוצרי הרחיק אותי ממנו. הוא לא דיבר עברית ואני התקשיתי באנגלית. נראה לי שהוא חשב שאני משוגע.


המשכתי בדרכי לחפש על כל פנים כנסיה כדי להגשים את מטרתי הראשונית לדבר עם נוצרים. הגעתי לכנסיית עמנואל, ושמה קבלה את פני מזכירה, נערה, שספרה לי על הפרוטסטנטים שהקימו שכונות בירושלים ושמעה חלק מהרעיונות שהצלחתי להעביר לה. היא נתנה לי מחסה עד הערב, ואף ראיתי שוטרים עוברים ליד הכנסיה ולא נכנסו. בקשתי מקום לישון בכנסיה, אך לא קבלו אותי. בלית ברירה נסעתי למבשרת ציון. בעבר התנדבתי שם בחגים במרכז קליטה לבני העדה האתיופית, וחשבתי שאולי יגמלו לי טובה במקום לינה, אם אכיר שם מישהו. נסעתי באוטובוס למבשרת ציון. לא ידעתי למי לפנות. אבל היתה שם ילדה קטנה אתיופית שבקשה ממני דובשניה משקית הדובשניות שהנערה הנוצריה נתנה לי. נתתי לה. פקח ראה אותי ושאל אותי לשמי. אמרתי "אלי גלזר". שמי הראשון בעליה לתורה הוא אליהו על שם סבי מצד אבא אליהו גל-עזר ז"ל, שעיברת את שמו מגלזר לגל-עזר, כשהעלה אנשים לארץ באוניות כבית"רי. באותה תקופה חשבתי גם שיש לי גילוי אליהו. הפקח רשם. אני הלכתי לקניון. לא ידעתי מה הקב"ה רוצה ממני, אבל הרוח עדיין פעמה בי. ישבתי על ספסל בקניון, ועלתה בי מחשבה, שאני אהפוך את עצמי למלאך הברית. שאני אגיע להר הבית למקום ממנו יצא קול הנבואה (מבין שני הכרובים, בהתאמה לנאמר בתחילת ספר ויקרא על שמיעת משה את הקול במשכן) ואדבר משם כנביא ה'. חשבתי שאתחזה לישוע בעזרת הכריזמה המטורפת שהיתה לי עם האקסטזה, וכך אסחוף מוסלמים אחרי ואעשה שלום עם הנוצרים והיהודים. קניתי בסניף תמנון בקניון מכנסיים וסוודר, שנראו לי מתאימים לדמות של נביא, וכן קניתי מפה של הר ירושלים, בעודי מתעניין כיצד עולים להר, וחזרתי לירושלים. אני לא זוכר אם כששאלתי עובר אורח הוא אמר לי, שכבר לא תהיה כניסה להר הבית בלילה, או שלא ידעתי איפה לטבול במקווה. ברור היה לי שבכלל לא ידעתי שאסורה פעילות דתית של יהודים בהר הבית. החלטתי שאני אלך לבקש לישון בישיבת "עטרת כהנים" של הרב שלמה אבינר, סתם כי ידעתי על קיומה של הישיבה, ובבוקר אשאל כיצד לטבול במקווה, ואיך להגיע להר.


כשהגעתי לישיבה אמרתי שבאתי לבקר ללמוד בישיבה, ובקשתי מהאחראי לישון במעונות, דבר שיכול להיות מקובל בין תלמידי ישיבה אחת לרעותה, אך אמרו לי שאין מקום. קראתי שיר השירים ואמרתי כמתנבא "מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות." התפללתי לאלהים שלא יעצרו אותי, ויקחו ממני את התפילין. לבסוף הלכתי לישון בקומה העליונה של בית המדרש עטוף בטלית.


בבוקר העירו אותי, ובקשו ממני סליחה שלא נתנו לי מקום. סלחתי. אכלתי ארוחת בוקר בישיבה והשתתפי בשיעור של הרב שלמה אבינר. הוא דיבר על פטרוס שהיה מרגל יהודי בנצרות. אני הכרתי את התיאוריה שמבוססת על מחזור ויטרי שנמצא בגניזה, שפטרוס כתב את פיוט "נשמת כל חי", אבל לא ידעתי היטב את הברית החדשה עדיין. הרב אבינר דיבר על כך שפסקה הנבואה. ואני שאלתי "מנין הרב יודע שפסקה הנבואה?". הוא השיב שלא ידוע לו על נביאים. אחר כך הוא הקריא פסקה מכתבי הרב צבי יהודה על "ברית שנאה" בעם ישראל בין חילונים לדתיים. הוא אמר שהברית מתבטאת כבר בלבוש. ניגשתי אליו ושאלתי אותו "למה שלא נעלה את הברית לשרשה?" הוא הראה שהוא לא מבין. "אמרתי - נעשה קוד לבוש שבמקום כיפה נחזור לתפילין.". הוא חייך אבל אינני זוכר את תשובתו המלאה.


בכל אופן כשיצאתי מהישיבה, תפסו אותי בפתח השוטרים. הם התנפלו עלי, זיהו אותי עם צילום תעודת הזהות שלי שיה ברשותם, וכבלו אותי באזיקים. צעקתי "חירות! חירות!", והם הצמידו אותי לקיר וסתמו לי את הפה. לא הבנתי למה. מה עשיתי נגד החוק? כנראה שלא רצו שערבים מהרחוב, יחשבו אותי למסוכן ואולי יפגעו בי, אז מיהרו להסות אותי. הם לקחו ממני את התפילין והטלית, כפי שחששתי בערב. אחר כך התברר לי שבדקו אם יש שם חומר נפץ, אם רציתי לעשות פיגוע בהר הבית. הם מצאו קודם שלקחתי את המפה של הר הבית והתעניינתי כיצד לעלות להר בקניון מבשרת ציון. השוטרים הכניסו אותי לג'יפ, ונסעו איתי כשמשני צדי הג'יפ שתי שיירות חיילים חמושים. הכניסו אותי לחקירת שב"כ. נתנו לי אוכל מארומה, ואמרו שזה מהורי. לא רציתי לאכול, פחדתי שירעילו אותי. שמרתי על זכות השתיקה, ובקשתי עורך דין שהכרתי. לא נתנו לי לצלצל אליו. צעקתי "חירות! חירות!" כי כולי הייתי בלחץ אטומי מהסיטואציה המבהילה והאקסטזה הנבואית בו-זמנית, קמתי מכיסא החקירה כשידי אזוקות, והשכיבו אותי על הרצפה באלימות, ופצעו את ידי. הם שאלו אותי מה רציתי לעשות. עניתי שהשפה שלי היא שפת הקודש ואני רוצה ללמד אותה אותם בשביל להסביר. התחלתי לעשות מדיטציה, אבל הם הסיחו את דעתי בהסחות כבדות, ולא נתנו לי לשקוע ברגיעה. אמרתי שאני רוצה לצייר את מה שעבר לי בראש, אבל כשאחזתי בעט שנתנו לי היה זיק שהפיל אותה מידיי. לבסוף התייאשו. הם אמרו "זה משוגע.", ושלחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי איתנים.


