על תרבות יהודית-מוסלמית אינטגרטיבית שהיא באפשר

Updated: Dec 30, 2021

ברצוני ללמד פה על אפשרות לחיות בתרבות יהודית-מוסלמית ולפתחה בישראל תוך שמירה הן על הזהות היהודית והן הזהות המוסלמית ביצירת תרבות זו. ההבנה שלי היא, שאפשר לראות עין בעין בין שתי התרבויות וצמיחה של תרבות מעורבת כזו בישראל היא חובה למען אחדותנו האזרחית.


מיקום האסלאם מבחינה הלכתית ופנימית


ראשית, יש להבין, שאין סתירה בין דת האסלאם ליהדות. דת האסלאם באופן עקרוני מקבלת את כל ההתגלויות האלוהיות, שקדמו לה, ומכבדת את ההלכה הרבנית כמנהגי ישראל. יהודי שמתאסלם לא צריך להפסיק לשמור מצוות, על פי האסלאם, אלא יכול להמשיך לנהוג במנהגיו כמקודם ולהוסיף להם את עמודי האסלאם - עדות, תפילה, צדקה, צום ועליה לכעבה.


למעשה, היהדות האותנטית המקראית רואה במצוות אותו הדבר - מנהגים שראוי לעשותם מתוך אהבת ה', ורק מתוך מסגרת של אהבה ויראה יש להן משמעות חיובית. כך אנו מוצאים, שנכתב בתורתנו "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים, י"א, י"ג), פסוק זה מלמד שרק במסגרת יחסים של אהבה לה' יש שכר למצוות, ואילו שמירת מצוות מתוך "מצוות אנשים מלמדה" - אין לה משמעות חיובית. כך ישעיה אומר בשם ה' - "ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה." היהדות המסורתית ראתה מאז ומעולם קיום מצוות מתוך חובה כפייתית ללא כוונת הלב כנוגדת את מגמת עבודת ה'.


מאידך, גם אין בתוספת עמודי האסלאם משום "בל תוסיף", מכיוון שאיננו אומרים שהעמודים הללו הם מדאורייתא, ואדרבא, גם בהם יש לנהוג מתוך רצון לחזק את המסירות לאללה ולא מתוך כפייתיות. כך אנו גם מוסיפים מצוות כמו נר חנכה ונטילת ידיים, וזה מותר, משום שאיננו מתכוונים להוסיף אותם כמדאורייתא. "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמר את מצות יהוה אלהיכם, אשר אנכי מצוה אתכם." (דברים, ד', ב') אלו מילותיו של משה בנאומו האחרון בספר דברים, ומלמדות לא להוסיף לתורת משה, שבחמשת חומשי התורה. יש לציין, שפירוש המילה "אסלאם" הוא "התמסרות" וזו כל מהותה, ולא אובססיביות לטקסים מסוימים. במובן זה יש להבין את האמירה המוסלמית, שהאסלאם ניתן למשה ולישוע - שהם בישרו על הדרך להתמסר לאלהים.


נבואת מוחמד איננה חזיונית בעיקרה ואין סימניה במופתים החיצוניים לעצם החכמה שהיא מביאה, אלא שהיא בחינת חכמה ואינה באה להוסיף מצוות כי עם את עמודי האסלאם שעיקרם דרך חיים ראויה והתעלות רוחנית ומעשית, על כן אין בקבלת נבואתו של הנביא מוחמד בבחינת הוספה או גריעה ממצוות תורת משה, מבחינה זו דומה נבואתו לנבואת שלמה, שהיא בעצם החכמה שלו. ספר הקוראן נחשב כנכתב ברוח הקודש שהיא מונח אחר באסלאם ל"מלאך גבריאל", ממש כפי שאנו מחשיבים את ספרות החכמה של שלמה המלך בספרי משלי וקהלת. רבי עקיבא דן על ספר בן-סירא במחשבה דומה בהיותו ספר חכמה - האם הוא יכול להחשב ספר הדרכה לעם ישראל? כמו שלמה המלך שהנחיל שלום בעזרת שפיטת צדק, מלמד הקוראן לכל אורכו לחפש משפט צדק שוויוני בין כל בני האדם. הקוראן כותב זאת בפירוש -


