על תרבות יהודית-מוסלמית אינטגרטיבית שהיא באפשר

Updated: Apr 5

ברצוני ללמד פה על אפשרות לחיות בתרבות יהודית-מוסלמית ולפתחה בישראל תוך שמירה הן על הזהות היהודית והן הזהות המוסלמית ביצירת תרבות זו. ההבנה שלי היא, שאפשר לראות עין בעין בין שתי התרבויות וצמיחה של תרבות מעורבת כזו בישראל היא חובה למען אחדותנו האזרחית.


ראשית, יש להבין, שאין סתירה בין דת האסלאם ליהדות. דת האסלאם באופן עקרוני מקבלת את כל ההתגלויות האלוהיות, שקדמו לה, ומכבדת את ההלכה הרבנית כמנהגי ישראל. יהודי שמתאסלם לא צריך להפסיק לשמור מצוות, על פי האסלאם, אלא יכול להמשיך לנהוג במנהגיו כמקודם ולהוסיף להם את עמודי האסלאם - עדות, תפילה, צדקה, צום ועליה לכעבה.


למעשה, היהדות האותנטית המקראית רואה במצוות אותו הדבר - מנהגים שראוי לעשותם מתוך אהבת ה', ורק מתוך מסגרת של אהבה ויראה יש להן משמעות חיובית. כך אנו מוצאים, שנכתב בתורתנו "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים, י"א, י"ג), פסוק זה מלמד שרק במסגרת יחסים של אהבה לה' יש שכר למצוות, ואילו שמירת מצוות מתוך "מצוות אנשים מלמדה" - אין לה משמעות חיובית. כך ישעיה אומר בשם ה' - "ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה." היהדות המסורתית ראתה מאז ומעולם קיום מצוות מתוך חובה כפייתית ללא כוונת הלב כנוגדת את מגמת עבודת ה'.


מאידך, גם אין בתוספת עמודי האסלאם משום "בל תוסיף", מכיוון שאיננו אומרים שהעמודים הללו הם מדאורייתא, ואדרבא, גם בהם יש לנהוג מתוך רצון לחזק את המסירות לאללה ולא מתוך כפייתיות. כך אנו גם מוסיפים מצוות כמו נר חנכה ונטילת ידיים, וזה מותר, משום שאיננו מתכוונים להוסיף אותם כמדאורייתא. "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמר את מצות יהוה אלהיכם, אשר אנכי מצוה אתכם." (דברים, ד', ב') אלו מילותיו של משה בנאומו האחרון בספר דברים, ומלמדות לא להוסיף לתורת משה, שבחמשת חומשי התורה. יש לציין, שפירוש המילה "אסלאם" הוא "התמסרות" וזו כל מהותה, ולא אובססיביות לטקסים מסוימים. במובן זה יש להבין את האמירה המוסלמית, שהאסלאם ניתן למשה ולישוע - שהם בישרו על הדרך להתמסר לאלהים.


זוהי המסגרת הכללית. אך כעת ברצוני להרחיב על עניינים מסוימים, אשר עשויים להרגיש כבאים בסתירה בין הדתות ועיקרם - בחירת ישראל, נישואי תערובת, שמירת הכשרות והסתירות בין סיפורי התנ"ך לסיפורי האסלאם.


בברכות השחר אנו מברכים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשאני גוי.", ולכאורה, יש כאן אמירה, שיהודי עדיף על הגוי בגלל בחירת ישראל. לא עוד, אלא שאנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ובהבדלה אנו מברכים "המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים", ולכאורה נראה מכל אלו, שהודאה בבחירת ה' את האומה המוסלמית באה בסתירה לבחירת ישראל.


למעשה, אין זה כך. המילה "גוי" מלמדת על האומה מצד גווייתה, דהיינו, מצד הלאומיות הריקה מתוכן מטאפיזי, המתמסדת על פי איזור, עצמאות מדינית, מנהגים מאפיינים, שפה וקרבה אתנית, בעוד היות אומה "עם" מלמדת על היותה מלומדת, תרבותית, מוסרית ויראת אלהים. גם עם ישראל נחשב לפי ספר שמות "גוי קדוש" (שמות, י"ט, ו'), אך הברכה "שלא עשאני גוי" היא ברכה, שלא עשאני מאחד הגויים, שלא הגיעו לרמת התרבות הנדרשת כדי להחשב ל"עם". תפיסה זו שבין "גוי" ל"עם" הבין גם הרב דב הלוי סלובייצ'יק במאמרו "קול דודי דופק". הרב ברוך אשלג עוד הוסיף, שמהות הישראליות היא מהות השייכת לכל מי שהשווה את צורתו לצורת הבורא, ורצונו הוא לתת לזולת ולהיטיב לו.