כתבה שנכתבה במקור ראשון על החשש שאעשה פיגוע בהר הבית - "צעיר יהודי שביקש לבצע פיגוע במסגדי הר הבית" - https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/192/009.html


בג'יפ משטרה הובילו אותי לאיתנים. חשבתי שרוצים להרוג אותי. לא הבנתי לאן אני מובל. וכל פעם שניסיתי להרדם העירו אותי עם צלצול חזק שהכניס אותי לעוד יותר מתח. כשראתה אותי הפסיכיאטרית, הייתי כולי מלא חרדה וטירוף מרוב מתח ואקסטזה. אמרתי לה - "את מפסיכולגיה יהודית". היא ענתה שכן. כנראה היא סתם רצתה שאבין שהיא מבריאות הנפש, וחשבה שלא אבין. עורכת דין שבאה אלי לאשפוז למחרת רשמה שדיווחתי שלא הציגה עצמה כפסיכיאטרית בכלל. אז בא אדם בריון, אחז אותי חזק, הוביל אותי לחדר בידוד, הצמיד אותי למיטה, וקשר אותי אליה. השוטרים שליוו אותי חיפשו לי במקומות אינטימיים, אם אני נושא עלי מטען נפץ. אני צעקתי שם כחצי שעה על המיטה. לא רציתי לקבל זריקה פסיכיאטרית, אבל בא הבריון, הצמיד את ישבני למיטה והרופאה הזריקה לי זיפרקסה.


תוך חמש דקות התעלפתי והרגשתי איך רוח הנבואה מסתלקת ממני.


("שקיעת משיח יהוה" - ציור שציירתי בזמן האחרון. המשיח מתואר כעקוד למיטה פסיכיאטרית, כשהנחש מנצח אותו בהקשה בעקבו. על המיטה מונח מזרק ורוח הנבואה עולה השמימה. צויר בעפרונות מים.)


מאז עברתי הרבה. הכדורים הפסיכאטרים חסמו בתוכי הרבה אנרגיה ועברתי תהליכים רבים כדי להפחית את המינון ולשחרר את האנרגיה מאותם מאורעות טראומטיים. פסיכיאטר שלי היום העלה סברה שעדיין לא נבדקה ב-MRI או EEG , שאני חולה אפילפסיה של האונה הרקתית TLE, ולאו דווקא במחלת נפש, TLE מקושרת גם למה שנקרא בספרות המקצועית "spiritual emergency", "תאונות רוחניות", זה מתאים לכך שלפעמים אני רואה הילות סביב אנשים, או מרגיש אור שאני לא יכול להכיל. היוונים הקדמונים קשרו את האפילפסיה ליכולת הנבואית. הפסיכיאטר שלי אומר שאותו הדבר במוח שלי, שגורם לי לחוות חוויות רוחניות עשירות ודבקות דתית, אותו דבר גם מגיע למחשבות שווא כשאני יוצא מאיזון. כיום אני עובד כמדריך שיקומי בהוסטל לנפגעי נפש וגר עם שותפים במרכז גבעתיים. אני עדיין חוקר דתות.


אני מאמין, שבמדיטציה על מושא אחד, בלי כוונה להורות על משהו, אלא רק להתרכז במושא הפנומנולוגי, אפשר להגיע לרגישות רבה לדברים, עד כדי הגעה לתובנות שאנשים יחשבו כ"על-טבעיות". בשלוש שנים האחרנות דוד שלי מצד אבא, דוד אלדד ז"ל, חלה בסרטן ומת ממנו. אני לא הייתי בקשר אדוק עם דודי. בקרתי אותו פעם אחת או פעמיים במהלך השלוש שנים הללו, וגם הוא לא אהב שמתקשרים לשאול לשלמו, ככה שגם קשר טלפוני לא היה חזק. בקושי חשבתי עליו בחודשים לפני שמת. פעם בקבלת שבת שעשיתי בביתי, והתרכזתי במילים כמו שהבעל שם טוב אומר "צוהר תעשה לתיבה" - להיות מודע לצורת המילים - או כמו שפרופ' ישעיה ליבוביץ אמר בלשונו - לקרוא את התפילה כמו "ספר טלפונים", כלומר, בלי לנסות להורות על משמעות המילים, אלא להיות מודע לעצם המילים, מעין מדיטציה על המילים (הרי משפטי התפילה מכילים את שמות ה' שאין להם הוראה, אין בהם כוונה פוזיטיבית על משהו, כי אין הגדרה לשמות האל, על כן המשפטים כולם לא יתכנו מבחינה תחבירית, בהיותם כוללים מילה, שאין לה מובן והוראה). באותו הזמן של התפילה הרגשתי הרגשה דקה באוירה בבית שהיה תיקון ביני לבין אחי, ושהיה בהתאם תיקון בין אבי לאחיו - דוד שלי. הבנתי שנגמר לדודי התיקון והוא ימות היום. לא הצלחתי להבין בעצמי את רמת הוודאות שנפלה לי כאסימון, אבל הבנתי את המחשבה הפשוטה שלי על התיקונים, משהו שהיה נדמה לי כמו חישבים של קבליסטים בשקל שמייעצים לאנשים ברדיו. אבל למרות שלא היתה לי הוכחה, הוודאות הדהימה אותי. לאחר מכן באותו ליל שבת התחולל מאורע קשה עם אחי ששינה הרבה אחר כך את היחסים במשפחה, וכשהלכתי לישון חטפתי שוק. אמרתי - קרה משהו לדוד אלדד. לא רציתי שימות והתפללתי, שנבואתי לא נכונה. כשקמתי בבוקר שאלתי את אבא שלי - מה קרה לדוד אלדד? בבעתה. אני אף פעם לא שואל ברמה כזו מוזרה אנשים על סמך תחושות שלי (אולי במצבים שאנשים אחרים הגדירו בעבר כפסיכוטיים, אבל הייתי ממש מפוקח באותה שבת). אבא שלי אמר לי שעושים לדודי המתת חסד. במוצאי שבת נודע לי על מותו של דודי.


חלק ב' - "אל תאמרו מים מים במקום אבני שיש" - על רבי עקיבא, ישוע, הנצרות הקדומה והכניסה לפרדס


עברו ימים ורציתי לאשש את התיאוריות שלי של נבואה, על מורה נבוכים ועל התפילה המדיטטיבית. רציתי להוכיח לכולם שאני לא משוגע, ולסייע לאנשים להגיע לדבקות. החלטתי להרשם לחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א. שם פגשתי דמויות שעצבו עוד יותר את יחסי לנבואה כמו פרופ' אדם אפטרמן, פרופ' רונית מירוז ופרופ' מנחם לורברבוים. אבל עוד משימה היתה בדרכי - לסיים את ספרי הנבואה היהודיים, לסיים את התנ"ך. לא. לא רק את התנ"ך גם את הברית החדשה ואת הקוראן, כפי שהבטחתי לעצמי בעודי תלמיד תיכון. והתמדתי בלימודיי בישיבה ובמשך שנים. בסוף לימודיי באוניברסיטה כבר סיימתי את התנ"ך ואת הברית החדשה, ודיברתי עם עוד יהודים משיחיים מקבוצת "IGOD" כמו מוטי וקנין, וכן שוחחתי עם עד מ"עדי יהוה". גם טיילתי בלונדון והיו לי שיחות עם נוצרים בהיידפארק. באוניברסיטה למדתי קורס עם ד"ר מיכאל מאך, שלמד במוסדות אקדמיים נוצריים בגרמניה והיה בן שיחו של פרופ' דוד פלוסר חוקר הנצרות הישראלי הידוע, היו לי גם שיחות עם עוד כומר באוניברסיטה, וחודשים אחר כך נפגשתי עם עוד כומר קתולי, אב כנסיה ביפו, ויהודי פרוטסטני מבית הארחה "עמנואל" ביפו, שלוקח על עצמו להסביר על נצרות לבאים בפתח בית ההארחה הכנסייתי. מה שהניא אותי מלהמשיך לחקור את הנצרות של ימינו כדרך חיים היא, שבצירוף לתיאוריות על ישוע כאלהים בפני עצמו, שכל זרמי הנצרות מאמינים בהן מאז ועידת ניקאה בתחילת המאה הרביעית (חץ מ"עדי יהוה" שלא מאמינים בכך, וגם רואים עצמם נוצרים). חשבתי שמילא בתיאוריה אומרים שישוע הוא אלהים, כי אפשר לפרש תיאוריות בכל מיני כיוונים, אבל מלבד זה הקשה עלי הסידור הנוצרי שהראה לי האב הקתולי ביפו בו מבקשים מחילה מישוע ולא רק מהאב. "ישוע, כפר לי." כתוב שם. אני לא התפלאתי, והבנתי את שורש הבעיה כבר מהברית החדשה במעשה השליחים -