"(מז) ולא יאמרו בפקדי עליהם את מעשי ידיהם: אדוננו! לו שלחת אלינו נביא, כי אז הלכנו אחרי אותותיך ונאמין בך! (מח) ועתה בבוא אליהם האמת מאתנו הם אומרים: אם לא ינתן לו את אשר ניתן למשה‏, לא נאמין בו. אמנם הלא כחשו באשר ניתן למשה, ויאמרו: שניהם‏ מכשפים המה, עוזרים איש את אחיו‏; ובשניהם אנחנו מכחשים? (מט) אמור: הביאו כתב אחר מאת אלהים, אשר טוב מספרי שניהם; ולכו אחריו, אם כנים דבריכם! (נ) ואם לא ישיבו אותך דבר, דע כי אך בשרירות לבם הולכים; ומי שוגה יותר מהולך בשרירות לבו ולא בדרך ד'! לא ינחה אלהים את הגוי הבוגד. (נא) הן שלחנו אליהם את דברנו למען יזכרוהו." (סורה 28, תרגום רקנדורף)

אורי רובין מתרגם יותר קרוב למה שאני בא להדגיש -


"48 ואולם כאשר נגלתה בפניהם האמת מאתנו, אמרו, מדוע לא קיבל (הנביא מופתים) כדוגמת אלה אשר קיבל משה? וכי לא כפרו באשר קיבל משה? אמרו, אלה שני עושי כשפים אשר עשו יד אחת. ועוד אמרו, בשניהם כופרים אנו. 49 אמור, הביאו ספר מאת אללה אשר דרכו ישרה מדרך שניהם, ואת אלך בדרכו, אם אמת בפיכם." (שם)

ניתן להבין את דברי הקוראן כהתמודדות עם הבעיה הפילוסופית של "הכשל הנטורליסטי". עצם הרעיון שהראית תופעה לא מוכרת לבני אדם, איננה מעידה שאתה מלמד דרך ראויה ללכת בה, מכיוון שהתופעות העובדתיות הן בתחום המצוי, והדרכת דרך ראויה היא תחום הראוי, ומחפשת נורמות ראויות. דווקא מכאן צובר הקוראן את מרכזיותו הרציונלית בהגות הדתית האנושית לעומת המסרים של נביאים שהוכיחו את תוקף נבואתם על ידי גילוי מעשי פלאים.


זוהי המסגרת הכללית. אך כעת ברצוני להרחיב על עניינים מסוימים, אשר עשויים להרגיש כבאים בסתירה בין הדתות ועיקרם - בחירת ישראל, נישואי תערובת, שמירת הכשרות והסתירות בין סיפורי התנ"ך לסיפורי האסלאם.


ברכת שלא עשאני גוי


בברכות השחר אנו מברכים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשאני גוי.", ולכאורה, יש כאן אמירה, שיהודי עדיף על הגוי בגלל בחירת ישראל. לא עוד, אלא שאנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ובהבדלה אנו מברכים "המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים", ולכאורה נראה מכל אלו, שהודאה בבחירת ה' את האומה המוסלמית באה בסתירה לבחירת ישראל.


למעשה, אין זה כך. המילה "גוי" מלמדת על האומה מצד גווייתה, דהיינו, מצד הלאומיות הריקה מתוכן מטאפיזי, המתמסדת על פי איזור, עצמאות מדינית, מנהגים מאפיינים, שפה וקרבה אתנית, בעוד היות אומה "עם" מלמדת על היותה מלומדת, תרבותית, מוסרית ויראת אלהים. גם עם ישראל נחשב לפי ספר שמות "גוי קדוש" (שמות, י"ט, ו'), אך הברכה "שלא עשאני גוי" היא ברכה, שלא עשאני מאחד הגויים, שלא הגיעו לרמת התרבות הנדרשת כדי להחשב ל"עם". תפיסה זו שבין "גוי" ל"עם" הבין גם הרב דב הלוי סלובייצ'יק במאמרו "קול דודי דופק". הרב ברוך אשלג עוד הוסיף, שמהות הישראליות היא מהות השייכת לכל מי שהשווה את צורתו לצורת הבורא, ורצונו הוא לתת לזולת ולהיטיב לו.


