קיום אלהים ותאריו במורה נבוכים לרמב"ם

בפוסט זה ברצוני להעלות עניין חשוב בגישת הרמב"ם לקיום האל ותאריו. לעתים קשה לסמוך על אנשים שידריכו בענייני האלוהות בחברה דתית. אני חושב שהגישה של פרופ' מנחם לורברבוים מהחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א היא מדויקת מאוד בתארה את תפיסת אלהים של הרמב"ם, ומי שרוצה לקרוא בעיון את דעותיו יכול לעיין בספרו "נצחנו בנעימותו" בפרק השלישי בספר. מה שאעשה בפסוט זה, הוא להעתיק מבחן בית שעשיתי בקורס "עיון מתקדם במורה הנבוכים" אצל פרופ' לורברביום, והאסמכתא לדברים היא שהעבודה קבלה ממנו ציון 100, וכן שהתייעצתי עמו הרבה במהלך הקורס. אני יכול לומר שהגישה איננה חריגה בנוף של הבנת מורה הנבוכים על ידי מומחים באקדמיה שהכרתי.


"הנה כבר התבאר למי שיבין ענין הדמיון, שהוא יתברך אמנם יאמר עליו ועל זולתו נמצא בשיתוף גמור. וכן אמנם הותרו החכמה, והיכולת, והרצון, והחיים, עליו יתעלה ועל כל בעל חכמה ויכולת ורצון וחיים, בהשתתפות גמור אשר אין דמיון ענין ביניהם כלל. ולא תחשוב שהם יאמרו בסיפוק, כי השמות אשר יאמרו בהסתפק הם אשר יאמרו על שני דברים שביניהם דמיון בענין אחד, והענין ההוא מקרה בהם, ואינו מעמיד עצם כל אחד מהם." (מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ו)

לביאור הפסקה, ראשית, יש להקדים כי הרמב"ם כותב כאן תוך שימוש במטאפיזיקה אריסטוטלית ששלטה בזמנו. המטאפיזיקה של אריסטו רואה את המציאות כעצמים בהיותם קבועים בעלי מקרים (תארים, פרדיקטים) המתחלפים בהם (לדוגמא, אריה שיכול להיות בריא ויכול להיות חולה, אבל האריה עדיין אריה). ובכן, באומרו "למי שיבין ענין הדמיון" הוא מתכוון כי בשביל שיתקיים יחס של דמיות בין שני עצמים, צריך להיות להם דבר מה משותף במקרים שלהם (בתארים), והוא טוען שלא יתכן לומר שיש דבר מה משותף בין העצם שמורה עליו המילה "אלוהים" או (שמותיו הנוספים) לבין שום דבר אחר (כבר מתחילת הפרק הרמב"ם פונה לאינטואיציה של הקורא, האומרת כי אין שום יחס בין אלוהים לעולם הסופי, ומניח שהקורא מבין, שלא ראוי לחשוב כאילו אלוהים דומה איכשהו לעולם, אבל רק יותר גדול, או יותר שלם, או יותר מתמיד או יותר קיים, ולכן אין שום דבר שיכול להיות משותף בין אלוהים לעולם. כאן יש לציין גם, שעל אף שהרמב"ם מדבר על המילה "אלוהים" בעזרת מונחים אריסטוטליים של עצם ומקרה, הוא לא יחשוב בעצמו שיש אלוהים שהוא קבוע, אלא שעל דרך השלילה לא שייך בו שינוי, ובכל זאת המודל האריסטוטלי מקובל בתקופתו, והרמב"ם מקבל את עיקריו לפחות באופן ספקולטיבי, וזה מה שמכוון אותו להשתמש דווקא במודל זה כדי להדריך את הקורא בתורת האלוהות הייחודית לו). הרמב"ם ממשיך ואומר, שמבחינת השפה הדתית, מותר לומר שאלוהים חכם, כל יכול, בעל רצון, חי, אבל צריך לזכור שזהו רק "שיתוף השם" עם מה שאנו אומרים על עצמים אחרים במציאות, שיש להם חכמה, יכולת, רצון וחיות, כלומר, שאין שום קשר מהותי בין המובן וההוראה של התארים הללו, כשהם נאמרים על עצמים במציאות, וכשהם נאמרים על אלוהים, אלא שפשוט בתהליך כזה או אחר של התגבשות השפה (והדת) אנשים הסכימו ביניהם לקרוא לאלוהים "חכם", "יכול" וכו'. זאת כמו שיש מילים רבות שלא קשורות מהותית במובנן והוראתן כלל, כשהן נאמרות על עצמים שונים, כמו "אח" שהוא תנור וגם זה שנולד מאותם הורים (ואין להתבלבל בין עניין זה לשם הנאמר "בהסכמה" שבו מדובר על קשר ממשי בין הנקראים באותו השם). הרמב"ם מדגיש לקורא, שהתארים הללו בהחלט לא נאמרים ב"סיפוק", כלומר, שהם לא נאמרים בגלל שיש איזושהי דמיות בין העצם "אלוהים" לעצם כלשהו בבריאה שהוא "חכם" "יכול" וכו' (זוהי האמירה "בסיפוק" הנאמרת כאשר יש דמיות כלשהי בין הדברים שהמילים מורות עליהם, ועל כן הם נקראים באותה המילה, כמו שבלשון יומיומית גם פסל של אדם נקרא "אדם" וגם חי מדבר נקרא "אדם"), כי הדמיות תלויה במקרים של העצם ולא בעצם עצמו, ואילו כבר התבאר קודם שלאלוהים אין מקרים כלל.