8 כֵּיפָא נִתְמַלֵּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר לָהֶם: "שָׂרֵי הָעָם וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, 9 אִם אֲנַחְנוּ נֶחְקָרִים הַיּוֹם עַל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁנַּעֲשָׂה לְאִישׁ חוֹלֶה - כֵּיצַד נִרְפָּא הָאִישׁ הַזֶּה ־10 שֶׁיְּהֵא יָדוּעַ לְכֻלְּכֶם וּלְכָל עַם יִשְׂרָאֵל כִּי בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנַּצְּרַת, אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם וַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים, בַּשֵּׁם הַזֶּה הוּא עוֹמֵד בָּרִיא לִפְנֵיכֶם. 11 הוּא הָאֶבֶן שֶׁמְּאַסְתֶּם, אַתֶּם הַבּוֹנִים, אֲשֶׁר הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. 12 וְאֵין רְפוּאָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהֵרָפֵא." (מעשה השליחים, ד')

מבחינתי, זה לא אינטואיטיבי לי, וגם אין זה רציונלי בעליל, להתפלל לאדם ולא לאלהים, ויש בזה נזק עצום לחיים. כשאדם מחליט לעבוד אל שיש לו צורה מסוימת, והוא מאמין שזו צורה מהותית לאותו האל, הוא מתחיל להאליל כל מה שדומה לו במציאות. אכן, הנצרות קדמה את ה"הומאניות" (שאגב, היידגר שואל ובצדק ב"אגרת על ה'הומאניזם'" - מהו בדיוק ההומאניזם? האם לא כל אדם שונה מרעהו? מה זה ה"איזם" הזה? זה בדיוק המסר של פרק א', בחלק א', במורה נבוכים - שכל אדם מיוחד, והייחודיות שלנו היא צלם אלוהים שבנו.), אבל האם היותנו בני אדם אינו אומר שאנו רק חלק מהמציאות? אנחנו רואים עצמנו כ"נזר הבריאה", אבל אסור לנו להאליל את עצמנו. האם בשם עליונות האדם, לא נוכל לחטוא ולגרום סבל לבעלי החיים? לאקולוגיה?


אני מאוד התחברתי לדמותו של ישוע בברית החדשה, אך נראה שפאולוס לקח את היהדות המשיחית הקדומה של ישוע והפך אותה לאלילות של דמות ישוע (בדומה לאהרון שעשה את העגל, אף אם לא התכוון יעבדוהו כאלהים). ישוע מאז פאולוס (הספר הראשון של פאולוס בברית החדשה הוא "מעשה השליחים") נקרא "האדון" עד אשר בתרגומים מאוחרים של הבייבל לא ברור מתי מתכוונים ל"אדני" במובן של "יהוה" ומתי מתכוונים ל"האדון" במובן של "ישוע". שניהם נקראים "the Lord". אגב, פאולוס לעולם לא פגש בישוע, אלא טען ש"ישוע שברוח" נגלה אליו בחזיון.


לעומת זאת בשלושת הבשורות הסינופטיות (הדומות זו לזו פחות או יותר) המספרות לכאורה מפי שליחיו הקרובים את חייו של ישוע מלידתו עד מותו עם מסריו, משליו ומעשיו, ישוע מתואר כאדם, משיח ונביא. אכן "בן אלהים", אבל לא בהכרח במשמעות שהוא אלהים בעצמו. גם בספר הושע בני ישראל נקראים "בני אל חי" (הושע, ב', א'), וזכותו לומר שהוא מדגיש את הקשר של אהבה בן יהודי לאלוהיו כמו בן לאביו. אכן, אולי הוא הראשון שדגל בהדגשת קיום המצוות ברגש של אהבה. נראה, לפי השוואה לשפות מסופוטמיות, שהמילה "אהבה" במקרא מציינת מחויבות ולא רגש. לא, שיר השירים הוא שונה. נחזור עוד לשיר השירים.


בבשורה על פי יוחנן, יש אזוכור של ישוע כ"דבר אלהים" שהתגשם להיות אדם, ו"דבר אלהים" מתואר כאלהים בעצמו. אבל כאן יש להסתייג - דבר אלהים מתואר כ"תאוס" בלטינית. זו מילה שהשתמשו בה גם לתאר את האלים היווניים והכוונה ל"ישות בעלת כח". כמו כן אם משווים לבשורות אחרות, הרי שישוע בעצמו מסביר שאמירה על אדם שהוא "אלהים" היא מתייחסת להיותו שופט, כמו שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" (תהלים, פ"ב, ו') והרי ברור לנו שבמקרא "אלהים" זה שופט, כמו שה' אומר למשה "נתתיך אלהים לפרעה" (שמות, ז', א'). לעניות דעתי, דווקא בגלל המשמעות של שפיטה, יהוה נקרא בתואר "אלהים" כשופט כל הארץ. וכך אומר ישוע -

30 אֲנִי וְאָבִי אֶחָד אֲנָחְנוּ׃ 31 אָז יָרִימוּ הַיְּהוּדִים אֲבָנִים כְּפַעַם־בְּפַעַם לְסָקְלוֹ׃ 32 וַיַּעַן אֹתָם יֵשׁוּעַ מַעֲשִׂים טוֹבִים רַבִּים הֶרְאֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֵת אָבִי מַה הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָלָיו תִּסְקְלֻנִי׃ 33 וַיַּעֲנוּ הַיְּהוּדִים אֹתוֹ לֵאמֹר עַל־מַעֲשֶׂה טוֹב לֹא נִסְקֹל אֹתָךְ כִּי אִם־עַל־גַּדֶּפְךָ אֶת־אֱלֹהִים וְעַל־אֲשֶׁר אָדָם אַתָּה וַתַּעַשׂ עַצְמְךָ אֱלֹהִים׃ 34 וַיַּעַן אֹתָם יֵשׁוּעַ הֲלֹא כָתוּב בְּתוֹרַתְכֶם אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם׃ 35 הֵן יִקָּרֵא אֱלֹהִים לְמִי שֶׁהָיָה דְּבַר הָאֱלֹהִים אֲלֵיהֶם וְהַכָּתוּב לֹא־יוּפָר׃ 36 וְאֵיךְ תֹּאמְרוּ לַאֲשֶׁר קִדְּשׁוֹ הָאָב וַיִּשְׁלָחֵהוּ לָעוֹלָם מְגַדֵּף אָתָּה יַעַן אָמַרְתִּי בֵּן־אֱלֹהִים אָנִי׃ 37 אִם־לֹא אֶעֱשֶׂה אֶת־מַעֲשֵׂי אָבִי אַל־תַּאֲמִינוּ לִי׃ 38 וְאִם־עֹשֶׂה אֲנִי גַּם אִם לֹא־תַאֲמִינוּ לִי הַאֲמִינוּ לְמַעֲשָׂי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ כִּי־בִי הָאָב וַאֲנִי בּוֹ׃ (הבשורה על פי יוחנן, י')

מכאן מובן שישוע מדבר על אחדותו עם אלהים המקראי, בכך שהוא מבטא דברו בצורה מיטבית במעשיו. ולא שהוא זהה לאלהי המקרא. אני מניח, כפי שכבר קראתי באתר משיחי אחד, שהנוצרים יפרשו זאת כאילו ישוע מוכיח בפסוקים אלו, שכאילו כתוב במקרא שאדם יכול להיות אלהי המקרא בעצמו. למעשה, זה פירוש כל כך גרוע לפסוק בו נאמר "אלהים אתם", ואילו אפילו לדעת הנוצרים אין יותר מאדם אחד שהוא אלהים.