עוד יש להשיב, שגם האסלאם מודה שאלהים בחר בישראל לפני הרחבת ההתגלות גם לאסלאם. ועל כן ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו" מקובלת גם על האסלאם, בכך שבחירת ישראל ונתינת התורה לא בטלו לעולם. את ברכת ההבדלה יש להבין בדיוק כך, שישראל, בהם התגלתה ראשית ההתגלות, והם מאירים את הקדושה בעולם, הנמשכת מהקודש עצמו. אבל דווקא כך יש להבין, שברכת ההבדלה מלמדת על על ההבדלה בין "קודש לחול" ולא בין "קדושה לחולין", מכיוון שהקודש הוא "הקדושה כשלעצמה" מקור הקדושה בהוויה ולא הקדושה עצמה. מבחינה זו, ברור שישראל, בשמירת התורה וקיום המצוות מהווים את מקור התגלות הקדושה, בכך שה מחזיקים עדיין את הקדושה בכל העולם, ומאפשרים את האטמוספרה הרוחנית לנצרות ויחד איתה גם לאסלאם [וכך אוגוסטינוס לימד שאסור לנוצרים להכחיד את עם ישראל, מכיוון שהאומה הישראלית מלמדת עדות על הופעת ה' בעולם, עניין זה הסמיך על הפסוק "אל תהרגם, פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו, מגננו אדני." (תהלים, נ"ט, י"ב)]. ודווקא מכיוון שכך - בוודאי שאנו צריכים לזכור את ההבדלה בהיותנו ראשית התגלות הקדושה מהקודש עצמו, אך אין זה אומר שהקדושה לא המשיכה והתפשטה בגוים. אדרבא, זו בדיוק המשמעות של היותנו "ממלכת כהנים" (שמות, שם) - שאנו מפיצים את הקדושה הלאה לשאר הגוים, ואין זה עומד בסתירה, לכך שאלהים יקיים עוד בריתות עם האנושות. כך בישעיה נאמר על ישראל כעדי ה' בעולם -

"א ועתה, כה אמר יהוה, בראך יעקב ויצרך ישראל, אל תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך, לי אתה. ב כי תעבר במים, אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש, לא תכוה, ולהבה לא תבער בך. ג כי אני יהוה אלהיך קדוש ישראל, מושיעך נתתי כפרך מצרים, כוש וסבא תחתיך. ... ה אל תירא, כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. ו אמר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ. ז כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. ח הוציא עם עור ועינים יש, וחרשים ואזנים למו. ט כל הגוים נקבצו יחדו, ויאספו לאמים, מי בהם יגיד זאת, וראשנות ישמיענו, יתנו עדיהם, ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת. י אתם עדי, נאם יהוה, ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי, ותבינו, כי אני הוא, לפני לא נוצר אל, ואחרי לא יהיה." (ישעיה, מ"ג)

דיני כשרות


בדיני כשרות נאמר בקוראן, שמוחמד בא להקל בהם, אך עדיין יש לראות זאת רק כהצבעה על כך, שאין ענייני הכשרות כה מרכזיים כמו עשיית הטוב והישר, ולא שמנהגי הכשרות של התורה בטלים מעיקרם. למעשה, בתורה דיני כשרות נקראים דינים לזביחת חולין - "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן יהוה לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (דברים י"ב, כ"א) ואילו הנביא ירמיה אומר "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא [הוציאי] אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח." (ירמיה, ז', כ"ב) ללמדך, שאין עניינו של ה', במה שאתה אוכל כה קריטי, כפי שזה קריטי, איך שאתה מתנהג עם הבריות בדרך ישרה וטובה.


בעניין הסיפורים שיש בהם סתירות בין התנ"ך לקוראן, אין בזה כדי להוות סתירה בין-דתית אמתית, שהרי גם בתנ"ך יש סתירות בין הסיפורים, ונראה, שבסופו של דבר הפתרון הוא לומר, שהתנ"ך לא בא ללמד עלילות דברים אלא ללמד הוראות וערכים, וזה תפקידה של הדת בכלל. כך מצאנו את הרב מרדכי ברויאר מלמד את שיטת הבחינות, מתוך הבנה שיש סתירות בין סיפורי התנ"ך רק לכאורה, כשהכותב רוצה ללמד מסר שונה, בבחינת "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (תהלים, ס"ב, יב). כך לדוגמא, אפשר לראות בקוראן - ונדרשת הבנה במספרים טיפולוגיים להבין זאת - המלמד על "תשע מכות מצרים", כמדבר במספרים טיפולוגיים, המלמדים את מגמתו הכלל אנושית והאוניברסאלית והפחות מתמקדת בקידוש חומר פרטיקולרי, לעומת התורה, המדברת אודות עשר המכות, ושאיפתה לקדש קדושה פרטיקולרית בחומר את ארץ ישראל ואת הר הבית בעיקר, ומלמדת תרי"ג מצוות כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים גופניים (הסבר זה בעיקר למבינים בעניין ספירת המלכות הקשורה במספר 10).