עוד יש להשיב, שגם האסלאם מודה שאלהים בחר בישראל לפני הרחבת ההתגלות גם לאסלאם. ועל כן ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו" מקובלת גם על האסלאם, בכך שבחירת ישראל ונתינת התורה לא בטלו לעולם. את ברכת ההבדלה יש להבין בדיוק כך, שישראל, בהם התגלתה ראשית ההתגלות, והם מאירים את הקדושה בעולם, הנמשכת מהקודש עצמו. אבל דווקא כך יש להבין, שברכת ההבדלה מלמדת על על ההבדלה בין "קודש לחול" ולא בין "קדושה לחולין", מכיוון שהקודש הוא "הקדושה כשלעצמה" מקור הקדושה בהוויה ולא הקדושה עצמה. מבחינה זו, ברור שישראל, בשמירת התורה וקיום המצוות מהווים את מקור התגלות הקדושה, בכך שה מחזיקים עדיין את הקדושה בכל העולם, ומאפשרים את האטמוספרה הרוחנית לנצרות ויחד איתה גם לאסלאם [וכך אוגוסטינוס לימד שאסור לנוצרים להכחיד את עם ישראל, מכיוון שהאומה הישראלית מלמדת עדות על הופעת ה' בעולם, עניין זה הסמיך על הפסוק "אל תהרגם, פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו, מגננו אדני." (תהלים, נ"ט, י"ב)]. ודווקא מכיוון שכך - בוודאי שאנו צריכים לזכור את ההבדלה בהיותנו ראשית התגלות הקדושה מהקודש עצמו, אך אין זה אומר שהקדושה לא המשיכה והתפשטה בגוים. אדרבא, זו בדיוק המשמעות של היותנו "ממלכת כהנים" (שמות, שם) - שאנו מפיצים את הקדושה הלאה לשאר הגוים, ואין זה עומד בסתירה, לכך שאלהים יקיים עוד בריתות עם האנושות. כך בישעיה נאמר על ישראל כעדי ה' בעולם -

"א ועתה, כה אמר יהוה, בראך יעקב ויצרך ישראל, אל תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך, לי אתה. ב כי תעבר במים, אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש, לא תכוה, ולהבה לא תבער בך. ג כי אני יהוה אלהיך קדוש ישראל, מושיעך נתתי כפרך מצרים, כוש וסבא תחתיך. ... ה אל תירא, כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. ו אמר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ. ז כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. ח הוציא עם עור ועינים יש, וחרשים ואזנים למו. ט כל הגוים נקבצו יחדו, ויאספו לאמים, מי בהם יגיד זאת, וראשנות ישמיענו, יתנו עדיהם, ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת. י אתם עדי, נאם יהוה, ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי, ותבינו, כי אני הוא, לפני לא נוצר אל, ואחרי לא יהיה." (ישעיה, מ"ג)

בנוגע לנישואי תערובת, נראה, שדווקא עם מוסלמים לא אמורה להיות בעיה הלכתית כלל, מכיוון שהם מאמינים באמונת הייחוד, ומכירים בנכונותה של דרך המשך קיום המצוות על ידי היהודים. לשם כך אביא מהדיון בגמרא על גרי תושב ועל החתונה עם קהילה לא יהודית, המאמינה בה' ובתורתו. כך נראה מהסוגיה הדנה באיסור חתונה עם גויםבעבודה זרה דף לו עמוד ב:

“גופא, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן. בנותיהן מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן. וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן, דכי אתא רב אחא בר אדא א”ר יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן; מאי אולמיה דשמן מפת? אלא, על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום ד”א. בנותיהן – דאורייתא היא, דכתיב: לא תתחתן בם! דאורייתא ז’ אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים. ולר”ש בן יוחי דאמר: כי יסיר את בנך מאחרי – לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.”

יש לציין שכאן אמור להיות כתוב באמת “גוים” ולא “עובדי כוכבים” והצנזורה הנוצרית שינתה את הנוסח, ועדיין – הנימוק לאיסור הוא “משום דבר אחר”, כלומר – משום הסתה לעבודה זרה, עניין שלא שייך במוסלמים, שמאמינים בה' ובתורתו. רש”י כותב :

“ובנותיהן אסורין משום דבר אחר – עבודת אלילים.”

וזה ברור שזה הטעם גם ממה שנאמר בציטוט דלעיל – “לרבות כל המסירות”, שכאן לכאורה ר”ש בן יוחאי אפילו לא אמר שכל הגויות אסורות, אלא רק המסירות לעבודה זרה וממצוות התורה.


אם אכן הטעם הוא חשש להסתה לעבודה זרה, הרי במקרה שמדובר באומה שמייחדת את ה', ואפילו לא מסכימה לאמונת השיתוף כמו הנוצרים, נראה שהטעם הזה לא תקף, והרי שגזרת איסור חתנות לא רלוונטית לגביה.


[למכירי הסוגיה שם, לדעתי, ברור מהסוגיה שעניין נשג”א ונשג”ז, שנאמרים לאחר מכן כטעמי איסור לקיום יחסים עם מי שאינו יהודי, הוא רק במסגרת דיון על ביאה דרך זנות ולא על אישות דרך חתנות (שיכולה גם להתפרש כפילגשות מצד ההלכה הפורמלית). זה המשך של הדיון ב”אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.”, כלומר, שגזרו דרך זנות בגדרות של נידה, גויה, שפחה ואשת איש.]