דבר נוסף יפה בישוע, שהוא איננו מבטל את המצוות. גם הנוצרים מסכימים שבחייו של ישוע המצוות לא התבטלו. חלקם סוברים שהבשורה על ביטול המצוות נתנה על ידי פאולוס בנבואותו, אבל המחקר מספר שגם כשפאולוס התחיל את פעילותו הדתית, המשיכו יהודים משיחיים קדומים לקיים את המצוות שהכירו. וכך אומר ישוע בדרשה על ההר שמבטאת את מהות בשורתו הרעיונית -

"17 אל-תדמו כי באתי להפר את-התורה או את-דברי הנביאים לא באתי להפר כי אם-למלאת: 18 כי אמן אמר אני לכם עד כי-יעברו השמים והארץ לא תעבר יוד אחת או-קוץ אחד מן-התורה עד אשר יקים הכל: 19 לכן האיש אשר יפר אחת מן-המצות הקטנות האלה וילמד את-בני האדם לעשות כמוהו קטון יקרא לו במלכות השמים ואשר יעשה וילמד אותן לזה גדול יקרא במלכות השמים: 20 כי אני אמר לכם אם לא-תהיה צדקתכם מרבה מצדקת הסופרים והפרושים לא תבאו במלכות השמים:" (הבשורה על פי מתי, ה')

נראה לכל אורך הבשורות שמדברות על חייו של ישוע (לא בשורתו של פאולוס והבאים אחריו) ש"מילוי התורה ודברי הנביאים" מתבטא בדגש על העבודה הנפשית הפנימית של האדם בקיום המצוות, והכנסת הגיון אנושי לחיים הדתיים, שחשיבותם יכולה לעלות על הקיום הטכני. כך הוא מלמד על הקדמת מצוות אהבת ה' כמצווה החשובה בתורה, ואחריה - מצוות "ואהבת לרעך כמוך" -

34 וְהַפְּרוּשִׁים כְּשָׁמְעָם כִּי סָכַר פִּי הַצַּדּוּקִים וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו׃ 35 וַיִּשְׁאָלֵהוּ חָכָם אֶחָד מֵהֶם לְנַסּוֹתוֹ לֵאמֹר׃ 36 רַבִּי אֵי־זוֹ הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה בַּתּוֹרָה׃ 37 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו ‏וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מַדָּעֶךָ׃ 38 זֹאת הִיא הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה׃ 39 וְהַשֵּׁנִית דּוֹמָה לָהּ ‏וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃ 40 בִּשְׁתֵּי הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל־הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים׃

כאן בעצם אני רוצה לשרטט את הגבול בין הנצרות של ישוע, שבסך הכל אמר שהפנימיות קודמת לחיצוניות בקיום התורה, וזה דומה לתנועת החסידות היהודית בעת המודרנית, לבין הבשורה של פאולוס, שעיקר דבריו היא פניה אל הגויים (הוא רואה עצמו שליח לגוים כירמיה שעליו נאמר "נביא לגוים נתתיך" (ירמיה, א', ה') ומכריז שאין עיקר פנייתו אל היהודים.) אל הגויים הוא מבשר שעיקר בשורת המשיח היא, שצריך להאמין ב"ישוע המשיח", ב"אדון" ולהיות אנשים טובים, שאוהבים זה את זה. פאולוס, מרוב שפנה לגוים היה מוכן, שגם יהודים יתנהגו כמו הגוים, בשביל אל לחלק את הקהילות. אבל עיקר המסר שלו היה לגוים. פטרוס לעומת זאת שפנה אל היהודים ניסה לעצב קו יותר דומה למסר שישוע מסר בחייו, וכנראה שיש ממצאים מחקריים שכך גם יעקב אחיו של ישוע ניסה לשמור על קהילה יהדית משיחית שומרת מצוות. אך הזרם היהודי המשיחי הקדום נבלע במאות השנים הראשונות לספירה בתוך הנצרות הלא יהודית ושמירת המצוות הפכה במשך הזמן לכל היותר לדיבורים מטאפוריים על שמירת מצוות - לקיים את מהותן באהבה זה לזה ועשיית חסד ולא בפעולות הפורמליות.


אבל כמעט מאתיים שנה אחרי צליבתו של ישוע, קם בעם ישראל מנהיג חדש. הוא הגיע ממשפחת גרים, אולי גוים שהכירו את היהדות דרך הנצרות, אי אפשר לדעת. "עקיבא בן יוסף" שמו, הוא רבי עקיבא. רבי עקיבא, "עקיבא בן יוסף ששמו הולך מקצה העולם ועד קצהו" (יבמות, ט"ז, א) היה מאוד דומה ל"ישוע בן מרים ויוסף" בהגותו. הוא אפילו דימה עצמו לדמות משיחית המובילה את המשיח עצמו - בר כוכבא.

"תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה ר' היה דורש: 'דרך כוכב מיעקב' (במדבר כד, יז) דרך כוזבא [כוכבא א.ג.] מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא [רבי עקיבא, כשהיה רואה את בר כוכבא היה אומר: דין הוא שהוא מלך המשיח א.ג.]" (ירושלמי, תענית, ד', ה')

רבי עקיבא כישוע גם כן הדגיש את מצוות האהבה. הוא קבע את שיר השירים כספר המלמד אהבת אלהים, וקבעו כספר הכי קדוש בתנ"ך -

"אמר ר' עקיבא: חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים! שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קדש, ושיר השירים קודש קדשים." (משנה ידיים ג, ה)

בהמשך נראה כיצד מייחס רבי עקיבא לשיר השירים מימד של דבקות מסטית בה'.


כך הוא אומר גם על אהבת אדם לרעהו -

"ואהבת לרעך כמוך – רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה." (ירושלמי, נדרים, פרק ט', הלכה ד')

אבל לא די בכך. הקשרים בין רבי עקיבא לישוע מגיעים לתיאום שלא יכול להותיר ספק אחריו שיש קשר ביניהם. אני עוד אשטח כאן קשרים מובהקים, אך די לנו להסתכל בתיאורי מתתם של ישוע ושל רבי עקיבא, כדי להבין שאפילו נעשה מאמץ מכוון לתאם בין תיאורי הדמויות. כאשר ברור שרבי עקיבא הוא המאוחר ביניהן.