הרמב"ם עומד על המונחים "שיתוף גמור" ו"סיפוק" בספרו מילות ההגיון וחוזר על הרלוונטיות של מונחים אלו להבנת דבריו במורה נבוכים בפתיחה לזה האחרון.


וכך הוא כותב במילות ההגיון –

"והשם המשותף הגמור הוא הנאמר על שתי עצמיות אין שתוף ביניהן בענין מן הענינים כלל אשר בעבורו ישתתפו בשם הזה, כשם "עין" אשר נאמר על חוש הראות ועל מבוע המים, וכשם "כוכב" הנאמר על הכוכב ועל בעל-חיים, רצוני לומר, על הכוכב המדברי והכוכב החמי והכוכב השמימי, ושם הכוכב הנאמר על הכוכב ועל העשב...
ואולם השם המסופק הוא אשר נאמר על שתי עצמיות או יותר בעבור ענין-מה השתתפו בו, ואין הענין ההוא מעמיד לאמתות כל אחד מהם; דמיון זה השם "אדם" הנאמר על ראובן החי המדבר, על איש אשר מת ועל צורת אדם נעשה מן העץ או מן האבן או ממין מטיט הצרור. הנה הזה השם הנאמר עליהם הוא בעבור השתתפות בענין אחד, והוא תמונת האדם ותארו, ואין התמונה בהסכמה, שהלוא בעבור שתוף ענין מה בשתי העצמיות יחד נאמר עליהם "אדם", וידמה גם כן כשיתוף גמור, בעבור זה נקרא מסופק."

אם כן, ובהמשך למה שכבר כתבתי בסעיף א', השם המשותף בשיתוף גמור הוא שם בעל הברות שוות, אבל אין שום קשר בין דברים שונים שהוא עשוי להורות עליהם. זו יכולה להיות תופעה מפליאה בשפה, אבל בכל זאת, לעניין זה לפחות, כלומר, לעניין הגדרת המושג "שיתוף גמור", אין זה רלוונטי כלל איך נוצר המצב ששם בעל הברות שוות יורה על דברים שונים לגמרי, ובלבד שלא נוצר בגלל הדמיות (זה יכול לעניין בלשנים, או העוסקים ברבדים של הרמז, או מקובלים כמו השל"ה).


השם המסופק, נקרא כך כי הוא בין השם "בהסכמה", הנאמר על תארים (פרדיקטים) דומים שדבקים בעצמים שונים (כמו "חי" הנאמר על כלב ועל אדם) לבין "שיתוף גמור" שמדבר על עצמים אבל ללא קשר משמעותי ביניהם (כמו "אח" כנ"ל). השם המסופק נאמר על עצמים אחרים זה לזה, ושונים זה מזה מבחינות כלשהן, אבל גם דומים זה לזה באופן שהדמיות הביאה לקרוא להם באותו השם.


הרמב"ם רואה את השפה הדתית קודם כל כשפה מעשית, הלכה למעשה, הנובעת מתוך שיקולים פרקטיים, הנקבעים בעיקר מתוך שיקולים של בעל סמכות הלכתית (אם כי הוא מרחיב על התועלת שיכולה לצמוח משימוש כזה בתהליך דעת אלהים כמו דיבור בשפה מגשימה באופן אומנותי – של אוקסימורון – בשביל פתיחת המחשבה "אל המעבר", הספר מורה נבוכים בנוי בראשי פרקים של הרחקה אחר הרחקה וכל פרק מכין לפרק הבא, והרחקת ההגשמה לא נאמרת בבת אחת, אלא שיש מקום להבנות ביניים). זאת לעומת השאלה אודות האמת הפילוסופית-מטאפיזית. אכן, הרמב"ם מתווה כאן קווי מתאר לשפה דתית הלכה למעשה, הוא טוען שניתן לומר בתפילה או בבית המדרש שלאלוהים יש חכמה, יכולת, רצון וחיות, אבל באותה נשימה הוא טוען שאין כאן אמירה שמוסיפה משהו אמתי בהבנה הפילוסופית-מטאפיזית שלנו את אלוהים, אלא שרק תביא להטעיית הדעת וריחוק משיא המעלה האנושית, אם אכן יחשוב האדם שהוא מבין דבר מה אמתי על אלוהים בתארים חיוביים כאלו. שיא המעלה היא מעלת "משה רבינו" כדמות טיפולוגית ששוללת כל דבר מהשם, והאדם תמיד יכול לשאוף לשם בהתקדמות אסימפטוטית שלעולם לא מגיעה לְיעד, ואף פעם לא לתפוס משהו בהוראת השם באמת (הרמב"ם לא התנסח בדימוי של אסימפטוטה, כמובן). במובן זה התארים החיוביים, כמו כל ידיעה של דבר מה במציאות או של עוד שדה שיח, מאפשרים התקדמות אינטלקטואלית ב"דעת אלהים" דווקא על ידי שאפשר לשלול אותם משייכות כלשהי להגדרת אלוהים. למעשה, מבחינת השפה הדתית, התפילה החפה מהוראה שקרית למילים באופן מוחלט, היא דממה ללא מילים כלל.


על אפשרות לתפילה בשימוש בשמות האל על אף הגדרתם על דרך השלילה בלבד ראה\י את עבודתי על דרכו של מרטין בובר בפוסט כאן.