אסלאם וציונות


בעניין התנגדות מוסלמים לציונות, יש בכך הרבה מיסקונספציות. בסורת המסע הלילי (17) הקוראן מדבר על חזרת ישראל לארץ ומדבר גם על חורבן היכל ה' והשלטון היהודי. הבעיה היא שהמאמינים המוסלמים בדרך כלל לא מכירים את ההסטוריה היהודית, ובדרך כלל לא יודעים לספור כמה פעמים בני ישראל שבו לארץ (שהן שלוש: שיבת מצרים, שיבת בבל, ושיבת הציונות העכשווית), ולכן לא מצליחים להתאים בוודאות בין הפסוקים בקוראן להסטוריה של עם ישראל. הם משייכים, כנראה בגלל תעמולה, פסוקים שאפשר וסביר להסב אותם על חרבן בית ראשון או שני על חורבן הציונות העכשווית.


אכן הקוראן מדבר על השיבה של היהודים כהשחתה בארץ וזה לא נראה לי עומד במחלוקת בין היהודים למוסלמים, בכיבוש יהושע ובציונות העכשווית החזרה היתה כרוכה במלחמות, ובשיבת עזרא ונחמיה בסכסוכים קשים עם הערבים שישבו בארץ.


כך, בגלל חוסר ההכרות עם ההסטוריה של עם ישראל, מוסלמים רבים מצפים להגשמת פרשנותם, ולפעמים המנגנון של נבואה שמגשימה את עצמה פועל באופן של עימות עם הממסד הציוני.


אני מאמין שהקוראן בכלל לא דיבר על חורבן השיבה השלישית. וההיפך - כאן גם התנ"ך וגם הקוראן תמימי דעים - אם יחזרו בתשובה ישארו בארץ, ואם לא - יגלו מהארץ. אללה רחמן ורחים ורוצה בתשובת כל קריה וכל ציבור שקיבל שליחים מאתו אל האמונה בו ותיקון המידות. בשביל שישראל תמשיך להתקיים גם נביאי ישראל וגם הקוראן וגם הדתיות הטבעית הקומון-סנסית תמימי דעים - "הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה, ו', ח').


לעומת החדית', שהועלתה על הכתב הרבה אחרי כתיבת הקוראן, אשר הדגישה את עמודי האסלאם, פרטה פרטי הלכות לגביהם, והדגישה שרק מי שמתאסלם באמירת השהדה בלב שלם חייב בכל אלו, הקוראן לא שם במרכז הדת את פרטי ההלכות אלא את האמונה והצדק, ובין השאר מניח יסודות הלכתיים. גם האסלאם הקוראניסטי וגם זה המבוסס על החדית' לא מעמידים את צדקת הציבור על "התאסלמות המונית" ובטח לא את צדקת בני עם הספר "אהל אל-כיתב" שקיבל את התורה, אלא מעמיד את צדקת הציבור על ערכי הצדק והאמונה והחיבור למסורת אברהם, שזו למעשה, המשמעות העמוקה והמהותית באמת של להיות מוסלמי - להיות מתמסר לאלהים כאדם מול אלוהיו ללא מתווכים, להיות עבד ה', עבדאללה.


למעשה, בדיוק באתוס הזה מוסלמים ויהודים יכולים לשלב ידיים - לדאוג לחזרה בתשובה יחד. ברור שכל אחד יכול לקחת את זה לגוון שלו, אבל אני חושב שגם האתוס התורני של "ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" שמדבר על השיבה לארץ בסוף ספר דברים (ל', ו') וגם האתוס של הקוראן מעריכים את חיזוק הסולידריות החברתית. במקום לנבא חורבן או לעמוד בגאווה לאומית השרדותית, אפשר לשלב ידיים למלאכת התיקון בערכים של דאגה סוציאלית לקשישים, לנכים, לזרים, לשונים וכדומה וכן חיזוק האמונה בבורא עולם - עניינים ששתי הדתות רואות לפחות באופן עקרוני חשיבות עליונה בהן ומחשיבות אותן כעניינים עליהם עומד החשש שמא תקיא אותנו הארץ. אכן, בענייני צדק מדיני ישנה מחלוקת בין-לאומית, אבל בענייני צדק סוציאלי ואמונה בבורא עולם יש בסיס חשוב לשיתוף פעולה בין-דתי. נראה שאכן שיתוף הפעולה בתחומים אלו כבר קיים ונושא פירות, אבל שווה לראות בכך משימה ששתי הדתות שותפות לה גם ברמה התיאורטית והחינוכית.