נראה את תיאור צליבתו של ישוע בפקודת הנציב הרומי פינטוס פילטוס בבשורה על פי מתי -

"אחרי התלוצצם בו הפשיטו אותו את-המעיל וילבישהו את-בגדיו ויובילהו לצלב: .... וכן הלעיגו גם-ראשי הכהנים עם-הסופרים והזקנים לאמר: את-אחרים הושיע ולעצמו לא יוכל להושיע (אם-) מלך ישראל הוא ירד-נא עתה מן-הצלוב ונאמין בו: בטח באלהים עתה יפלטהו אם-חפץ בו כי אמר בן-האלהים אני: וכזאת חרפהו גם-הפריצים הנצלבים אתו: ... וכעת השעה התשיעית ויזעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני והוא אלי אלי למה עזבתני... וישוע הוסיף לקרא בקול גדול ותצא רוחו:" (פרק כ"ז, 31-50)

נשווה זאת כעת לסיפור מיתתו של רבי עקיבא כאחד מעשרת הרוגי מלכות בידי הרומאים -

"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמר: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא." (בבלי, ברכות, דף ס"א, עמוד ב')

בשני הסיפורים - מות ייסורים על האמונה בה' (שזה דבר נפוץ באותה תקופה על ידי הרומאים), המלווה בשאלה תיאולוגית על מות הצדיק. בשני המקרים מושם דגש על נפיחת הנשמה.


אבל לא די בכך. הבה ונראה, כי יש עוד שני דגשים מעניינים במיוחד מתאימים בין הדמויות -


1. אין ספק שהטבילה למחילת חטאים לוקחת חלק מהותי מהתרבות הנוצרית כבר מימי ישוע. ישוע עצמו מוטבל על ידי יוחנן המטביל וממשיך לשבח את הטבילה. אך דא עקא, ביהדות הפרושית לא היתה מוכרת הטבילה למחילת חטאים כלל (אולי אפשר לראות בטקסטים איסיים עדות על מטרה כזו לטבילה). הטבילה במקרא ובתקרבות הפרושית התחייבה משום נקיות הגוף, היתר הלכתי להתייחדות בני זוג אחר זמן הנידה של האישה, והיתר לגשת אל המקומות הקדושים בבית המקדש. יוחנן המטביל מוביל מנהג חדש, אולי שורשו בחברה האיסיית, של טבילה למחילת חטאים. והנה, מי הביא את רעיון הטבילה במקווה לכפרת חטאים ליהדות הפרושית? רבי עקיבא!

"אמר רבי עקיבא: 'אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי כה עליכם מים טהורים וטהרתם." (יחזקאל לו) ואומר: "מקוה ישראל יהוה" (ירמיה יז); מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.'" (משנה, יומא, ח', ט')

2. דרישת התורה באופן מחודש, ודווקא על ידי קוצי אותיות -

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק. כך עלה במחשבה לפני." (בבלי, מנחות, כ"ט, ב')

נזכיר את דברי ישוע בדרשה על ההר -

"17 אל-תדמו כי באתי להפר את-התורה או את-דברי הנביאים לא באתי להפר כי אם-למלאת: 18 כי אמן אמר אני לכם עד כי-יעברו השמים והארץ לא תעבר יוד אחת או-קוץ אחד מן-התורה עד אשר יקים הכל:" (הבשורה על פי מתי, ה')

כלומר, כבר ישוע נתן דגש על מציאת פנימיות חדשה לתורת משה בשמירה מיוחדת על קוצי אותיות.


טוב, נראה שכל בר דעת יכול להבין כעת שיש תיאום, שאיננו מקרי כלל בין רבי עקיבא לישוע. השאלה מהו. כשהצגתי טענות דומות פרופ' ורד נועם מהמחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א, הציעה לבדוק גם קשר בין גורם שלישי - הלל שהתחיל מסורת של פנימיות התורה באומרו לגר, שבא להתגייר וללמוד את כל התורה על רגל אחת "דעלך שניא לחברך לא תעביד, ואידך, זיל גמור.", כלומר - "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר, לך למד.". לי נראה שזה דימיון חיוור לעומת כל ההשוואות שנעשו כאן. כמו כן, יתכן שהלל שהיה בן דורו של ישוע, דווקא למד מישוע גם כן.


כמו כן, אפשר להצביע על גורם תקופתי של שילוב עם הפילוסופיה היוונית האפלטונית והסטואית כגורם שהשפיע על תורתו של ישוע ושל רבי עקיבא כאחד. למעשה, אין לי ספק שישוע סינתז בין תובנות אפלטוניות וסטואיות ליהדות, וכן שרבי עקיבא חי באותה תרבות הליניסטית, שהכילה פילוסופיות אלו, והושפע ממנה לשלילה או לחיוב. אני רואה בתורתו של ישוע אלמנטים השאובים מהפילוסופיה היוונית החל מתורת הנפש המשולשת של אפלטון (תשוקות, הגיון הנפש והחכמה) וכלה בראיית הדם כמכיל את נוזל ה"פנואמה" בתוכו - נוזל שבתוכו מעורבב הלוגוס (כך נכתב "בראשית היה הדבר... והדבר התגשם בבשר" בתחילת הבשורה על פי יוחנן, מלבד הפסוקים בהם אומר ישוע שהברית נכרתת בדמו. הדברים הולכים מעבר לרעיון המובא בפסוקי "הדם הוא הנפש" המקראיים.) גם הדגש על המים בנצרות, ושינוי המחילה שהם מחוללים בנפש, כנראה מושפע מהאווירה של השינוי המתמיד וחוסר היציבות שהשרתה האמפריה הרומית הגדולה על הפרט הקטן ועל הפילוסופיות שרווחו בחברה ההליניסטית בהתאם, שגם הן (הסטואים, האפיקוראים והפירוניסטים) האמינו בשינוי מתמיד וחוסר אחיזה בתכני התודעה הפנימיים (אמונות לא מבוססות) או ברכוש, וכפי שתלס מתנסח: "הכל מים" בכוונתו לומר "הכל משתנה". עוד נעזר בתובנה זו על סמליות המים כדי להבין היטב את החילוק בין רבי עקיבא לנצרות הפאולינית. יחד עם זאת, אין כאן שיפוט על חולשת תורתו של ישוע, מכיוון שבאותה מידה שאפשר לומר שישוע למד מהמקרא ומהיוונים, אפשר לומד גם שאלהים גילה את דברו בהתאם לשלב ההתפחותי של האנושות. ולמעשה, אני מאמין ששתי נקודות המבט נכונות, ואינן סותרות זו את זו.


אם כן, הבה נמשיך וננסה להבהיר, מה מהות התיאום המדהים בין תורתו וסיפור חייו של רבי עקיבא לזו של ישוע. לשם כך אביא את הברייתא המפורסמת ממסכת חגיגה פרק ב' -

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו: 'מים, מים', משום שנאמר: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני' (תהלים קא, ז). בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (תהלים קטז, טו). בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו' (משלי כה, טז). אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום." (בבלי, חגיגה, י"ד, ב')

ברור שהפרדס בא כאן כמשל כלשהו. הפרדס הוא לא "הגינה ליד הבית של השכן". היו מי שניסו לטעון שמדובר בפרדס בו נהג לשבת אפיקורוס אבי התורה האפיקוראית, ונראה שהקשר הוא קלוש, וגם אם כן הוא רק בא להעיד על כניסה לאותו המקום הפילוסופי שבו שולט הכלל ש"הכל משתנה" כמו בפילוסופיה האפיקוראית. זה תואם להנחיית רבי עקיבא לחבריו המדברת על המים: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו 'מים מים'" שוב, המים שמסמלים את השינוי.