לפסיקה זו אפשר לקבל חיזוק גם מהמאירי על אתר – (בית הבחירה, עבודה זרה דף לו עמוד ב:) -

“כבר בארנו למעלה שסתם יינם נאסר מתחלה משום חתנות אלא שמאחר שראו חבת נסוך תקפה עליהם החמירו בו באיסור הבאה ולטומאה קלה כמו שהתבאר והוא שאמרו בפרק אחרון יינו של גר תושב כשמנו ואף על פי שיש לפרשה מפני שאינו מקפיד על מגע גוי רוב מפרשים מסכימים לפרשה משום חתנות ומשם למדו חכמי האחרונים שבגלילות אלו לאסור יין של קצת אמות בשתיה אף על פי שאינם עובדי ע”ז ושהם מיחדים כמו שהתבאר:”

לפי דברי המאירי יש שני טעמים לאסור יין גר תושב –

א. משום מגע גוי (נגיד, חבר של הגר תושב שאינו גר תושב, כפי שאומר רש”י על גר תושב בעבודה זרה דף סד עמוד ב “יינו יין נסך – דאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים”.)

ב. משום חתנות, והמציאות שהמאירי מתאר היא שחכמים אוסרים במקצת מקומות יין של גרים תושבים (מוסלמים ונוצרים).

אם רק אחד מהטעמים היה מספיק לאסור את היין, הרי שהיה צריך לאסור את היין בכל מקום. אבל המאירי כותב ב”גלילות אלו”, כלומר, בכריכת שני הטעמים יחד, ואז מובן שיש מקומות שאסור היין משום מגע גוי בלבד, ורק שטעם זה לא מספיק כי עצם מגע גוי ביין אסור רק משום חתנות, כפי שנאמר “ועל יינן משום בנותיהן”. ודווקא כך, היין אסור.

לפי הבנה זו, הרי שהמאירי לא חשש כלל לחתנות עם גר תושב, אלא רק למגע של גוי עובד אלילים ביין של הגר תושב, שאסור משום חתנות עם הגוי עובד האלילים, מה שקיים רק במקצת מקומות.

כך אנו מוצאים גם את פרופ' יעקב בלידשטיין מלמד שיש הבדל בפסיקה של רבי מנחם המאירי בין נכרי עובד עבודה זרה לנוכרי שמאמין באלהים אחד (וראה: "יחסו של רבי מנחם המאירי לנוכרי - בין אפולוגטיקה להפנמה", עמ' 10, הערת שוליים 30).


בדיני כשרות נאמר בקוראן, שמוחמד בא להקל בהם, אך עדיין יש לראות זאת רק כהצבעה על כך, שאין ענייני הכשרות כה מרכזיים כמו עשיית הטוב והישר, ולא שמנהגי הכשרות של התורה בטלים מעיקרם. למעשה, בתורה דיני כשרות נקראים דינים לזביחת חולין - "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן יהוה לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (דברים י"ב, כ"א) ואילו הנביא ירמיה אומר "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא [הוציאי] אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח." (ירמיה, ז', כ"ב) ללמדך, שאין עניינו של ה', במה שאתה אוכל כה קריטי, כפי שזה קריטי, איך שאתה מתנהג עם הבריות בדרך ישרה וטובה.


בעניין הסיפורים שיש בהם סתירות בין התנ"ך לקוראן, אין בזה כדי להוות סתירה בין-דתית אמתית, שהרי גם בתנ"ך יש סתירות בין הסיפורים, ונראה, שבסופו של דבר הפתרון הוא לומר, שהתנ"ך לא בא ללמד עלילות דברים אלא ללמד הוראות וערכים, וזה תפקידה של הדת בכלל. כך מצאנו את הרב מרדכי ברויאר מלמד את שיטת הבחינות, מתוך הבנה שיש סתירות בין סיפורי התנ"ך רק לכאורה, כשהכותב רוצה ללמד מסר שונה, בבחינת "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (תהלים, ס"ב, יב). כך לדוגמא, אפשר לראות בקוראן - ונדרשת הבנה במספרים טיפולוגיים להבין זאת - המלמד על "תשע מכות מצרים", כמדבר במספרים טיפולוגיים, המלמדים את מגמתו הכלל אנושית והאוניברסאלית והפחות מתמקדת בקידוש חומר פרטיקולרי, לעומת התורה, המדברת אודות עשר המכות, ושאיפתה לקדש קדושה פרטיקולרית בחומר את ארץ ישראל ואת הר הבית בעיקר, ומלמדת תרי"ג מצוות כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים גופניים (הסבר זה בעיקר למבינים בעניין ספירת המלכות הקשורה במספר 10).


לסיכום, אין סתירה בין זהות יהודית-תורנית לזהות מוסלמית. האיסלאם עצמו מאמין באמונת הייחוד ובתורת ישראל, ורק מרחיב את ההתגלות לכלל האנושות. דווקא יצירת תרבות יהודית-מוסלמית עשויה לגשר בין הפערים התרבותיים בישראל ובעולם ולקדם את השלום ואת האחווה.