אני חושב, שתלמידי "אורות התשובה" של הראי"ה קוק יראו בכך בדיוק משימה לאומית שעומדת ומתממשת מול עינינו - להרים את נס הפלא הגדול של התשובה. בכח האמונה הישראלית עתיקת היומין, האמונה בתקווה, האמונה שבכח התשובה אפשר להפר את כל מחשבות הייאוש האנושיות מישראל והאנושות וכמילות הרב -


אורות התשובה, פרק ה'


ז. הֶעָתִיד יְגַלֶּה אֶת הַפְּלִיאוֹת שֶׁל גְּבוּרַת הַתְּשׁוּבָה, וְיִהְיֶה גִּלּוּי זֶה מְעַנְיֵן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּאֵין–עֲרֹךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל הַחֶזְיוֹנוֹת הַמַּפְלִיאִים, שֶׁהוּא רָגִיל לִרְאוֹת בְּכָל מֶרְחֲבֵי הַחַיִּים וְהַמְּצִיאוּת. וְהִתְגַּלּוּת חֲדָשָׁה זוֹ תִּמְשֹׁךְ אֶת לֵב הַכֹּל בִּפְלִיאָתָהּ עַד כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ עַל כֻּלָּם מֵרוּחָהּ, וְאָז יָקוּם הָעוֹלָם לִתְחִיָּתוֹ הָאֲמִתִּית, וְיֶחְדַּל הַחֵטְא, וִיבֹעַר רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְהָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה.


ח. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּהַרְגָּשָׁתָהּ הָרוּחָנִית הָעוֹדֶפֶת•, הִיא הָרִאשׁוֹנָה בָּעוֹלָם לִתְשׁוּבָה*, הִיא הַחֲטִיבָה הָעוֹלָמִית• שֶׁסְּגֻלַּת הַתְּשׁוּבָה תִּתְגַּלֶּה בָּהּ תְּחִלָּה; הִיא נִדְחֶפֶת לִהְיוֹת מֻתְאֶמֶת• עִם הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בָּעוֹלָם, שֶׁאֵין בָּהּ חֵטְא וְעָווֹן. וְכָל נְסִיגָה מִתְּכוּנָה זוֹ מִצִּדָּהּ הֲרֵי הִיא פּוֹגֶמֶת אֶת שְׁלֵמוּת אָפְיָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שֶׁסּוֹף סוֹף כֹּחָהּ הֶחָזָק בַּחַיִּים יְנַצֵּחַ אֶת הַהַפְרָעָה, וְהַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְרֹב כֹּחַ תָּחֵל לְפַעֲמָהּ•, וְאוֹר הַתְּשׁוּבָה יוֹפִיעַ בָּהּ בָּרִאשׁוֹנָה. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה הִיא הַצִּנּוֹר הַמְיֻחָד הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת לְשַׁד• הַחַיִּים שֶׁל תַּאֲוַת הַתְּשׁוּבָה הָעֲדִינָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְהָאִיר אוֹתוֹ וּלְקוֹמֵם• מַצָּבוֹ.


בעוד הסכסוך הלאומי מדבר על חטאי הדורות הקודמים ומוטל על האשמת או הצדקת הפוליטיקאים וההנהגה העכשווית, השאלות הפרגמטיות-סוציאליות הן הכי משמעותיות מבחינת יחסי קירוב הלבבות בין האזרחים. בעוד לפוליטיקאים נח להסיט את המבט לסכסוכים ההסטוריים, כפעולה אזרחית כדאי להעצים את שיתופי הפעולה, ודווקא מתוכם לקדם פתרונות לעוולות ההסטוריות.


לסיכום


לסיכום, אין סתירה בין זהות יהודית-תורנית לזהות מוסלמית. האיסלאם עצמו מאמין באמונת הייחוד ובתורת ישראל, ורק מרחיב את ההתגלות לכלל האנושות. דווקא יצירת תרבות יהודית-מוסלמית עשויה לגשר בין הפערים התרבותיים בישראל ובעולם ולקדם את השלום ואת האחווה.


*


אזכיר בצד כי ככל שמדובר בהתנגשויות הלכתיות בחיי היחיד המזדהה כיהודי וכמוסלמי גם יחד המאמר בקישור כאן ביחס לחיי דת גמישים על פי עקרון אהבת החינם יכול לסייע לבצע פשרות בתעדוף הלכות על פי עקרון אהבת אלהים (המתבטא באהבת חינם).


כמו-כן בעניין השהדה המוסלמית, שהיא העדות הנאמרת להצטרפות לאסלאם - ראה בפוסט כאן, כי היא תואמת את האמונה היהודית.