אפשרות הגיונית יותר היא לחפש את המילה "פרדס" בתנ"ך. למעשה, קשה לפספס. היא מופיעה רק פעם אחת ובמקום שרבי עקיבא ליטרלי "מת עליו" - שיר השירים, שיר השירים, שמבטא בדיוק את מה שהגותו מעתיקה מהגותו של ישוע - רגש האהבה לאלהים כעיקר עבודת ה'.

"שְׁלָחַ֙יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים:" (שיר השירים פרק ד פסוק יג)

לא נכנס לפסוק עצמו. רק אתהה על הרימון שמקושר אחר כך בקבלה לקיום המצוות כמו שאנו מברכים בראש השנה "שנהיה מלאים מצוות כרימון", על המילה "כפרים" שמזכירה את הכפירה, ואת הנרד שאין כאן המקום להאריך שמסמל בפרשנות שיר השירים המסורתית (ראה: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים, א', י"ב)), בהיותו יכול להריח טוב ויכול להסריח, את אפשרות הפיכת העבדה הדתית מעורבת ברוע כמו ערבוב בין עבודת ה' לעבודת אלילים.


עוד יש לציין את הדרשה המסטית למילה "פרדס" בהיותו מציין ראשי תיבות: פשט, רמז, דרש, סוד. כאשר הסוד הוא עניין מסטי בפני עצמו, שלעניות דעתי, וכך במסורת היהודית מקובל, על כניסה לעולמו מדובר בברייתא, כלומר, על כניסתם של החכמים לעסוק בסודות תורה.


עיסוק בסודות התורה מחזיר אותי לסיפור האישי שלי ואאריך בכך בהמשך, אפשר להבין מדוע אני אישית מבין (וגם אנשים נוספים שעברו חוויות מסטיות יכולים בקלות להבין) את הסכנה בכניסה לעולם הסוד והמסטיקה, את הסכנה של האקסטזה כ"חולה אהבה" בלשון הרמב"ם, בה הגבולות מטשטשים וכמעט אובדים, אז נראה ש"הכל מים". די לנו להסתכל במסטיקנים בני תקופתנו (במדינת ישראל מוכרים רבנים כאלו בחדשות), אשר טוענים שרוח הקודש אומרת להם להיות פעילים מינית עד כדי התעללות מינית בזולת. אפשר להבין את הסכנה שבאקסטזה שיכולה להביא לקנאות דתית, שיכולה לפגוע בזולת מרוב התלהבות בצדקת הדרך, ושבעבר ובתרבויות אחרות שימשה ומשמשת בפולחן עבודה זרה. ובקיצור - עבירה על שלושת העבירות הנחשבות כחמורות בתורה - גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. על רקע זה ניתן להבין את דברי רבי עקיבא "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו: 'מים, מים'.", כלומר, שמרו על היציב כמו אבני השיש היציבות.


אם נחזור לענייננו, נראה שהמסורת היהודית עצמה מנכיחה מאוד את המאבק בנצרות בברייתא הזו. ישר אחרי הבאת הברייתא מובאת סוגיית "בתולה שעוברה", כלומר אישה שעוברה ונשארה בתולה, ושאלת ההזרעה נידונה במונחים של "רוח אלהים", אין רמז זועק מזה לסיפור התעברותה של מרים מרוח הקודש.


כמו כן הדמות שנקראת "אחר", אינה אלא אלישע בן אבויה, שהיה "רבי" אלישע בן אבויה, והפך למין, כלומר, בלשון הגמרא, "נוצרי". הגמרא אומרת עליו "אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו" (חגיגה, ט"ו, ב'). הגמרא שואלת על הברייתא -

"אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה, ה). מאי היא חזא? [מה ראה? א.ג.] מיטטרון [המלאך מיטטרון א.ג.], דאתיהבא ליה רשותא למיתב [שניתנה לו רשות לשבת א.ג.] למיכתב זכוותא דישראל [לכתוב זכויותיהם של ישראל א.ג.]. אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה, ולא תחרות, ולא עורף ולא עיפוי [אמר: למדנו שלמעלה אין ישיבה, ולא תחרות, ולא הפניית עורף ולא עייפות א.ג.], שמא חס ושלום ב' רשויות הן? [שמא יש שתי רשויות בשמים?]" (בבלי, חגיגה, ט"ו, א')

כלומר, אלישע בן אבויה ראה את המלאך מטטרון יושב בשמים וכאילו מפנה עורף ומתחרה עם ה', שלכאורה רק מלך מלכי המלכים ראוי לשבת והשאר צריכים לעמוד, ואין שום תירוץ של עייפות אצל מלאכים. כדי להבין את מהותו של המלאך מטטרון נסתכל המילון הראי"ה -

"מטטרון שר הפָּנים" - מלאך°, שר העולם, פני העולם הנראה, בצורתו האידיאלית, הצורה העולמית הכללית הצפויה, בהדר תפארתה, המעלה ומרוממת אתהנשמה°לשמיעה־עליונה°. צפיה עליונה שליצירה°בה משיגים סודהשם°[רד"ך, עפ"י ב"ר שנט].
ר' במדור זה, שמועיאל. ושם, יהואל. ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, שיתין פולסי דנורא. ושם, שכל הפועל.

המלאך מטטרון שר הפנים מייצג את מהות העולם (וכפי שהרמב"ם כותב במורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ז, שהפנים מייצגים את המהות). המהות העולמית היא מהות של שינוי מתמיד. "הכל מים". הכל משתנה. ואלישע בן אבויה ראה את התובנה המטאפיזית הזו כבעלת מעמד שווה למעמדו של הקב"ה. "שניהם יושבים" - כלומר, הם באותו מעמד ואין המלאך ממטטרון מכבד את מי שמעליו.


כדי להבין את היחס בין המלאך מטטרון למלאך שהזכרנו קודם - מלאך הברית (אליהו, שנקראתי על שמו) לבין נעיין במילון הראי"ה -

אליהו - הדאגה הכוללת של טובת הכלל. הדאגה הכוללת לתיקון העולם, להשיב "לב אבות על בנים ולב בנים עלאבותם"°, ולהכשיר לבן שלישראל° לאור־פני־מלך־חיים° אביהם־שבשמים° [ע"א ג ב רסט].
מלאך°הברית°, המאיר את אור° הטבע הישראלי(ת)°הנקי(ה), קדושת־הברית°, המקנא לברית [עפ"י א' מד].
מלאך הברית, מלא השקוי שלהודאות־המוחלטה°, המקנא המלא קנאות° קדשי־קדשים° [א"ק ג שסג (א"א114)].
המבשר והמקנא, ציר השלום° וההתעודדות הודאית [א"ק ג עא].
המוכן לחבר תמיד אור כללה שלתורת־ד'° עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים, הוא העתיד להיות בכחו מפתח את הסתומות של פרטי תורה. והוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים". המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם, הראוי להכיר את השרשים המושחתים העלולים לבא על ידה של הנהגה [גרועה] בסעיף מדיני התורה עד היכן הם מגיעים[עפ"י ע"א ג א ס].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, גילוי אליהו להשוות את המחלקת. ובהגדרות המבוא למדור מונחי קבלה ונסתר, תורת חסד. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, גילוי אליהו באורח שכל.
הרי שאליהו מבקש את הטובה הכללית באותו עולם ביחסי אהבה של אב ובן. הוא אפילו מוכן לעבור בהוראת שעה על דברי תורה בשביל טובת הכלל.

אכן התיאורים של הרב קוק כאן (כלומר, המלוקטים מכתביו במילון שערך הרב יוסף קלנר) מושפע ודאי מדמויות אליהו ופנחס במקרא, כמקנאים לה' עד כדי הרג זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון על ידי פנחס על דבר זנות, הרג כהני הבעל על ידי אליהו על דבר עבודה זרה, הבטחת ה' לתת לפנחס "ברית שלום" (במדבר, כ"ה, י"א-י"ב), מוכנותו של אליהו להקריב קרבן שלא בבית המקדש - דבר אסור על פי ההלכה המקראית, אך מותר כהוראת שעה, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים, פרק קי"ט, פסוק קכ"ו). הבטחת ה' במלאכי, פרק ג', פסוקים כ"ג-כ"ד "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבתם" וכדומה.


נבחן את סימני מלאך הברית אצל ישוע -


  • כאמור, ישוע אומר כי בדמו נכרתת ברית חדשה

  • הוא מוכן להפר את התורה למען הטובה הכללית בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תרותך" (זה מתבטא גם במעשי רפואה בשבת)

  • הוא מייחס חשיבות עליונה ליחסי אב ובן - בין אדם לאלהים, ואולי גם מול הדור הצעיר שנחשף לחברה היוונית וצריך לחיות בה ולהשאר יהודי (בדומה לחילוניות של ימינו שהרב קוק כוב עליה ב"מאמר הדור" שנדרשת בה פעולה של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם על ידי עיסוק בפנימיות התורה)

  • לא כתבתי קודם אבל גם אולי הוא הראשון ביהדות המחדש איסור על הרהור מיני ואוננות הקשורים במה שנקרא בקבלה "פגם הברית". הוא אומר בדרשה על ההר על פי הבשורה על פי מתי פרק ה' "27 שמעתם כי נאמר לראשנים לא תנאף: "28 ואני אמר לכם כל-המסתכל באשה לחמד אותה נאף נאפה בלבו: 29 ואם תכשילך עין ימינך נקר אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאבריך מרדת כל-גופך אל-גיהנם: 30 ואם-ידך הימנית תכשילך קצץ אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאבריך מרדת כל-גופך אל-גיהנם:". רעיון זה אחר כך התבטא במשנה במסכת נידה, שעליה נסוב הדיון בגמרא על איסור הוצאת זרע לבטלה "כל היד המרבה לבדוק בנשים, משובחת. ובאנשים, תקצץ." (משנה, נידה, ב', א')


לכאורה הוא עונה על כל הציפיות של הרב קוק ממלאך הברית. לא עוד, שהברית החדשה מלאה בספורי ניסים המאפיינים את קורות חייהם של אליהו ואלישע, שבסופם יש עליה בסערה השמימה.


לאור התיאור הזה אין זה מן הנמנע שהשאלה בתורת הסוד, שבה עסקו ישוע ופאולוס, מחד, ורבי עקיבא וחבריו, מאידך, היא אותה סוגיה בדיוק (בעוד האחרונים היו מודעים לפיתוחם של הראשונים) - איך להתמודד עם עולם שמשתנה כל הזמן?


בעוד רבי עקיבא ממשיך את דרכו של ישוע, אלישע בן אבויה ממשיך את דרכו של פאולוס. פאולוס ראה את המרחב בו ישוע פועל, המרחב של מטטרון, את המים, את המחילה, את השינוי המתמיד, שזה טבע המציאות - "הכל מים" (כפי שגם לומדים בבודהיזם). הוא הסתכל ברוחו של ישוע שהדגיש את המחילה והאהבה, ושכח את גופו של ישוע, שקיים את המצוות. רבי עקיבא, שליווה את בר כוכבא, ראה את הגוף של המשיחיות ואמר כנגד תפיסתו של אלישע בן אבויה -

"כתוב אחד אומר: 'כרסיה שביבין דינור' (דניאל ז, ט), וכתוב אחד אומר: 'עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב' (דניאל ז, ט). לא קשיא, אחד לו [לעתיק יומין, כינוי לבורא, מצד היותו קדום א.ג.] ואחד לדוד, כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי ר' עקיבא." (חגיגה, י"ד, א')

רבי עקיבא אומר כאן, כמו מתפלמס עם אלישע בן אבויה, שלא מטטרון יושב, אלא משיח בן דוד יושב. זה פשוט שהמשיח משרת את העולם שמטטרון מבטא את המהותו, עד כדי שנראה שזה מטטרון מאיר את אורו בכיסא ואין זה המשיח שהוא בסך הכל בשר ודם.


כך, אין פלא שרבי עקיבא הוא שהתחיל את יצירת קורפוס המשנה כתגובה לחורבן הבית, כחיזוק מעמד המצוות המעשיות בעת חורבן בית המקדש השני - בית המקדש היה מעוז ההלכה, הן מבחינת מקום הסנהדרין, והן מבחינת היותו המקום בו חלים הכי הרבה פרטי דינים מעשיים, מבחינת ההלכה המקראית.


ההוכחה האחרונה לקשר בין הברייתא הזו לשאלה אודות אימוצו של דרכו של ישוע ליהדות היא בהיותה רומזת לסיטואציה ספציפית המתוארת בברית החדשה -

"12 וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ אֶל־מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וַיְגָרֶשׁ מִשָּׁם אֵת כָּל־הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיַּהֲפֹךְ אֶת־שֻׁלְחֲנוֹת הַשֻּׁלְחָנִים וְאֶת־מֹשְׁבוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים׃ 13 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֵן כָּתוּב ‏כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים׃ ... 23 וַיָּבֹא אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וַיְלַמֵּד שָׁם וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם נִגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ בְּאֵי־זוֹ רְשׁוּת אַתָּה עֹשֶׂה אֵלֶּה וּמִי נָתַן לְךָ הָרְשׁוּת הַזֹּאת׃ 24 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם גַּם־אֲנִי אֶשְׁאֲלָה אֶתְכֶם דָּבָר אֶחָד אֲשֶׁר אִם־תַּגִּידוּ אֹתוֹ לִי גַּם־אֲנִי אַגִּיד לָכֶם בְּאֵי־זוֹ רְשׁוּת אֲנִי עֹשֶׂה אֵלֶּה׃ 25 טְבִילַת יוֹחָנָן מֵאַיִן הָיְתָה הֲמִשָּׁמַיִם אִם־מִבְּנֵי אָדָם וַיַּחְשְׁבוּ בִלְבָבָם לֵאמֹר׃ 26 אִם־נֹאמַר מִשָּׁמַיִם וְאָמַר אֵלֵינוּ מַדּוּעַ אֵפוֹא לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בּוֹ וְאִם־נֹאמַר מִבְּנֵי אָדָם יְרֵאִים אֲנַחְנוּ אֶת־הֲמוֹן הָעָם כִּי־כֻלָּם חֹשְׁבִים אֶת־יוֹחָנָן לְנָבִיא׃ 27 וַיַּעֲנוּ אֶת־יֵשׁוּעַ וַיֹּאמְרוּ לֹא יָדָעְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם גַּם־אֲנִי לֹא אֹמַר לָכֶם מָה רְשׁוּתִי כִּי אֶעֱשֶׂה אֵלֶּה׃ 28 אֲבָל מַה־דַּעְתְּכֶם אִישׁ הָיָה וְלוֹ שְׁנֵי בָנִים וַיִּגַּשׁ אֶל־הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמֶר בְּנִי לֵךְ הַיּוֹם וַעֲבֹד בְּכַרְמִי׃ 29 וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לֹא חָפָצְתִּי וְאַחֲרֵי־כֵן נִחַם וַיֵּלַךְ׃ 30 וַיִּגַּשׁ אֶל־הַשֵּׁנִי וַיְדַבֵּר כָּזֹאת גַּם־אֵלָיו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי וְלֹא הָלָךְ׃ 31 מִי מִשְּׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת־רְצוֹן אָבִיו וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם יֵשׁוּעַ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יְקַדְּמוּ אֶתְכֶם לָבוֹא אֶל־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים׃ 32 כִּי יוֹחָנָן בָּא אֲלֵיכֶם בְּדֶרֶך צְדָקָה וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְהַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת הֵם הֶאֱמִינוּ לוֹ וְאַתֶּם רְאִיתֶם וְלֹא נִחַמְתֶּם אַחֲרֵי־כֵן לְהַאֲמִין לוֹ׃" (הבשורה על פי מתי, פרק כא)

אין ספק שבמקום זה חלה התנגשות בין ערך המים של טבילת יוחנן, המאפשרת לאדם לעבור שינוי והתמרה למחילת חטאיו, אבל ממקום שבו אין גבולות, למקום הכי רגיש מבחינת פרטי דינים שצריך להקפיד עליהם, ולא עוד אלא שפיזית ממש אבניו אבני שיש - בית המקדש, זוהי לא סיטואציה סתמית בברית החדשה. חוקרים רבים רואים סיטואציה זו כנקודה המפנה, בה הגדיש ישוע את חמת העם, והפחד שהנציבות הרומית תשבית את חג הפסח הלאומי מחשש ממרידה משיחית בראשותו של ישוע, שאפילו היהודים לא מצליחים להשתלט עליו, גרמה לכהונה להחליט להסגיר את ישוע לנציב הרומי פינטוס פילטוס, השאירה את חסידיו של ישוע תועים ללא רועה שומר מצוות, עד כדי השתלטותו של פאולוס וממשיכי דרכו על הקהילות היהודיות המשיחיות הקדומות יחד עם הגוים הנוצרים. אין לי מה לומר, אלא ש"אני הייתי בסיטואציה הזו".


בתגובה לדברים שהעליתי לפני הרב אורי שרקי מהסוגיה הנידונה, הוא הפנה אותי לדברי הרב קוק באורות התחיה, במאמר דרך התחיה, שם הרב קוק כותב על זמן בית שני -

"...אז יצאו כתות לאומיות שספגו את הצד החיצוני של הלאומיות ושמריה. נתגברה שנאת הבריות, המיוחדת ליצר הרע העושה את פעולתו ההריסית תחת דגל הלאומיות. אעפ"י ששנאה זו מכוונת לכאורה רק כלפי עם זר ואיננה מגעת בנחלת האומה גופא, ברבות הימים מתהפכת למארה פנימית ושנאת אחים מתגברת ומהרסת כל טוב לאומי. היחידים אמנם עוד שמשו ברוח הקדש, צפו באספקלריה של קדש אל הצד העליון של ההזרמה הנשמתית, שבתכונת הנשמה הלאומית בכללה, אבל אלה היו רק יחידים. הפדגוגיה הלמודית היתה חלשה נגד תביעת החיים, ע"כ נמסרו ארחות החיים ביחוד הפוליטיים בידי אנשים הרחוקים מהנשמה האידיאלית האלהית, שהיא מקור לנשמת ישראל. השאיפה לתגברת עצמית, להזרחה נשמתית של הימים הראשונים, היתה מורגשת לפעמים בקרב האומה. לפעמים הקיצו בעלי הזרמה נפשית גדולה שבקשו להחזיר את האומה לנעוריה ע"י פעולה אישית פסיכית ולהביאה לידי המעמד הנפשי, שהלמוד יהיה מבוסס על הגלוי הגמור של ההויה הרוחנית המוחשית במהלכה, אבל לא היתה השעה ראויה לכך. במעמד חלוש כזה באה הנצרות ותעש בקיעים באומה. מחוללה היה בעל כח אישי נפלא, הזרמתו הנפשית היתה גדולה, אבל לא נמלט מהחסרון האלילי, שהוא תגברת ההזרמה הנפשית מבלעדי החנוך המוסרי והלמודי, וכ"כ נמסר לזרמת הנפשיות שלו ומסר לתוכה את הדבקים בו, עד אשר אבדו את התכונה הישראלית ונתנכרו מעשיהם ורוחם למקור מחצבתם. אולם העמידה רק על המזון הלמודי בלבד מתשת כחה של האומה יותר מדי. ההבעה של ההפעלה האישית בתור כח נפשי ממשי על רוח האומה היה מוכרח אז לשוב ולהתנוצץ. אז בא ר' עקיבא ולמד: "את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. כרוז אמיץ זה נתן מקום לההפעלה הנפשית האישית בתוך היהדות פנימה, אעפ"י שעדין לא נסתגלה לה האומה לגמרי. חרדתו של ר"ש העמסוני, שפרש מדרישת "את" זה, היתה טמונה בקרב נשמתה של כנסת ישראל כלה. הלכו דורות רבים והתוקף הנפשי עזר את החיל הלמודי. אישיות מיוחדת הובלטה בצדיקים עליונים וחכמי קדש, ועטרה את הצד הלמודי המעשי שלהם..."

חלק ג - ואנחנו, באיזו דרך נלך?


ואנחנו, באיזו דרך נלך? של ישוע או של פאולוס? של רבי עקיבא או של אלישע בן אבויה? או שמא נלך אם חבר אחר מהחבורה? נלך בעקבותיו של בן עזאי או של בן זומא? אולי של פטרוס? או שלא נפתח בכלל את הסוגיה? האם נברח מכל עיסוק במיסטיקה? או שפשוט לא נתרח אפילו לתהות על קנקנה? אבל מה יהיה על מי שכבר טעמה מעט מטעמה של אהבה?

"מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ." (שיר השירים, ח', ז')

אני רוצה להציע, שאולי שיר השירים נותן לנו את התשובה בעצמו בסיומו המאכזב קמעא -

"יא כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת-הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים:  אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף. יב כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת-פִּרְיוֹ. יג הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. יד בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים." (סוף פרק ח')

לא משנה מה בדיוק נעשה עם האהבה, חשוב שנשאר צמודים לעבודת הכרם שלנו, איש איש ושגרת יומו המייצבת את הנפש, ושנוכל לסבול גם ריחוק, כך שלעתים נוכל לומר לאהובנו "ברח!".


אמנם אני כעת לא שומר על ההלכה בקפדנות, אבל אני היום עובד ומנהל אורח חיים מיושב, על המחקר הזה רציתי לכתוב עבודת סימינריון אצל ד"ר מיכאל מאך, אך הרגשתי שקשה לי מידי הכניסה לפרדס והחלטתי לקחת הפסקה מהלימודים האקדמיים שהכתיבו לי שגרת חיים פילוסופית המנתוקת ממשמעות מעשית. הכדורים הפסיכיאטרים מסייעים לי, ויחד עם זאת אני מוריד את המינונים בהדרגה. במקביל להורדה במינונים של הכדורים שטבעם לשטח את הרגש, אני עובד על מימוש האנרגיות שמווספות לנפשי עם כל הורדה במינון, להתייצב יותר במקום בו אני עומד. יש לי עוד נבואות להגשים, אבל הכל בעתו ובזמנו. אין לי עצה טובה יותר לאנשים שאני מלווה, מאשר לחתור להגשים את הייעוד והחלומות שלהם, להבנה עצמית, להורדה זהירה במינוני התרופות, ושבדרך לנתב כמה שיותר אנרגיות לנתיבים מיטיבים לעולם.